ערעור על פסק דין בדבר זכות בנק להשבת שיקים שפרע בטעות

בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים עב"י 18661-01-21 מחאג'נה נ' לישכת עורכי הדין - מחוז חיפה תיק חצוני: בד"א 53/20 בפני כבוד השופט עבאס עאסי מערער חאזם מחאג'נה ע"י ב"כ עו"ד חידר זועבי משיבה לישכת עורכי הדין - מחוז חיפה ע"י ב"כ עו"ד שי כהן פסק דין

לפניי ערעור על פסק דינו של בית הדין הארצי המשמעתי של לישכת עורכי הדין (עו"ד אורלי בן-ארי גינזברג, עו"ד מירב עמר, עו"ד אמיר ארבל כיטוב), (להלן: "בית הדין הארצי"), בגדריו דחה בית הדין הארצי ערעור וערעור נגדי שהגישו הצדדים על פסק דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי של לישכת עורכי הדין במחוז חיפה (עו"ד פאדי ג'ובראן, עו"ד רון כהנא, עו"ד מלי קובה), (הכרעת הדין מיום 8.1.2020 וגזר הדין מיום 28.7.2020) (להלן: "בית הדין המחוזי").

בשלב מסוים סוכם בין הצדדים כי המערער יקנה את התיק מהמתלונן תמורת 10,450 ₪, ששולמו בהמחאה בנקאית נדחית שנמסרה לו על ידי המערער; מאוחר יותר, חברת הביטוח הודיעה למערער כי היא מסכימה לשלם לסילוק התביעה סך של 10,050 ₪; המתלונן הציג את ההמחאה שנמסרה לו על ידי המערער לפרעון בבנק, אולם היא חוללה ולא כובדה בהיעדר כסוי מספיק או בשל ביטולה על ידי המערער; המתלונן הגיש את ההמחאה לבצוע בלישכת ההוצאה לפועל; המערער הגיש היתנגדות לבצוע השטר; ההיתנגדות נדחתה והמערער חויב לשלם את סכום ההמחאה, ועד ליום הגשת הקובלנה לא עשה כן. בהכרעת דינו, החליט בית הדין המחוזי להרשיע את המערער בכל העבירות שבקובלנה.

בית הדין המחוזי לא קיבל את גרסת המערער שלפיה, הוא ביטל את ההמחאה כדין משום שבמועד פרעונה לא היתקבל סכום פיצוי מחברת הביטוח, וכי הוא הודיע למתלונן כי עליו להחזיר את ההמחאה ולהגיע למשרדו לצורך היתחשבנות.

המערער ממשיך וטוען כי, לא היה מקום להרשעתו בעבירה של שליחת יד ועיכוב כספי לקוח בהתבסס על הקביעה בדבר קניית תיק; לכל היותר מתקיימת במקרה דנן עבירה של אי כיבוד המחאה והתנהגות שאינה הולמת בדבר קניית תיק; אין כל בסיס להרשעה בעבירת שליחת יד, ואין כל נימוק לכך בהכרעת דינו של בית הדין המחוזי; לא כל עיכוב כספי לקוח מהוה עבירה של שליחת יד; הוא פעל כדין כדי לגבות את שכר הטירחה שמגיע לו; בעת הארוע הוא היה עורך דין צעיר, בעל ותק של כשנתיים וחצי, ואפשר כי פעל בשקול דעת שגוי, אך לא התכוון לגנוב מן הלקוח.

עוד נטען על ידי המשיבה כי, טענותיו של המערער בדבר זכות לשכר טירחה מהמתלונן נדחתה על ידי הערכאות הקודמות; על המערער להוכיח טענות אלה באופן קונקריטי בראיות ממשיות; אין בסיס לטענת המערער בדבר זכות עכבון לפי סעיף 88 לחוק הלישכה, זאת משום שכספי הביטוח התקבלו אחרי המועד שהשיק היה אמור להפרע; זכות העכבון אינה מקנה לעורך הדין זכות לבטל שיק שמסר ללקוח; טענותיו של המערער בעיניין הזכות לשכר טירחה ולזכות לביטול השיק, נדחו על ידי בתי המשפט בהליכים האזרחיים שהתנהלו בינו לבין המתלונן.

...

בנסיבות אלה, סבורני כי יש לבטל את הרשעתו של המערער בעבירה של שליחת יד בכספי לקוח.

יחד עם זאת, סבורני כי בשים לב לנסיבות המקרה והקביעות בערכאות הקודמות, עבירת עיכוב הכספים בה הורשע המערער, נמצאת ברף חומרה גבוה יחסית.

בשקלול כל השקלולים הרלוונטיים כפי שצוין, לרבות העבירות הנוספות בהן הורשע המערער, סבורני כי יש להפחית את ההשעיה בפועל שהוטלה על המערער ולהעמידה על 18 חודשים במקום 24 חודשים.

בית משפט השלום בעכו עש"א 50659-06-20 דאוד נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בעמ בפני כבוד השופטת דנה עופר המערער נעמאן דאוד ע"י ב"כ עו"ד האני ברבארה המשיב בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ ע"י ב"כ עו"ד האני חזאן ואח' פסק דין

לטענת המערער, לאורך שנות ניהול החשבון, מאז שנת 2014, איפשר לו המשיב לחרוג בסכום של כ-10,000 ₪ ממסגרת האשראי, ואם הגיעו שיקים שהביאו ליתרת חובה של כ-100,000 ₪ - כיבד אותם הבנק, ובתוך זמן קצר היה המערער דואג להפקדת כספים אשר יחזירו את החשבון לתחום מסגרת האשראי המאושרת.

שתי העילות הראשונות הן עילת הטעות, וסרוב בשל עיקול בנסיבות מיוחדות.

הנחת היסוד היא, כי אין ללקוח זכות למשיכת יתר מעבר לאשראי שעליו הוסכם בין הצדדים: "...דוקא אותה זכות לבנק להכריע לגבי כל משיכת יתר אם לכבדה אם לאו, מחייבת את המסקנה שאישור משיכות יתר מסוימות, אפילו כל משיכות יתר, אין בהן לגרוע מזכות הבנק שלא להסכים למתן אשראי על פי משיכת יתר פלונית..." (ע"א 323/80 אלתית בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד לז(2) 673, 684).

לאור דברים אלו, יש לדחות את טענת המערער, כי במקרה הנוכחי היה לו יסוד סביר להניח, כי הבנק מחויב לפרוע שיקים שלו, גם כאשר אלו מביאים לחריגה של כ-100,000 ₪, בעוד המסגרת הרשמית בחשבון עומדת על 90,000 ₪.

כל אחד מהשיקים שחזרו היה בסכום של עד 10,000 ₪, כך שאילו הייתה בין הצדדים הסכמה להגדלת יתרת החובה באופן זמני ל-100,000 ₪, כטענת המערער, היה על המערער להלין כנגד המשיב, כבר בחודש אפריל 2019, על כך שהמשיב החזיר את כל ארבעת השיקים, ולא שלושה מהם בלבד.

...

המסקנה היא, אפוא, כי לא הוכח קיומו של יסוד סביר להניח קיומה של חובה מצד הבנק לפרוע את השיקים, תוך חריגה ממסגרת האשראי.

על אף האמור, החלטתי לקבל את הבקשה באופן חלקי, ולהורות על גריעה של ארבעה שיקים ממניין השיקים החוזרים, מתוך השיקים שהופקדו בחודש אוקטובר 2019.

לאור האמור, אני מורה על גריעתם של השיקים הבאים ממניין השיקים המסורבים: שיק מס' 666 על סך 900 ₪; שיק מס' 611 על סך 2,000 ₪; שיק מס' 693 על סך 2,000 ₪; שיק מס' 676 על סך 2,500 ₪.

כללי: לפני ערעור על פסק דין של בית משפט השלום בתל-אביב ב- ת"א 62360-12-16 שניתן מפי כב' השופטת אילה גזית ביום 23.12.2021.

שגה בית המשפט קמא, כאשר ביסס את פסק הדין על הודאתו של המערער בעדותו לפניו על קיומו של חוב ועל נכונותו לפרוע חוב זה. שגיאה עובדתית של בית המשפט קמא, כאשר קבע כי הבנק התריע במערערים טרם העמדת האשראי לפרעון מידי.

לפיה פסק הדין שניתן בעירעור השיקים, מתייחס אך ורק לשיקים נשוא אותו הליך ואין בו כדי להוות השתק פלוגתא לעניין זכותו של הבנק להעמיד את כלל החוב לפרעון מידי.

גם לאור עמדת המערערים כי פסק הדין בעירעור השיקים היתייחס גם ל-13 פלוס 3 שיקים נוספים שסורבו לאחר מכן, טוען הבנק כי אין הדבר הופך את פסק הדין בעירעור השיקים, להשתק פלוגתא לגבי ההתנהלות בחשבון בכלל.

הפלוגתא בדבר זכותו של הבנק להעמיד אשראי לפרעון מידי היא עמוקה ונבדלת מן הנושא המצומצם יחסית של החזרת שיקים והגבלת חשבון.

...

לאחר שהפכתי, הגעתי למסקנה כי גם בקביעה זו של בית משפט קמא אין מקום להתערבות.

אשר על כן, אני דוחה את טענת המערערים כי ערעור השיקים מקים השתק פלוגתא באופן המונע מבית המשפט קמא להידרש ולהכריע בתביעת הבנק כנגד המערערים בהליך האזרחי שלפני.

סיכום: מן המקובץ לעיל, הערעור נדחה בזה.

התובעים ערערו על פסק הדין לבית המשפט המחוזי (ע"א 26301-10-19), אשר בפסק דינו ביטל את הקביעות האופרטיביות הכספיות שבפסק הדין הראשון, והחזיר את תביעות המוכרים לבית המשפט קמא לדיון בטענות ההגנה של התובעים, הנוגעות להפרת הסכם המכר ולזכאות המוכרים לתשלום האחרון ועיתוי זכאות זו. עם זאת, קבע בית המשפט המחוזי כי אינו מיתערב בקביעות העובדתיות ובמסקנות של בית המשפט קמא הנוגעות לשלבים הקודמים בהתקשרות החוזית שעניינם היה המשא ומתן החוזי וסוגית ידיעת התובעים על עצם קיום חריגות הבניה ונכונותם להיתקשר בהסכם עם המוכרים.

היות שלגישתי עיקר המוקד בהפרת ההסכם על-ידי רוהקר מצוי בבטול ההמחאה בחודש מרץ 2017, הרבה לפני שנמסרו המסמכים הדרושים לצורך העברת הזכויות על שמם של רוהקר, ובטרם נרשמו הזכויות על שמם, כאשר בו זמנית נרשמה הערה של עריית אשדוד בדבר קיומן של חריגות בנייה, אזי ניתן לקצר את הדיון בכל הקשור לפגם הגלום בהמחאה, ובעובדה שבחשבון הבנק לא היו הכספים הדרושים לצורך פירעון ההמחאה, ומסיבה זו החזיר הבנק את ההמחאה מסיבת אכ"מ. בכל הקשור לפגם בהמחאה, קבעתי בפסק הדין בהליך הראשון, שאין חולק שהיא נרשמה על-ידי מר רוהקר.

בנסיבות העניין, לא ניתן לייחס לבנק כוונת זדון כלפי התובעים, כשהתובעים עצמם הם אלו שגרמו לטעות ברשום הסכומים בהמחאה ואי ההתאמה בין הסכום שנירשם בספרות לזה שבמילים על גבי ההמחאה שרשמו, כשעל פי קביעת כב' השופט ליבליין הדבר אף נעשה על ידם בכוונת מכוון ובחוסר תום לב, והם אף נתנו הוראת ביטול להמחאה טרם שהגיע מועד פירעונה ובטרם הועברו הזכויות בבית על שמם, ומבלי ליידע את המוכרים בכך.

...

בנסיבות האמורות, גם אם הבנק שגה והתרשל בכך שהחזיר את ההמחאה מסיבת א.כ.מ., איני מוצאת שיש לקבוע כי עליו לפצות את התובעים בשל כך. אינני מקבלת גם טענת התובעים כי יש לפצותם בשל עגמת הנפש שנגרמה להם.

סוף דבר התביעה נדחית.

בנסיבות העניין, ולאחר שהבאתי בחשבון את הודאת הבנק בנוגע לסיבת החזרת ההמחאה, אני פוסקת כי התובעים ישלמו לנתבע הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 20,000 ₪.

בנוסף, על-פי המסמך, יתר תשלומי התמורה התעתדו לעבור לאחר החתימה על המסמכים הנוספים (סעיף 7.2 למסמך); המבקשים אינם זכאים לקבל את ההחזקה בדירה עובר לחתימה על המסמכים הנוספים (סעיף 6.1 למסמך); אינם זכאים לרשום את הזכויות על שמם (סעיף 8 למסמך); ואף אינם יכולים לרשום הערת אזהרה לטובתם.

בכל הנוגע לשיק הבנקאי, הוא הופקד בידיה של עו"ד שלמן (כך שהחשש הנטען לפיו יהיה קושי לקבלו באם המנוחים יעזבו את הארץ – מוקשה); ומכל מקום הוא הוחזר לידם ביום 10.09.2023, כאמור לעיל.

מכל מקום, הודגש שכנאמנת, אף אם הייתה מעבירה את השיק הבנקאי למנוחים והם היו עוזבים את הארץ, היו יכולים המבקשים להפרע מעו"ד שלמן.

ודוק, לפי סעיף 1(8) לצוו, לא תנתן רשות ערעור על "החלטה בעיניין הטלת הוצאות משפט ושכר טירחת עורך דין ושיעורם, למעט אם ניתנה לאחר מתן פסק הדין ואינה נבלעת בו". העת לערער על החלטה זו, שמורה לערעור על פסק הדין הסופי, ככל שהמבקשים יחפצו בכך (ראו: רע"א 1835/23 מאיר נ' מדינת ישראל, פסקות 1 ו-4 (06.03.2023)).

למעלה מן הצורך יודגש, כי אין זה מקומה של ערכאה זו, במסגרת דנן, לבחון את הטענות השונות שהעלו המבקשים (כדוגמת קביעת התור לקונסוליה), משל מדובר בערכאה הדיונית; בהנתן שלא עולה טעות גלויה על פני הדברים בקביעותיו של בית המשפט המחוזי ביחס לסוגיות מושא בקשה זו. אף ביחס למאזן הנוחות, איני מוצא כי נפל פגם בדרך הילוכו של בית משפט קמא.

...

בשים לב לאמור, התבקש כי תבוטלנה ההחלטות האמורות, "באופן שינתנו למבקשים הסעדים הזמניים שהתבקשו, יבוטלו ההוצאות לטובת אוצר המדינה ולחייב את [טטיאנה] בהוצאות ובשכ"ט עו"ד בשתי הערכאות". דיון והכרעה לאחר עיון בהחלטות מושא בקשת רשות הערעור ובבקשה, על נספחיה, הגעתי ל[כלל מסקנה]כי דינה להידחות, אף מבלי להידרש לתשובה.

לבסוף, המפורט בפסקה 19 להחלטה זו, בנוגע לכך שהחלטה בדבר הוצאות משפט נכללת בצו – הוא שמצדיק גם שלא להיעתר במסגרת בקשה למתן רשות ערעור, לבקשת המבקשים לבטל את פסיקת הוצאות המשפט בהחלטה בבקשה למתן סעדים זמניים; ולבקשה לפסוק הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד על טטיאנה.

סוף דבר – הבקשה למתן רשות הערעור נדחית אפוא, וממילא נדחית עמה גם הבקשה למתן סעדים זמניים.