בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 6595/21
לפני:
כבוד השופט ע' פוגלמן
כבוד השופט י' עמית
כבוד השופטת י' וילנר
העותר:
פלוני
נ ג ד
המשיבים:
1. בית הדין הרבני הגדול בירושלים
2. הנהלת בתי הדין הרבניים
3. פלונית
עתירה למתן צו על תנאי
בשם העותר:
עו"ד מאיר בר-מוחא
][]פסק-דין
משכך, נקבע כי יש להחיל מודל של "שותפות מוחלשת" ולקבוע, כפשרה קרובה לדין, ומבלי לקבוע את אחוזי החלוקה המדויקים, כי על המשיבה לשלם לעותר מחלקה 340,000 ש"ח, וכי סכום זה יקוזז מחיוב הכתובה (להלן: פסק הדין בעירעור).
על פסק הדין של בית הדין האיזורי, וכן על פסק הדין בעירעור, הגיש העותר את עתירתו הראשונה לבית משפט זה (בג"ץ 8757/20 פלוני נ' בית הדין הרבני האיזורי תל אביב; להלן: העתירה הראשונה).
פסק הדין המשלים נומק בהרחבה וניתן רק לאחר שבית הדין קיבל את עמדת הצדדים לגופם של דברים (ובכלל זאת כלל היתייחסות גם לטענת המבקש בדבר עצם השמוש בתקנה).
...
לצד זאת, בית הדין חייב את העותר בתשלום מלוא הכתובה על סך 440,000 ש"ח, וכן קבע כי המשיבה תשלם לעותר סכום של 1,350,000 ש"ח בגין חלקו בדירת המגורים של הזוג – וזאת חרף טענות המשיבה כי היא שילמה את המשכנתה מחשבונה הפרטי (להלן: פסק הדין של בית הדין האזורי).
באשר לפסק הדין בערעור, העותר טען כי אף הוא סטה מהוראת הדין וכן חרג מסמכות, כאשר קבע "שותפות מוחלשת" בין הצדדים, ופסק שהמשיבה תשלם לעותר סכום גלובלי מבלי לקבוע את אחוזי החלוקה המדויקים.
לאחר שעיינתי בעתירה ובצרופותיה, הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות על הסף.
אכן, מדובר בתקנה שהשימוש בה ייעשה באופן חריג (ראו והשוו: בג"ץ 1388/21 צימרמן נ' בית הדין הרבני האזורי תל אביב יפו, פסקה 18 (18.3.2021)), אך איני סבור כי השימוש שנעשה בה בענייננו מוליך למסקנה כי המקרה דנן נמנה עם המקרים החריגים שמצדיקים את התערבותו של בית משפט זה. בית הדין הרבני הגדול מצא, לאחר שהעותר הגיש את העתירה הראשונה לבית משפט זה, שיש צורך לתקן את פסק דינו.
סוף דבר: העתירה נדחית.