ערעור על פסק דין בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב בעניין תביעת עובד

לפנינו ערעור על פסק דינו בית הדין האיזורי לעבודה תל-אביב מיום 8.8.2022 (סגנית הנשיאה, השופטת אריאלה גילצר-כץ ונציג הציבור (מעסיקים) מר יעקב אורנשטיין; ד"מ 24813-12-19) (להלן: "פסק הדין") במסגרתו התקבלה תביעת המשיב (להלן: "מר אבידן") במלואה.

בכתב תביעתו ציין מר אבידן כי הסמכות המקומית והעניינית נתונה לבית הדין האיזורי לעבודה תל-אביב זאת משבין הצדדים היתקיימו יחסי עובד-מעסיק.

לאחר שעיינו בכלל החומר שבתיק בית הדין ושמענו את טענות הצדדים בהרחבה הגענו לכלל מסקנה כי דין העירעור להיתקבל ואלו טעמנו לכך: כידוע, הקביעה האם בין צדדים היתקיימו יחסי עובד-מעסיק מהוה את שער הכניסה לניהול ההליך בבתי הדין לעבודה בתביעות מסוג ההליך דנן, זאת בהתאם לכללים הנוגעים לסמכותו העניינית של בתי הדין לעבודה הקבועות בסעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969.

...

משאלו פני הדברים אנו סבורים שלא עלה בידי מר אבידן להוכיח כי בינו לבין החברה התקיימו יחסי עובד-מעסיק ומשכך אין זה בסמכות בית הדין לעבודה לדון בתביעתו, שכן תביעתו אינה נמנית על העניינים המנויים בסעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969.

משזו מסקנתנו הרי שאין אנו נדרשים לבחון את טענות הצדדים בדבר טיב עבודתו של מר אבידן ואין אנו קובעים כל קביעה בנושא לכאן או לכאן.

סוף דבר – הערעור מתקבל כך שפסק דינו של בית הדין האזורי מבוטל כמו גם התשלומים להם חוייבה החברה מכוחו.

הרשמת אפרת קוקה לפני בקשת המבקשת להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי לעבודה תל-אביב מיום 24.7.2022 (השופטת הבכירה עידית איצקוביץ ז"ל ונציגי הציבור הגב' יהודית טל ומר גבריאל נבו; ב"ל 19874-03-21, להלן: פסק הדין).

כאמור, בפסק הדין, הורה בית הדין האיזורי למבקשת להגיש הבהרות ואסמכתאות לתמיכה בטענתה בעיניין מספר הנהגים שהועסקו על ידה ובעניין השמוש שנעשה בכלי הרכב, תוך שהורה כדלקמן: "לעניין חישוב החיוב בשווי שימוש, כאמור בסעיף 13, התובעת תבהיר את עמדתה בגיבוי המסמכים הרלוואנטיים תוך 60 יום. לאחר מכן הנתבע יערוך חישוב בדבר שווי שימוש בהתאם למסמכים שהוצגו לפניו וישלח לתובעת קביעת דמי ביטוח עדכנית". (סעיף 14 לפסק הדין).

משמעות הדברים היא, שלא רק שקביעה מעודכנת של דמי הביטוח על ידי המשיב אינה מהוה תנאי לסופיות פסק הדין מיום 24.7.2022, אלא שככל שהמשיב היה קובע דמי ביטוח מעודכנים על יסוד אסמכתות שהיתה מעבירה לו המבקשת, היה על המבקשת להשיג על החלטתו החדשה בדרך של הגשת תובענה נפרדת לבית הדין האיזורי לעבודה, ולא לטעון כנגדה במסגרת התובענה הקיימת או בהליך ערעור על פסק הדין בתובענה זו. שכן, מדובר בהחלטה חדשה, מאוחרת למועד הגשת התביעה הקיימת, המבוססת על תשתית ראייתית אחרת (השוו: עב"ל (ארצי) 26486-10-19‏ ‏ יפית מנגל, חברת עו"ד - המוסד לביטוח לאומי, 20.12.2020).

אשר לקביעת בית הדין האיזורי בעיניין דחיית תביעתה של המבקשת לביטול עצם חיובה בתשלום דמי ביטוח – על פני הדברים, פסק דינו של בית הדין האיזורי בעיניין זה מבוסס היטב בקביעות עובדתיות, אשר ערכאת העירעור ממעטת להתערב בהן, וכן במסקנות משפטיות אשר המבקשת לא הראתה כי נפלה בהן טעות ברורה.

...

מדובר בטענה שלא מצאנו לה אחיזה בלשון פסק הדין.

סוף דבר – הבקשה להארכת מועד להגשת הערעור נדחית.

בשים לב לכך שלא מדובר בהליך מתחום הביטחון הסוציאלי ולאיחור הממושך בהגשת הערעור, המבקשת תשלם למשיב את הוצאות הבקשה בסך 3,000 ש"ח בתוך 30 ימים.

הרשמת אפרת קוקה לפני בקשת המבקש להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי לעבודה תל אביב מיום 9.6.2023 (השופטת אסנת רובוביץ-ברכש; סע"ש 61148-03-23, להלן: פסק הדין).

מהמסמכים המצויים בתיק בית הדין ניתן ללמוד, שהמשיבים 2-3 (עו"ד כספי ועו"ד אלון) שמשו עד ליום 4.10.2018 מינהלי העזבון של בנם המנוח של התובעים בהליך לפני בית הדין האיזורי, מר ליאב און ז"ל (להלן: המנוח), אשר נפטר ביום 20.1.2016.

הבקשה לסילוק התביעה על הסף נומקה בעיקר, אך לא רק, בטענה בדבר חוסר סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה לידון בה. ביום 8.6.2023, הגיש המבקש לבית הדין האיזורי הודעה, שזו לשונה: "החלטתי היא שכל הדיון יעבור לבית הדין לעינייני מישפחה בתל אביב ואי לכך אני מבטל את בקשתי לתביעה כנגד המשיבים 1-5". על יסוד הודעה זו של המבקש, הורה בית הדין האיזורי בפסק דינו מיום 9.6.2023 על מחיקת התביעה בתיק סע"ש 61148-03-23.

בנסיבות אלה, על פי דין, הדרך הדיונית הנכונה להשיג על פסק הדין, היא במסגרת הגשת תביעה חדשה לבית הדין האיזורי לביטול פסק הדין, ולא במסגרת הליך ערעורי (השוו: ע"ע (ארצי) 30141-04-13 אחים סמאר, שווק פירות וירקות, תמרה בע"מ נ' אברהים חג'אזי, 7.7.2014), זאת, מבלי לחוות דיעה באשר לסכוייה של תביעה כאמור.

...

דיון והכרעה לאחר בחינת טיעוני הצדדים בבקשה ועיון בחומר המצוי בתיק בית הדין, באתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להארכת מועד להידחות, כמפורט מטה.

טענתו של המבקש כי איחר בהגשת הערעור משום שהמתין להחלטת בית המשפט המחוזי, אין די בה על מנת להיעתר לבקשה להארכת מועד להגשת הערעור.

המבקש טען, שבמסגרת הליכים שניהל בבית הדין לעבודה בעניין עיזבון המנוח, הוא הופנה לבירור טענותיו לפני בית המשפט לענייני משפחה, אולם עולה לטעמו בסופו של דבר מהחלטתו של בית המשפט המחוזי, כי העניין צריך להתברר לפני בית דין לעבודה.

כללם של דברים - הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור, נדחית.

משנדחתה הבקשה להארכת מועד, לאחר שהוצע למבקש בהחלטה מיום 19.10.2023 שלא לעמוד עליה (ללא צו להוצאות), והמבקש בחר לעמוד על הבקשה באופן שהצריך הגשת תגובות, ישלם המבקש לכל אחד מהמשיבים 2-5 בתוך 30 יום הוצאות משפט בסך 400 ש"ח, ובסך הכל 1,600 ש"ח. מזכירות בית הדין תסגור את התיק.

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי לעבודה בתל אביב, בשבתו בבת-ים, מיום 7.5.2023 (סע"ש 39497-12-22, השופטת מירב קליימן ונציגי הציבור הגב' קריסטינה פוליצר מימון ומר אליעזר חגי עינת; להלן: "פסק הדין" ו"בית הדין האיזורי"), אשר דחה על הסף, בין היתר מחמת היתיישנות, תביעה שהוגשה מכוח חוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין), תשנ"ז-1997 (להלן: "חוק ההגנה על עובדים").

דיון והכרעה נקדים ונאמר, כי לא מצאנו שיש מקום להתערב בתוצאת פסק הדין של בית הדין האיזורי בכל הנוגע להתיישנות התביעה מכוח חוק הגנה על עובדים וכן בהתייחס להעדר סמכות עניינית לבית הדין לעבודה בכל הנוגע לסעד העקרי שנתבע.

...

מסקנה פרשנית זו מיוסדת על זיקתה ההדוקה של הביקורת השיפוטית על אי מתן תעודת הכרה להליך הנזיקי וזאת במספר היבטים: השאלות הטעונות הכרעה עת מועלית הטענה לקיום התנאים להכרה בחסינות (ביצוע המעשה תוך כדי תפקיד שלטוני שלא ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו); המועד להגשת הבקשה לפי סעיף 7ב(ד) לפקודה (תוך 14 ימים מהמועד האחרון למתן הודעת ההכרה); מועד ההכרעה בבקשה שהוגשה ("לאלתר" כמצוות המחוקק היינו "לפני מתן כל החלטה אחרת בתובענה" כמצוות מחוקק המשנה); ההשלכות הדיוניות הנובעות מקביעה כי נתקיימו תנאי החסינות במיוחד במקרים בהם המדינה לא נתבעה מלכתחילה ויש צורך בצירופה להליך (וערים אנו לכך כי במקרה דנן היא נתבעה מלכתחילה).

לסיכומם של דברים, מצאנו כי אין הצדקה להתערב בקביעותיו של בית הדין האזורי, אשר קיבל את בקשת המדינה לסילוק העילה מכוח חוק ההגנה על עובדים על הסף מחמת התיישנות, ובכל הנוגע לתעודת ההכרה נוכח היות ההסדר הקבוע בפקודה ממצה.

סוף דבר הערעור נדחה, בכפוף לאמור בסעיף 33, ללא צו להוצאות.

בית הדין הארצי לעבודה עב"ל 809-07-23 ניתן ביום 02 מאי 2024 מיכל דרור המערערת המוסד לביטוח לאומי המשיב בפני: הנשיאה ורדה וירט ליבנה, השופט רועי פוליאק, השופטת חני אופק, נציג ציבור (עובדים) מר ירון לוינזון, נציגת ציבור (מעסיקים) גב' יעל עפרון המערערת בעצמה בשם המשיב - עו"ד ליאת אופיר פסק דין

הנשיאה ורדה וירט ליבנה - לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי לעבודה תל אביב (השופטת יפית מזרחי-לוי ונציגי ציבור מר אמיר אופיר ומר **** הרפז ; ב"ל 38843-08-21) בו נדחתה תביעת המערערת כנגד המשיב להכרה בארוע מיום 6.12.19 כתאונת עבודה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה - 1995 (להלן – החוק).

בטיעונה כך המערערת ניסתה להתגבר על קביעות בית הדין האיזורי בנוגע לאופי המשפחתי של הנופש בו הישתתפה ועל הסממנים הנוספים שנימנו על ידי בית הדין האיזורי כמנתקים את הזיקה בין הפעילות למקום העבודה.

...

לשון אחרת - גם אם היינו מגיעים למסקנה שהמערערת צלחה את המבחן הראשון, הרי שלא היה בכך כדי להביא להכרה בפגיעתה כפגיעת עבודה היות ולא הוכחה כל זיקה בין האירוע במהלכו היא נפלה, לבין אירוע הנופש.

בשולי הדברים ועל אף שאיננו נדרשים לכך, מצאנו לציין כי יש לדחות את טענת המשיב בנוגע לאופן קרות האירוע.

סוף דבר - אין מנוס אלא לדחות את הערעור.