היתחייבותה של דיור ב.פ. כלפי המדינה (היא הבעלים הקודמים של הקרקע) לדיור אקוויוולנטי למפונים, לא חלה כלפי הנתבעים אשר בתיהם טרם הוקמו באותה עת.
על פסק הדין הוגש ערעור למחוזי (ע"א 941/96) שנידון בפני כב' השופטים גולדברג, חיות וגרוניס וכן הוגשה בר"ע לעליון (6259/99) שנדונה בפני כב' השופטים מצא, חשין ודורנר.
ע"א 6757/13 מרים אביטסם נחום נ' מדינת ישראל - רשות הפיתוח (נבו 19.08.2015):
"אכן, מקובלת בפסיקה הגישה כי הזכות הנוצרת עקב רישיון מהוה זכות אישית (In personam) של בעל הרישיון כלפי נותן הרשות, וזאת להבדיל מזכות חפצית השרירה כלפי כולי עלמא (In rem). על כן, חליפו של הבעלים נותן הרשות, אשר רכש ממנו את הנכס מושא הרישיון, אינו כפוף לזכות שניתנה לבר-הרשות, והרשות תבוא לקיצה עם כל העברה של זכויות הבעלות במקרקעין נשוא הרשות (רישיון במקרקעין, עמ' 33; ויסמן, עמ' 485-484; ע"א 7242/00 רשות הנמלים והרכבות נ' כדורי, [פורסם בנבו] פסקה 12 (25.11.2002); ע"א 346/62 רכטר נ' מנהל מס עיזבון, ירושלים, פ"ד יז 701, 708 (1963))."
אף המלומדת נינה זלצמן התייחסה לסוגיה זו במאמרה "רישיון במקרקעין", הפרקליט מב 24, 28 (תשנ"ה): "לצד רשות שניתנה בהבטחה מפורשת ניתן לתאר מצבים שבהם נלמדת הסכמתו של בעל המקרקעין, ומכאן רשותו, משתיקתו ואי-מחאתו על ההחזקה של פלוני בנכס, או על השמוש שהוא עושה בנכס, כאשר בנסיבותיו של המקרה ניתן היה לצפות את היתנגדותו. במצבים אלו ההחזקה או השמוש הושגו במעשה עוולה של הסגת גבול במקרקעין, אך השלמתו של בעל המקרקעין עם נוכחותו של פלוני בנכס מניחה עם עבור הזמן את הסכמתו שבשתיקה".
הדבר מחייב אם כך, כי נותן הרשות הסכים להעברת הזכות, בין אם ניתן להסיק זאת מפורשות מסעיפי החוזה ובין אם ניתן ללמוד על כך במשתמע מהתנהגותו, שתיקתו או אי מחאתו.
בעיניין זה ראו ע"א 1156/02 עבד אל סלאם חיר נ' אלון לידאי (נבו 11.05.2003) (ההדגשה אינה במקור):
"בר רשות שהורשה להתגורר בנכס ללא תמורה והרשות בוטלה אינו זכאי, איפוא, לפיצויים מכוח הדין עבור ביטול הרשות; אולם, יכול שיהיה זכאי לפיצויים מכוח הסכם מפורש או משתמע בין בעל המקרקעין לבין בר הרשות. עם זאת, יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו, תוך היתחשבות בשיקולים של צדק. כך נאמר כי: "לא בכל מקרה, בו ניתן רישיון ובעל הנכס מבקש לבטלו, דורש הצדק את המשך קיומו של הרישיון, ויש מקרים בהם ניתן, למשל, להסתפק בתשלום פיצויים, כפי שיש גם מקרים, בהם אין הצדק דורש אפילו את תשלומם של פיצויים כלשהם; אף הפוכו של הדבר הוא הנכון, היינו, יש נסיבות, בהן תשלום פיצויים בעקבות סילוק ידו של בעל הרישיון הוא דוקא שיכול לנגוד את תחושת הצדק" (דברי הנשיא מ' שמגר (כתוארו אז) בע"א 496/82 רוזן נ' סלונים, פ"ד לט(2) 337, 342;
מעשה בית דין- תוצאות פסקי הדין שניתנו והשלכתם על מעמדה של המשיבה
באשר לטענת המבקשות לסילוק על הסף מחמת מעשה בית דין, אין לי אלא לקבל את הטענה ולהפנות לפסקי הדין שניתנו לאורך השנים ונסקרו בפתח החלטה זו. ראו: ת.א.מ 40071/88, ע"א 941/96, בר"ע 6259/99, ת"א 29554-09-15, ע"א 23552-09-18, ע"א 6097-09-18, רע"א 415/20.
...
עוד התייחס בית המשפט העליון בפסק דינו לטענת המבקש לעיוות דין תוך שדחה טענה זו בקבעו:
"למעשה, פסק הדין אף לא מלמד כי למבקש נגרם עיוות דין. ראשית, ראוי לציין כי נקודת המוצא לפסק הדין שניתן היא מתן מענה למחזיקים שישבו במקרקעין, גם כאשר לא רכשו בהם זכויות פורמאליות, בשים לב להקשר האנושי וההיסטורי המורכב. שנית, ובהתייחס לנסיבותיו של המבקש, אף הוא עצמו מודה כי אינו מתגורר רק בגבעת עמל, אלא גם בהרצליה. קביעה זו איננה שוללת את טענותיו של המבקש ביחס לזיקה שהוא חש למקום, אך היא מחלישה במידה רבה את הטענה להתערבות מטעמי צדק... מכל מקום, העיקר הוא בכך שפסק דינו של בית המשפט המחוזי בחן את טענות הצדדים ביסודיות ובאופן מקיף תוך התחשבות במכלול הנסיבות הרלוונטיות, החברתיות והאישיות, ואף הרחיב את היקף הפיצויים שניתן למחזיקים מבלי לחייבם בדמי שימוש."
לאחר שאמר דבריו, קבע בית המשפט העליון כי יש לדחות את הבקשה וכן את הבקשה לעיכוב ביצוע.
הנה כי כן, כבר בחודש נובמבר 1949 נאמר מפורשות ופורסם באופן חד משמעי כי אין להקים צריפים ואין לאפשר כל פלישה נוספת.
סוף דבר
משאלו הם פני הדברים, ולאחר שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים ושקלתי את נסיבות העניין, אני מקבלת את הבקשה לסילוק על הסף ומורה על דחיית התביעה.
כמו כן, הכרעתי נתמכת בנימוקים הנוספים שפורטו, אשר כוללים את הפסיקה ביחס להיעדר האפשרות להעביר ולהוריש זכות של בר רשות בקרקע וכן את זכותן של המבקשות לבטל את הרישיון שניתן לבר הרשות בכל עת. בנוסף ייאמר, כי נחה דעתי שבמקרה הנדון לא נגרם עיוות דין למשיבה.