ערעור על פסק דין בדבר השבת דמי ביטוח לאומי ותגמולי מילואים

בית הדין הארצי לעבודה עב"ל 57561-01-12 ניתן ביום 14 נובמבר 2013 דגן יעקב המערער המוסד לביטוח לאומי המשיב בפני: השופט עמירם רבינוביץ, השופטת לאה גליקסמן, השופט אילן איטח נציג ציבור (עובדים) מר איתן כרמון, נציג ציבור (מעבידים) מר חיים בנימיני בשם המערער - בעצמו בשם המשיב - עו"ד יפעת קונה פסק דין

השופט אילן איטח לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי בתל אביב-יפו (השופט יצחק לובוצקי ונציג ציבור מר שחר כהן; ב"ל 3830/02) אשר ניתן ביום 5.1.12, ובו נפסק למערער על דרך הפשרה סך של 6,500 ₪ בגין תביעתו להשבת דמי ביטוח לאומי וסכומים נוספים שקוזזו לו מהתגמול בגין שירות מילואים בתקופות שונות.

סוף דבר – העירעור נדחה.

...

המוסד סבור כי דין הערעור להדחות וכי אין זה המקרה המצדיק התערבות בפסיקה לפשרה.

" לאחר ששקלנו את טיעוני הצדדים ואת כל החומר בתיק לא שוכנענו כי בנסיבות הענין פסיקתו של בית הדין האזורי חורגת באופן קיצוני מגבולות הסביר.

בחינת הסכום שנפסק אל מול הסכום הנתבע, אפילו יונח כטענת המערער כי הסכום המשוערך נכון למועד פסק הדין עומד על סך של 46,000 ₪, על רקע השאלות המשפטיות המתעוררות וסימני השאלה התחשיביים, אינה מובילה למסקנה כי הסכום שנפסק חורג באופן קיצוני מהסביר.

סוף דבר – הערעור נדחה.

בית הדין הארצי לעבודה עב"ל 39009-02-16 ניתן ביום 26 מרץ 2017 נמרוד גרון המערער המוסד לביטוח לאומי המשיב לפני: השופטת רונית רוזנפלד, השופטת סיגל דוידוב-מוטולה, השופט רועי פוליאק נציג ציבור (עובדים) מר אלעזר וייץ, נציג ציבור (מעסיקים) מר צבי טבצ'ניק המערער בעצמו בשם המשיב – עו"ד ורד ברקובי פסק דין

השופט רועי פוליאק ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי בתל אביב-יפו (השופטת חנה טרכטינגוט; ב"ל 26648-10-14) מיום 18.1.2016, אשר במוקדו סוגית מתכונת ניכוי הכנסות המתקבלות על ידי מבוטח, בכשירותו כ"עובד עצמאי", בתקופת זכאות לדמי אבטלה.

בעקבות השומה הסופית לשנת 2013, נידרש המערער להשיב למוסד את מלוא דמי האבטלה שנתקבלו בידו בגין החודשים ינואר – פברואר 2013.

באת כח המוסד אף טענה בדיון בעירעור, במענה לשאלת בית הדין, כי הדברים נכונים אפילו אם המבוטח נרשם כעצמאי לאחר תום תקופת הזכאות לקבלת דמי אבטלה (ע' 3 מול שורה 26 בפרוטוקול).

כאשר חפץ מחוקק המשנה לאפשר סטיה מהחישוב השנתי בנסיבות מוגדרות, עשה כן באופן מפורש (ראו: תקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות), התשמ"ד-1984, שעניינה קביעת שיעורה של גמלת נפגע תאונות עבודה בהתאם למקדמות ולא בהתאם להכנסה בשנת המס הרלוואנטית ותקנה 4 לתקנות הביטוח הלאומי (חישוב הפרישי דמי ביטוח וגימלאות בשל שומה סופית), התשמ"ו-1986, שעניינה קזוז הפרש תגמולי מילואים).

...

המערער טוען כי פרשנותו מתחייבת הן מפרשנות לשונית דווקנית של הוראת סעיף 176(א) לחוק והן מפרשנות תכליתית ומדיניות שיפוטית ראויה ומפנה לפסקי דין של בתי דין אזוריים שהגיעו, לטענתו, למסקנה דומה.

במקרים רבים הוצאותיו של עסק חדש המוקם בתקופה שבה אדם מפסיק להיות עובד שכיר – וזכאי לדמי אבטלה – גבוהות והכנסותיו של העסק החדש נדחות.

סוף דבר – המוסד ניכה את הכנסות המערער כ"עובד עצמאי" כדין.

הערעור נדחה.

עוד טען המשיב כי לאחר שהשלים כימעט עשר שנות עבודה, הוא ביקש מהמבקש תשלום גמול שעות נוספות וזכויות סוציאליות, ובעקבות דרישותיו התפתח ביניהם ויכוח שהוביל לפיטוריו, ללא שימוע וללא הודעה מוקדמת.

בית הדין קבע בהקשר זה בין היתר כי גרסת המשיב בדבר תקופת העסקתו והקף ההעסקה היתה ברורה וסדורה, בעוד שגירסת המבקש היתה לאורך כל הדרך דלילה ומתחמקת; הקלטת השיחה שהתקיימה בין המשיב לבין המבקש תמכה באופן מובהק בטענת המשיב שהוא עבד אצל המבקש; גרסת המבקש לפיה הוא העסיק אך ורק "קבלני משנה" לא התיישבה עם התייחסותו אל "העובדים" באותה הקלטה; בית הדין קבע כי המבקש נהג להעסיק לא רק את המשיב אלא גם כל שאר הפועלים ב"שחור", מבלי לשלם עבורם ביטוח לאומי וזכויות שונות, כך שמנקודת מבט של האנטרס הצבורי נכון להכיר ביחסי עבודה; עדותו של המשיב נתמכה בעדותו של פועל נוסף שעבד יחד עימו בין השנים 2013-2015, תמורת שכר יומי של 400 ש"ח נטו ועוד 50 ש"ח תוספת לשעות נוספות; גרסת העד מטעם המבקש, מר אדם יצחק, לפיה החברה שבבעלותו שילמה למשיב עבור שירותי קבלנות, לא התיישבה עם גירסתו של המבקש לפיה הוא עצמו (ולא מר יצחק או החברה) היה משלם למשיב מדי שבוע, וגם בתצהירו של המבקש מוזכר מר יצחק כעובד שלו, ללא כל מעורבותו בהעסקת המשיב.

הבקשה וטענות הצדדים המבקש הגיש ערעור על פסק הדין, ובמקביל הגיש את הבקשה שלפניי, לעיכוב ביצוע תשלום הסכום הפסוק (למעט הוצאות משפט) ולחלופין להורות על הפקדת הסכום הפסוק בקופת בית הדין, כולו או חלקו.

כן צוין כי לאור הידיעה שהמשיב לא משלם קנסות ונמנע מלהעביר בעלות על הרכב שרכש, ואין בידיו רכוש, לא יהיה למבקש דרך להשיב את הכספים שישלם, ובודאי לא סכום לא מבוטל שנפסק לזכות המשיב, העומד על כ- 140,000 ש"ח. בנסיבות אלה, כך נטען, ייגרם למשיב נזק בלתי הפיך, ככל שבית הדין לא יעכב ביצועו של פסק הדין בחלקו או במלואו.

...

לאחר שנתתי דעתי לכלל החומר שהובא לפני, לפסק דינו של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים, שוכנעתי כי יש לקבל את הבקשה באופן חלקי.

לאור האמור, ובשקלול סיכויי הערעור ומאזן הנוחות, שוכנעתי כי יש הצדקה לעכב מחצית מסכום פסק הדין, וזאת כנגד הפקדת הסכום המעוכב (בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה) בקופת בית הדין תוך 21 יום מהיום.

סוף דבר - נוכח כל האמור לעיל, הבקשה מתקבלת בחלקה כמפורט בסעיף 10 לעיל.

מכל מקום, לא הוכח שהנתבעת הגישה תביעה לתגמולי מילואים[footnoteRef:40] ו/או שהמוסד לביטוח לאומי דחה את תביעת התובע לתשלום התגמול אליו במישרין כאמור בסעיף 6(4) לתקנות הביטוח הלאומי (תגמולים למשרתים במילואים), תשל"ח – 1977.

פיצוי בגין פיטורים לא חוקיים ועוגמת נפש לטענת התובע, הוא פוטר במהלך שירות מילואים פעיל, ללא היתר מוועדת התעסוקה במשאד הבטחון בנגוד להוראות סעיף 41 לחוק חיילים משוחררים (החזרה לעבודה), תש"ט-1949 (להלן – חוק חיילים משוחררים) התובע העמיד תביעתו ברכיב זה בסך של 20,000 ₪.

עם זאת, סעיף 21(א) לחוק קובע כי הסמכות לידון בהפרת זכויות מכח החוק מסורה לוועדת התעסוקה, כאשר בית הדין לעבודה משמש כערכאת ערעור על החלטות ועדת התעסוקה.

סוף דבר הנתבעים ישלמו לתובע ביחד ולחוד בתוך 30 ימים את הסכומים הבאים: פצויי פיטורים בסך 7,366 ₪ תמורת הודעה מוקדמת בסך 3,400 ₪ פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד בסך 5,000 ₪ פיצוי בגין העידר שימוע 10,000 ₪ גמול שעות נוספות בסך 59,426 ₪ פדיון חופשה בסך 6,000 ₪ דמי הבראה 1,716 ₪ חלף הפרשות לפנסיה בסך 6,143 ₪ החזר נכויים מהשכר בסך 7,943 ₪.

זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק דין זה. ניתן היום, י' אייר תשפ"ג, (01 מאי 2023), בהיעדר הצדדים ויישלח אליהם.

...

] אשר על כן, התביעה לתשלום תגמולי מילואים – נדחית.

אשר על כן, התביעה ברכיב זה – נדחית.

סוף דבר הנתבעים ישלמו לתובע ביחד ולחוד בתוך 30 ימים את הסכומים הבאים: פיצויי פיטורים בסך 7,366 ₪ תמורת הודעה מוקדמת בסך 3,400 ₪ פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד בסך 5,000 ₪ פיצוי בגין העדר שימוע 10,000 ₪ גמול שעות נוספות בסך 59,426 ₪ פדיון חופשה בסך 6,000 ₪ דמי הבראה 1,716 ₪ חלף הפרשות לפנסיה בסך 6,143 ₪ החזר ניכויים מהשכר בסך 7,943 ₪.

השופטת חני אופק גנדלר לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי חיפה (השופט הבכיר אלכס קוגן ונציגי הציבור גב' רינה חדד ומר אליהו נקאר; פ"ה 10955-11-19) בגדריו נדחתה תובענה למתן סעד הצהרתי הקובע כי הפרישי תגמולי מילואים שמשלם המוסד לביטוח לאומי (להלן: המוסד) ואשר מקורם בתשלום מענק ההפרטה (להלן: המענק או מענק ההפרטה), ששילמה המערערת (להלן: המעסיקה או החברה) לעובדיה בשנת 2005 שייכים לה, וכי היא זכאית להותירם אצלה.

כמו כן, מלינה המעסיקה על קביעת בית הדין האיזורי לפיה "המענק אינו תשלום שהנמל שילם לעובדים ששרתו במילואים כתגמול מילואים מכוח סעיף 276(א) לחוק גם לא מדובר בשכר עבודה שהנמל שילם לעובדים ששרתו במילואים בימי העדרותם בשל המילואים". זאת כיוון שהכרעה זו מבוססת על טענות שלא נטענו בהליך על ידי הצדדים; בהתאם להסכמות הצדדים דמי הביטוח שולמו בהיתחשב במענק ההפרטה נוכח תקנה 5 לתקנות הפריסה; אם פסק הדין ישאר על כנו לא יהיה בסיס לגביית דמי ביטוח ויהא מקום להחזיר תשלום זה למעסיקים; לא היה מקום לציטוט סעיפים מההסכם הקבוצי שעה שטענת המערערת היתה כי "כשם שרואים במענק שנפרש שכר עבודה לצורך חישוב דמי הביטוח הלאומי, יש לראות באותה תוספת לחישוב שכר העבודה הרגיל, ששולם בתקופת שירות ומהוה תגמול מילואים כ"מחליף שכר"; סוגית המענק כשכר עבודה לכל דבר וענין נידונה והוכרעה בענין פקיד שומה חיפה, לכן נוצר השתק; הקביעה לפיה המערערת תובעת החזר כספים שלא שילמה שגויה עובדתית וקונספטואלית.

...

" בדברי ההסבר לתיקון החוק נאמר כך (הצ"ח, תשע"א, 360): "חוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה–1995 )להלן – החוק), קובע בפרק י"ב את התגמולים שישולמו למבוטח ששירת במילואים ואת ההוראות לעניין אופן תשלומם: לעובד במשכורת או לעובד בשכר שעבד יותר מ־75 ימים אצל מעבידו, התגמול משולם באמצעות המעביד. המעביד משלם את התגמול לעובד, והמוסד לביטוח לאומי מחזיר למעביד את התגמול ששילם. שיעור התגמול ליום מחושב לפי סכום ההכנסה בעד רבע השנה שקדם ל־1 בחודש שבו החל שירות המילואים, כשהוא מחולק ב־90. ואולם, לפי סעיף 271 לחוק, שתוקן בחוק שירות המילואים, התשס"ח–2008, התגמול האמור משולם בעד כל יום מילואים בשירות רצוף של שבעה ימים, ואם תקופת השירות או יתרתה קצרה מהאמור, משולם תשלום גבוה ממכפלת התגמול ליום במספר ימי המילואים. כך עשוי להיווצר הפרש בין החישוב שעורך המוסד לביטוח לאומי לפי ימי השירות בפועל ולפיו מעביר תגמול למעביד, ובין החישוב שעורך המעביד על בסיס סכום התגמול ליום ולפיו הוא משלם לעובדו. לפי מרכז המחקר והמידע של הכנסת (ניתוח תגמול מילואים לעובדים בשירות המדינה, מיום כ"ז בשבט התש"ע, 11 בפברואר 2010), ההפרש האמור עלול להגיע למאות ואף לאלפים של שקלים חדשים, וזכויות העובדים נפגעות עקב כך. הצעת החוק המתפרסמת בזה נועדה להבטיח שסכום מלוא התגמול שמגיע לעובד בעד שירות המילואים יועבר לידיו בסופו של דבר, על ידי הנחיה ברורה לעניין אופן התשלום בידי המעביד. מוצע לקבוע חובה של המעביד לשלם לעובד ששירת במילואים תשלום על חשבון התגמול בסכום השכר שהיה משולם לעובד אילולא שירת במילואים והוסיף לעבוד. כמו כן, מוצע לקבוע שהמעביד יעביר לעובד את יתרת הסכום המגיעה לו בשל ההפרש שבין התגמול שהועבר למעביד מהמוסד לביטוח לאומי ובין התשלום שהמעביד שילם לעובד על חשבון התגמול. עוד מוצע לקבוע שבחישוב ההפרש האמור המעביד לא יביא בחשבון סכום ששולם לעובד עקב עבודתו וסכום שהיה משולם לעובד בין שהיה מוסיף לעבוד ובין שנעדר מעבודתו, כגון תשלומים בעד ימים כימי המנוחה השבועית שבהם העובד אינו אמור לעבוד או תשלומים שאינם תלויים במספר ימי העבודה בפועל". (ב) הרקע העובדתי בשנת 2004 חוקק חוק רשות הספנות והנמלים, התשס"ד-2004 אשר קבע, בין היתר, שינוי מבני בנמלים הכולל הסמכת שלוש חברות ממשלתיות שהוקמו להפעלת הנמלים חיפה, אשדוד ואילת, במקום הפעלתם על ידי רשות הנמלים כפי שהיה עד אז. בעקבות הפרטת הנמלים נחתם ביום 24.2.2005 הסכם קיבוצי בין החברה לבין הסתדרות העובדים הכללית החדשה שהסדיר את העסקת עובדי רשות הנמלים בחברת נמל חיפה לאחר ההפרטה (להלן: ההסכם הקיבוצי).

מקובלת עלינו טענת המוסד לביטוח לאומי, כי המעסיק לא זכאי לקבל החזר מהמוסד בגין מענק ההפרטה.

עיצוב ההסדרים הכרוכים בהיעדרות משרת המילואים מסור למחוקק, וכאמור שוכנענו כי אין כל דרך לשונית או הצדקה תכליתית לקבוע כי הפרש תגמולי המילואים בגין המענק אמור להגיע לכיסו של המעסיק.

אולם, לא מצאנו להידרש לכל יריעת המחלוקת ביניהן בנוגע למשמעות ההכרעה בפסק דין זה. הטעם לכך הוא שפסק הדין בענין עירית אשדוד עסק בתשלום דמי פגיעה המשולמים מכוח תקנה 22 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח בפני פגיעה בעבודה), התשי"ד-1954 (להלן: תקנות פגיעה בעבודה).

סוף דבר – הערעור נדחה, והמערערת תישא בהוצאות המשיב 1 בסך 12,000 ₪.