בע"א 382/89 ענצ'י נ' הסוכנות היהודית (פ"ד מד (4) 4) הוגש ערעור על פסק דין שניתן בהיעדר הגנה ונדחתה הבקשה לבטלו.
." (הדגשה שלא במקור, עניין ענצ'י, פסקה 5). מכאן ניתן להסיק שהגבול העליון להגשת כתב הגנה הוא המועד שבו בית המשפט דן ו/או החליט בבקשה. רוצה לומר, כל עוד לא נדונה הבקשה על ידי בית המשפט הרי עדיין עומדת לנתבע הזכות להגיש את הגנתו חרף חלוף המועד שנקבע, וסוגיית ההוצאות תישקל על ידי בית המשפט, מקום בו סבור כי יש להטיל הוצאות. בעיניין ענצ'י, דחה בית המשפט את ערעור הנתבעת, הסוכנות היהודית, שהגישה את כתב הגנתה לאחר שבית המשפט דן בבקשת התובע לקבל פסק דין, אך משמדובר בתביעה שלא על סכום קצוב, החליט בית המשפט לזמן אליו תחילה את הצד השני ובהמשך לקיים דיון במעמד שני הצדדים. בין לבין, הגישה הסוכנות היהודית את כתב הגנתה. בית המשפט קבע שכתב ההגנה הוגש לאחר שבית המשפט דן בבקשה והחליט לזמן את ב"כ התובעים. בית המשפט דחה את טענת הנתבעת בעירעור לפיה היא הייתה זכאית להגיש את הגנתה כל עוד לא ניתן פסק הדין. אמנם עדיין לא ניתן פסק דין בדיון הראשון של בית המשפט בבקשת לפסק הדין בהיעדר, אך משדן בית המשפט בבקשה זהו הגבול העליון להגשת כתב הגנה. כב' הנשיא שמגר מצטט את כב' השופט ברק (כתוארו אז) בעיניין נחושתן - "אם השופט פועל כדין ומקבל את התביעה או העירעור, ולאחר מועד זה מוגש כתב הגנה .. אין מתחשבים בהם, שכן הוחמץ המועד....ובמקום שבו, בשל טעות, לא ניתן פסק הדין שצריך היה להנתן, יש לידון בבקשה לפי המצב שהיה קיים ביום בו הגיעה הבקשה לראשונה לעיונו של השופט ..." (ההדגשות שלא במקור, עניין ענצ'י , פסקה 4).
בית המשפט השלום קיבל את עמדת הבנק אולם החלטתו היתהפכה בבית המשפט המחוזי שקבל את השגתו של הערב ונקבע כי כל עוד לא ניתן אישור מיצוי הליכים על ידי ראש ההוצל"פ (ובעניינו צו קיום צוואה) הנושה מחזיק לכל היותר ב"זכות מושגית" להבדיל מכוח תביעה קונקריטי המותנה באישור אולם סעיף 71 (א) לפקודה קובע כי בגדר חובות בני תביעה יבוא חוב וחבות קיימים או עתידים, ודאים או מותנים, כך שהסעיף מבהיר באופן ברור כי הוא חל לא רק על חובות בני תביעה שהגיע מועד פירעונם אלא גם על סוגי חבות והתחייבויות על תנאי – דהיינו, גם חובות והתחייבויות שאין להם תוקף כל עוד לא נתמלא התנאי ואפילו אי ודאות שהתנאי יתמלא אי פעם.
...
על כן, יצוין כבר עתה, כי איני נעתרת לבקשה שלא לבחון את טענת הנתבע בהזדמנות הראשונה לדחייה על הסף בשל העדר סמכות עניינית וקיומו של הפטר, כל שכן בית המשפט העלה זאת במסגרת החלטתו בבקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה.
יובהר, כי בענייננו חלה פקודת פשיטת הרגל נוכח אותה תקופה שבה ניתן ההפטר אולם ניתן לראות כי גם לפי חוק חדלות פרעון ושיקום כלכלי, תשע"ח -2018 התוצאה היא זהה משחוב בר תביעה מוגדר סעיף 4 כחוב ודאי או מותנה בין שהגיע מועד פרעונו ובין שטרם הגיע, עת החוק מתייחס בבירור גם לחובות עבר.
סיכומו של דבר, מקום בו ההלוואה ניתנה לפני שהנתבע נכס להליך של פשיטת רגל, כאשר במועד צו הכינוס שהוא המועד הקובע לגבי חובות שהם בני תביעה או לא (והוא גם המועד לעיכוב ההליכים של תובענות משהתנהלות בעוד לפי החוק החדש במועד צו פתיחת הליכים), הרי שהחבות הזו – בין אם זה חוב מותנה בדרישה עתידית ובין אם זה חוב שפרעונו עתידי ודאי אבל עתידי – הייתה ידועה וקיימת.
על כן, דומה כי אין מנוס אלא לקבוע כי החוב הוא בר תביעה ומשכך לא ניתן לפעול לגבייתו נוכח צו ההפטר.
