ערעור על פסק דין בדבר ביטול שעבוד על רכב

הרקע לארוע נשוא כתב האישום היה, שהמתלונן נטל הלוואה מן המערער ולהבטחת החזר החוב רשם המערער שיעבוד על רכב הרשום על שם אביו של המתלונן, אך המתלונן עשה בו שימוש.

ב"כ המערער מפנה לפסיקת בית המשפט העליון בה נדחתה בקשת רשות ערעור שהגישה העיריה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי שביטל את פיטוריו של עובד אחזקה וניקיון שהורשע בהליך פלילי בעבירות של אחזקת סם שלא לצריכה עצמית והפרעה לשוטר במילוי תפקידו.

לא למותר להוסיף את האמור בגזר-דינו של המערער באישום השני ת"פ (שלום נתניה) 29431-09-16, עמ' 17, פסקה 6: "בין גורמי הסיכון להישנות עבירות שקל שירות המבחן את מעורבותו של הנאשם בהליך פלילי בתחום האלימות באותה שנה בה ביצע את העבירות נשוא התיק דנן, את התקופה הממושכת בה בוצעו העבירות ואת נטייתו של הנאשם להתנהל באופן מניפולטיבי ואימפולסיבי". המעשים בגינם הורשע המערער אינם עולים בקנה אחד עם סטאנדרט ההיתנהגות הנידרש מעובד מדינה, ועם נורמות היתנהגות הראויות לעובד מדינה, ועיינו: עש"מ 3666/06 אסדי נ' נציבות שירות המדינה, פסקה 11 (07.11.2007) (להלן: "ענין אסדי"): "תכליתם העיקרית של דיני המשמעת הנה לקבוע נורמות היתנהגות ראויות לעובדי מדינה ולמנוע סטייה מנורמות אלו העלולה לפגוע בתפקודו התקין והיעיל של שירות המדינה, ולערער את האמון שהציבור רוחש לשירות הצבורי ולעובדיו.... קיים קשר גומלין בין תכלית ההגנה על התיפקוד היעיל של השרות הצבורי לבין ערך ההגנה על אמון הציבור בשירות. אמון הציבור הוא תנאי הכרחי לתפקודו היעיל של השרות, ואילו השמירה על אמון הציבור מותנית, בין היתר, בתפקודם היעיל וההוגן של עובדי הציבור". כך גם דברי בית המשפט העליון בעש"מ 5917/07 נביל גרה נ' נציבות שירות המדינה (19.08.2007) פסקה 12: "תכליתם של אמצעי המשמעת המושתים על הנאשם היא כפולה: מניעת פגיעה בתפקודו של השרות הצבורי, בתדמיתו ובאמון הציבור בו מחד גיסא, והרתעת עובדים אחרים לבל ייכשלו במעשים דומים מאידך גיסא... מידתיות אמצעי הענישה נגזרת משיקלול תכליתם עם הנסיבות המיוחדות לכל מקרה ומקרה...". ובהמשך שם: "על ערכאת העירעור לבחון, איפוא, אם מכלול האינטרסים הראויים לאיזון נבחן ויושם כנדרש. זאת, תחת מעטה הכלל, לפיו בית משפט זה אינו נוטה להתערב באמצעי המשמעת שנגזרו על ידי בית הדין, אלא במקרה בו הם חורגים במידה ניכרת מן הראוי בנסיבות המקרה..." ב"כ המערער הצביעה על-כך, שהמערער הוא עובד זוטר, שעוסק מזה כ-22 שנה בעבודות תיחזוקה בבית החולים, ולכן לטעמה קשה לטעון, שיש בהתנהלותו כדי לפגוע בתפקודו של השרות הצבורי, תדמיתו ואמון הציבור בו, וביקשה גם להקיש לענייננו מפסק הדין בעיניין סירוטקין שכבר הוזכר לעיל.

בהתייחס לפסק דינה של עובדת המוסד לביטוח לאומי שהייתה מעורבת באישום השני)עניין סלוביק) אשר נדונה במסגרת הסדר טיעון לפיטורין לאלתר, פסילה לשירות המדינה למשך 7 שנים, ופסילה מלשמש בכל תפקיד בביטוח הלאומי לצמיתות, הצביעה ב"כ המערער על-כך, שבית הדין קבע בגזר-דינו באותו עניין, שפסילתה ל-7 שנים משירות המדינה לא תשפיע על גמלתה (עמ' 4 לפרוטוקול שבפניי, מיום 24.09.2019, ודברי באת כח הנציבות בעמ' 6 לפרוטוקול) ואילו בעניינינו, לא זו בלבד שבית הדין הורה על פיטוריו של המערער אלא שלמשך שנות פסילתו משירות המדינה (7 שנים) הוא לא יהא זכאי לגימלה למרות 22 שנות עבודתו בשירות המדינה.

...

כב' השופט (בדימוס) י. זמיר ציין, שם: "אכן אמצעי המשמעת שננקטו על ידי בית הדין למשמעת, ואושרו על ידי בית משפט זה, שונים ממקרה למקרה. אין מנוס, בין היתר משום שהמקרים שונים זה מזה, ובהתאם לכך משתנים גם השיקולים לגבי חומרת האמצעים הראויים". בעניין בר"ש 3207/10 ד"ר אורי ריחני נ' מדינת ישראל.

התוצאה מכן האמור לעיל היא, שאני דוחה את הערעור בכל הנוגע לפיטוריו לאלתר של המערער משירות המדינה.

אני מקבל חלקית את ערעורו של המערער על תקופת פסילתו משירות המדינה ומעמיד את התקופה על 4 (ארבע) שנים.

בית משפט השלום בעכו ‏א' סיוון תשפ"א, 12 מאי 2021 תא"מ 52948-08-19 דאהר נ' ישראל בפני כב' הרשמת הבכירה, עינת דינרמן התובע תמיר דאהר הנתבעת מדינת ישראל פסק דין

לתביעתו צירף התובע בין היתר את המסמכים הבאים: דו"ח שמאי, רישיון רכב תיכתובות בין הצדדים, טופס הודעה על תאונת דרכים, תעודת משלוח, דו"ח מצב תביעות קודמות וכן מיסמך ביטול שעבוד.

בית המשפט שם, קיבל את עירעורו של התובע על פסק דינו של ביהמ"ש קמא, אשר דחה את תביעתו בקובעו כי דין התביעה להיתקבל לאחר שהוכח גם אליבא דבית משפט קמא, שאירוע התאונה אכן ארע וכך גם הנזק הנטען אשר הוכח בחוות הדעת השמאי מטעם המשיבה.

יפים לעניין זה גם הדברים שנפסקו בפסק דינו של בית המשפט העליון בעיניין "המגן" בע"א 78/04 המגן חב' לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ [ניתן ביום 5.10.2006] , מפי כב' השופטת ע. ארבל ובהסכמת יתר שופטי ההרכב] - שם נקבע כי נטל השיכנוע להוכחת מירמה מצד המבוטח מוטל על חברת הביטוח, כאשר: בימ"ש תמך בגישה לפיה הדין בענין נטל ההוכחה צריך להיות אחיד בכל סוגי הביטוח, ונטל השיכנוע לענין היסוד השלילי רובץ על חברת הביטוח.

ניסיונות הנתבעת לקעקע את גירסתו של התובע בהטיחו בפניו כי הנזק נגרם כתוצאה מזריקת אבנים על רכבו כמי שעובד במחסום קלנדיה- לא צלחו (עמ' 2 לפרוטוקול הדיון מיום 7.6.20 ש' 22-24).

לעניין הוכחת הנזק- התובע הוכיח לא רק את עצם קרות התאונה אלא גם את הנזק והיקפו- התובע צירף חוות דעת שמאי מטעמו בדבר הקף הנזקים שנגרמו לרכבו, אשר לא נסתרה ואף לא הוגשה חוות דעת שמאית נגדית וכן הגיש קבלה אשר סומנה ת-7 ומסמך שיחרור רכבו משעבוד, כפי שדרשה הנתבעת.

...

הנתבעת טענה כי נגרמו למכסה המנוע של הרכב פגיעות שהוגדרו כ "3 נקודות קטנות". דיון והכרעה: לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, שמעתי את העדים ובחנתי את חומר הראיות בתיק דנן, מצאתי כי דין התביעה להתקבל כמעט במלואה וזאת מהטעמים המפורטים להלן.

בית המשפט שם, קיבל את ערעורו של התובע על פסק דינו של ביהמ"ש קמא, אשר דחה את תביעתו בקובעו כי דין התביעה להתקבל לאחר שהוכח גם אליבא דבית משפט קמא, שארוע התאונה אכן אירע וכך גם הנזק הנטען אשר הוכח בחוות הדעת השמאי מטעם המשיבה.

ראו לעניין זה ע"א 465/08 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתיתיהו, פ"ד מה(4) 651 (1991): "הימנעות בעל דין מלהביא ראיה, בהיעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו, באשר על פניה מתחייבת מכך המסקנה שאילו הובאה הראיה היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב". כן ראו בע"א 795/99 פרנסואה נ' פוזיס, פ"ד נד(3) 107 (2000.

התוצאה מהאמור לעיל היא כי דין התביעה להתקבל ולפיכך אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 17,452 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל ובצירוף הוצאות המשפט כדלקמן: אגרת המשפט בסך 758 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 3,036 ₪.

בית המשפט המחוזי בבאר שבע ע"א 40541-04-21 זערור נ' מדינת ישראל אגף המכס ומע"מ תיק חצוני: בפני כבוד השופטת עמיתה שרה דברת המערער יוסף זערור ע"י ב"כ עוה"ד אהוד רז ואח' המשיבים 1. מדינת ישראל אגף המכס ומע"מ באמצעות פמ"ד ע"י עוה"ד דנה הבר וערן סירוטה 2. ס.ר בחירי עבודות כלליות בע"מ פסק דין

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בבאר שבע, בת"א 54391-09-20 מיום 2.3.2021 שניתן ע"י כב' השופטת אורית ליפשיץ, אשר דחה את בקשת המערער לביטול עיקול על רכב מסוג מרצדס בנץ, שנת ייצור 2019, מ.ר. 5599901 (להלן: "הרכב").

ביום 26.11.2020 ביקש המערער, שלא היה צד להליך המקורי (ולא צריך היה להיות) להצטרף כצד להליך וביום 30.12.2020 הגיש בקשה לביטול העיקול על הרכב (להלן: "הבקשה לביטול"), בטענה כי מדובר ברכב בבעלותו אשר עוקל שלא כדין שכן הוא ומשפחתו עשו בו שימוש ומנהג בעלים מחודש מאי 2020 והרכב נרשם על שמו במשרד הרשוי ביום 27.10.20 ושועבד לטובת בנק לאומי.

מוסיף המשיב, שהמערער מנסה להטעות את בית המשפט ולצרף ראיה חדשה בעירעור, עת הוסיף לערעורו פוליסת ביטוח ,אשר לטענתו צורפה לבקשה לביטול עיקול בבית משפט אלא שלא כך הדבר והחסר בפוליסת ביטוח נדון באופן מפורש בפסק הדין.

...

החלטת בית המשפט, הכוללת, בין היתר, הכרעות עובדתית אשר מקורן בהתרשמותו הבלתי אמצעית ממכלול הראיות אשר הובאו בפניו ובחוסר מהימנותו של המערער.

סוף דבר הערעור נדחה.

המערער ישלם הוצאות הערעור בסכום של 15,000 להיום.

על פסק הדין כבר לא ניתן לבקש רשות ערעור בשל החודשים הרבים שחלפו ממועד הינתנו, ומהמועד שבו נודע למבקשת על פסק הדין (בקשה לביטול פסק דין הוגשה ביום 20.3.22) לפיכך ברור כי בקשת רשות העירעור היא על ההחלטה שלא לבטל את פסק הדין.

נטען בתביעה כי התובע - המשיב החנה את רכבו במרץ 2021 סמוך לאתר הבנייה, שבו ביצעה המבקשת עבודות.

נטען כי קיימות טענות הגנה לגופו של עניין ויש צורך לאסוף נתונים מהעובדים והקבלנים שיעבדו באתר.

ביום 2.6.22 הגישה המבקשת "בקשה להארכת מועד לתשלום הוצאות לטובת התובע וכן בקשה למתן החלטה אופראטיבית בדבר ביטול פסק הדין, קביעת מועד דיון נוסף, והעברת ההוצאות לתובע". נטען כי ההחלטה בדבר הצורך להפקיד סך 1,500 ₪ מיום 24.4.22 לא הובאה לידי המבקשת – הנתבעת, רק באותו יום שהוגשה הבקשה נודע למבקשת על ההחלטה והיא הפקידה את הפיקדון.

...

הבקשה נדחית, אין צו להוצאות נוכח נסיבות העניין".

ג) ומן הכלל אל הפרט - במקרה דנן, הלך בית משפט קמא כברת דרך לקראת המבקשת, כאשר נעתר ביום 24.4.22 לבקשה לביטול פסק דין, הגם שפסק הדין ניתן כדין.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, דין בקשת רשות הערעור להידחות.

לפניי תביעה למתן פסק דין הצהרתי לפיו התובע הנו הבעלים של רכב מסוג איסוזו מס' רשוי 26-608-32 (להלן "הרכב"), וכן להורות על ביטול השיעבוד הרשום על הרכב.

הנתבעת חב' מימון ישיר בע"מ היתגוננה מפני התביעה וטענה כי התובע לא הוכיח את טענתו שלפיה הבעלות ברכב הועברה על שם הנתבע בדרכי מירמה וזיוף, והוסיפה כי אף אם יוכח הדבר, הרי היא נהנית מהגנת תקנת השוק הקבועה בסעיף 5 לחוק המישכון שזו לשונה: "נכסים נדים שמושכנו כשהיו בהחזקתו של הממשכן והם הופקדו כאמור בסעיף 4(2) או שמישכונם נרשם כאמור בסעיף 4(3), יהיה כוחו של המשכון יפה לכל דבר, אף אם הממשכן לא היה בעל הנכסים או לא היה זכאי למשכנם, ובילבד שהנושה פעל בתום-לב והנכסים באו לידי הממשכן על דעת בעליהם או על דעת מי שהיה זכאי להחזיקם" עינינו הרואות כי על מנת שהנתבעת תזכה בהגנת השוק, עליה להוכיח כי הרכב היה בחזקתו של הנתבע במועד נטילת ההלוואה והטלת השיעבוד על הרכב ביום 10.12.19, וכי הרכב הגיע לידי הנתבע על דעת התובע.

פסק הדין ייכנס לתוקף ביום 12.3.23 על מנת לאפשר לנתבעים לכלכל את צעדיהם במידה ורצונם להגיש ערעור על פסק הדין.

...

הנני מורה על ביטול השעבוד הרשום על הרכב לטובת נתבעת מס' 2 מימון ישיר מקבוצת ישיר (2006) בע"מ. הנני מורה על סגירת תיק ההוצאה לפועל שנפתח על ידי הנתבעת מס' 2 למימוש השעבוד הרשום על הרכב.

הנני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשאת בתשלום הוצאות האחסון של הרכב.

הנני מחייבת את הנתבעים ביחד ולחוד, לשלם לתובע אגרת משפט, וכן שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.