מאגר משפטי לחיפוש בעזרת בינה מלאכותית
רוצים לראות איך משתמשים בדין רגע? לחצו כאן

ערעור על פסק דין בדבר בטלות הסכם פיתוח ופינוי דייר

בהליך תיק אזרחי בסדר דין רגיל (ת"א) שהוגש בשנת 2021 בשלום פתח תקווה נפסק כדקלמן:

עוד נקבע כי לא היה מקום להורות על הפינוי שעה שבהסכם הפיתוח שנערך בין חברת לוגאנו לרמ"י בשנת 2011 נקבע במפורש כי במיתחם ישנם דיירים מוגנים.
חברת לוגאנו הגישה בקשת רשות ערעור על פסק הדין לבית המשפט העליון וביום 21.2.18 הבקשה נדחתה בהעדר חשיבות ציבורית בבירור הטענות בגילגול שלישי (רע"א 662/18).
התובעות מיתנגדת לבקשה וטוענות כי אין כל מחלוקת בדבר היותה של רשות הפיתוח בעל הנכס ועל כן "בעל הבית". קרקעות רשות הפיתוח מנוהלות ע"י רמ"י מכוח חוק מנהל מקרקעי ישראל ולפיכך לצורך התביעה רמ"י היא "בעל הבית" והיא זו המוסמכת לפעול לפינוי מחזיקים שלא כדין.
בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו כי הנתבעים 1-2 אינם בגדר פולשים שנכנסו לחנות שלא מכוח זכות שבדין, זכותם הוקנתה להם ע"י הערייה אשר לה החכירה רמ"י את המקרקעין ומטעם זה בוטל פסק דינו של בית משפט השלום שהורה על פינוי הנתבעים 1-2.
...
כך גם אני סבור כי אין לבית המשפט אלא להיכנס להליך עצמו ולדון בטענת הנתבעים 1-2 בדבר נפקות הכרעתו של בית המשפט המחוזי אשר אושרה ע"י בית המשפט העליון בהתייחס לכלל התנאים הנדרשים בסעיף 131(10) לצורך הוכחת עילת הפינוי.
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ועיינתי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ופסק הדין של בית המשפט העליון לא מצאתי בפסיקה זו את העיגון הנדרש לצורך קביעת השתק הפלוגתא.
יחד עם זאת לא נקבע בפסק הדין כל ממצא פוזיטיבי לעניין הטענות שהעלו הצדדים בהליך הנוכחי בנוגע לעמידת התובעות בדרישות סעיף 131(10) לרבות ההגדרה של "בעל בית". על כן משלא נדונה והוכרעה פלוגתא זו בין הצדדים הרי שלא מוצתה זכות ההתדיינות של התובעות במסגרת אותו הליך קודם והתובעות אינן מושתקות מלהעלות טענה זו ומלהתדיין בה. הטענה לקיומו של מעשה בית דין ומניעות נדחית.

בהליך תיק אזרחי בסדר דין רגיל (ת"א) שהוגש בשנת 2022 בשלום תל אביב - יפו נפסק כדקלמן:

היתחייבותה של דיור ב.פ. כלפי המדינה (היא הבעלים הקודמים של הקרקע) לדיור אקוויוולנטי למפונים, לא חלה כלפי הנתבעים אשר בתיהם טרם הוקמו באותה עת. על פסק הדין הוגש ערעור למחוזי (ע"א 941/96) שנידון בפני כב' השופטים גולדברג, חיות וגרוניס וכן הוגשה בר"ע לעליון (6259/99) שנדונה בפני כב' השופטים מצא, חשין ודורנר.
ע"א 6757/13 מרים אביטסם נחום נ' מדינת ישראל - רשות הפיתוח (נבו 19.08.2015)‏‏: "אכן, מקובלת בפסיקה הגישה כי הזכות הנוצרת עקב רישיון מהוה זכות אישית (In personam) של בעל הרישיון כלפי נותן הרשות, וזאת להבדיל מזכות חפצית השרירה כלפי כולי עלמא (In rem). על כן, חליפו של הבעלים נותן הרשות, אשר רכש ממנו את הנכס מושא הרישיון, אינו כפוף לזכות שניתנה לבר-הרשות, והרשות תבוא לקיצה עם כל העברה של זכויות הבעלות במקרקעין נשוא הרשות (רישיון במקרקעין, עמ' 33; ויסמן, עמ' 485-484; ע"א 7242/00 רשות הנמלים והרכבות נ' כדורי, [פורסם בנבו] פסקה 12 (25.11.2002); ע"א 346/62 רכטר נ' מנהל מס עיזבון, ירושלים, פ"ד יז 701, 708 (1963))." אף המלומדת נינה זלצמן התייחסה לסוגיה זו במאמרה "רישיון במקרקעין", הפרקליט מב 24, 28 (תשנ"ה): "לצד רשות שניתנה בהבטחה מפורשת ניתן לתאר מצבים שבהם נלמדת הסכמתו של בעל המקרקעין, ומכאן רשותו, משתיקתו ואי-מחאתו על ההחזקה של פלוני בנכס, או על השמוש שהוא עושה בנכס, כאשר בנסיבותיו של המקרה ניתן היה לצפות את היתנגדותו. במצבים אלו ההחזקה או השמוש הושגו במעשה עוולה של הסגת גבול במקרקעין, אך השלמתו של בעל המקרקעין עם נוכחותו של פלוני בנכס מניחה עם עבור הזמן את הסכמתו שבשתיקה". הדבר מחייב אם כך, כי נותן הרשות הסכים להעברת הזכות, בין אם ניתן להסיק זאת מפורשות מסעיפי החוזה ובין אם ניתן ללמוד על כך במשתמע מהתנהגותו, שתיקתו או אי מחאתו.
בעיניין זה ראו ע"א 1156/02 עבד אל סלאם חיר נ' אלון לידאי (נבו 11.05.2003) (ההדגשה אינה במקור):‏‏ "בר רשות שהורשה להתגורר בנכס ללא תמורה והרשות בוטלה אינו זכאי, איפוא, לפיצויים מכוח הדין עבור ביטול הרשות; אולם, יכול שיהיה זכאי לפיצויים מכוח הסכם מפורש או משתמע בין בעל המקרקעין לבין בר הרשות. עם זאת, יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו, תוך היתחשבות בשיקולים של צדק. כך נאמר כי: "לא בכל מקרה, בו ניתן רישיון ובעל הנכס מבקש לבטלו, דורש הצדק את המשך קיומו של הרישיון, ויש מקרים בהם ניתן, למשל, להסתפק בתשלום פיצויים, כפי שיש גם מקרים, בהם אין הצדק דורש אפילו את תשלומם של פיצויים כלשהם; אף הפוכו של הדבר הוא הנכון, היינו, יש נסיבות, בהן תשלום פיצויים בעקבות סילוק ידו של בעל הרישיון הוא דוקא שיכול לנגוד את תחושת הצדק" (דברי הנשיא מ' שמגר (כתוארו אז) בע"א 496/82 רוזן נ' סלונים, פ"ד לט(2) 337, 342; מעשה בית דין- תוצאות פסקי הדין שניתנו והשלכתם על מעמדה של המשיבה באשר לטענת המבקשות לסילוק על הסף מחמת מעשה בית דין, אין לי אלא לקבל את הטענה ולהפנות לפסקי הדין שניתנו לאורך השנים ונסקרו בפתח החלטה זו. ראו: ת.א.מ 40071/88, ע"א 941/96, בר"ע 6259/99, ת"א 29554-09-15, ע"א 23552-09-18, ע"א 6097-09-18, רע"א 415/20.
...
עוד התייחס בית המשפט העליון בפסק דינו לטענת המבקש לעיוות דין תוך שדחה טענה זו בקבעו: "למעשה, פסק הדין אף לא מלמד כי למבקש נגרם עיוות דין. ראשית, ראוי לציין כי נקודת המוצא לפסק הדין שניתן היא מתן מענה למחזיקים שישבו במקרקעין, גם כאשר לא רכשו בהם זכויות פורמאליות, בשים לב להקשר האנושי וההיסטורי המורכב. שנית, ובהתייחס לנסיבותיו של המבקש, אף הוא עצמו מודה כי אינו מתגורר רק בגבעת עמל, אלא גם בהרצליה. קביעה זו איננה שוללת את טענותיו של המבקש ביחס לזיקה שהוא חש למקום, אך היא מחלישה במידה רבה את הטענה להתערבות מטעמי צדק... מכל מקום, העיקר הוא בכך שפסק דינו של בית המשפט המחוזי בחן את טענות הצדדים ביסודיות ובאופן מקיף תוך התחשבות במכלול הנסיבות הרלוונטיות, החברתיות והאישיות, ואף הרחיב את היקף הפיצויים שניתן למחזיקים מבלי לחייבם בדמי שימוש." לאחר שאמר דבריו, קבע בית המשפט העליון כי יש לדחות את הבקשה וכן את הבקשה לעיכוב ביצוע.
הנה כי כן, כבר בחודש נובמבר 1949 נאמר מפורשות ופורסם באופן חד משמעי כי אין להקים צריפים ואין לאפשר כל פלישה נוספת.
סוף דבר משאלו הם פני הדברים, ולאחר שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים ושקלתי את נסיבות העניין, אני מקבלת את הבקשה לסילוק על הסף ומורה על דחיית התביעה.
כמו כן, הכרעתי נתמכת בנימוקים הנוספים שפורטו, אשר כוללים את הפסיקה ביחס להיעדר האפשרות להעביר ולהוריש זכות של בר רשות בקרקע וכן את זכותן של המבקשות לבטל את הרישיון שניתן לבר הרשות בכל עת. בנוסף ייאמר, כי נחה דעתי שבמקרה הנדון לא נגרם עיוות דין למשיבה.

בהליך רשות ערעור תביעות קטנות (רת"ק) שהוגש בשנת 2023 בהמחוזי תל אביב - יפו נפסק כדקלמן:

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות בבת ים (כב' הרשם הבכיר אדי לכנר) מיום 15.11.22 בת"ק 47286-06-22 ולפיה התקבלה בחלקה התביעה הראשית שהגיש המשיב נגד המבקש ונדחתה התביעה שכנגד שהגיש המבקש נגד המשיב.
פלח הוא קבלן אספלט ופיתוח שהיה אמור להחליף את כלל תשתיות הביוב בבניין.
רכיבי התביעה: א) 8,500 ₪ לפי הצעת המחיר של פלח לפינוי הפסולת ותיקון הבורות והנזקים לבניין.
פלח טען כי דיירי הבניין / גדלין הם שהפרו את ההסכם ביניהם.
בסעיף 43 לפסק הדין נקבע: "סיכומו של דבר, שוכנעתי כי בטרם החתימה על הצעת המחיר, הנתבע הפגין ידע בתחום האינסטלציה. הנתבע נקט בפעולות אינסטלאציה על אף שאינן בתחום מומחיותו. חלק מהפעולות בוצעו גם באיזור שבו הונחה השכבה הראשונה של האספלט. היתנהגותו של הנתבע עודדה את התובע לזנוח את בקשתו העיקרית לבצע טפול במערכת הביוב של הבניין ולהסכים להנחת אספלט. לפיכך שוכנעתי כי הנתבע יצר מצג שוא. הנתבע הפר את החוזה והתובע זכאי לעמוד כאמור על ביטולו". רוב רכיבי התביעה נדחו.
ב) זאת ועוד, ערכאת ערעור ממעטת להתערב בפסקי דין שניתנים בבית משפט לתביעות קטנות.
...
גם אם אצא מנקודת מוצא ולפיה בקשת רשות הערעור הוגשה במועדה דינה להידחות ללא צורך בתשובה כפי שאנמק בהמשך.
נקבע בסעיף 33 לפסק הדין: "גם אם אקבל את טענת הנתבע כי תיקון והרמה של מכסים לפי הצעת המחיר החדשה מיום 27.12.22 אינם בגדר עבודות אינסטלציה, הצעת המחיר החדשה היא תולדה של הצעות המחיר הקודמות אשר מצביעות על התחייבותו של הנתבע לבצע עבודות אינסטלציה. הצעת המחיר החדשה נשענת במידה מסוימת על הידע שהפגין הנתבע בתחום האינסטלציה ובכלל בהתנהגות הנתבע במהלך המשא ומתן לקראת החתימה על הצעת המחיר". על סמך סעיפים שונים בכתבי הטענות ובתכתובת בין הצדדים הגיע בית משפט למסקנה כי פלח כן ביצע עבודות שהן עבודות אינסטלציה: פירוק והתקנה של צינור ביוב והצעת מחיר להחלפת קו חדש הכולל בריכת ביוב ומכסה.
על כן נקבע כי פלח – הנתבע ישלם לגדלין – התובע סך 9,000 ₪ (צמוד).
לאחר עיון בבקשת רשות הערעור מצאתי כי דין הבקשה להידחות ללא צורך בתשובה וזאת מהנימוקים כדלקמן: א) מטרת בית המשפט לתביעות קטנות היא לפתוח את שערי המשפט בפני "האזרח הקטן" על ידי יצירת מכשיר זמין, יעיל ומהיר לבירורן של תביעות בסדר גודל קטן יחסית, שאילו היו צריכות להתברר בסדר דין רגיל היו הופכות לא כדאיות.
לסיכום: א) לאור האמור לעיל, דין הבקשה להידחות.

בהליך עע"מ (עע"מ) שהוגש בשנת 2023 בעליון נפסק כדקלמן:

][ בפני בקשה למתן סעד זמני בעירעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 6.2.2022 (עת"ם 20555-09-21, סגנית הנשיא ב' טאובר).
החברה הזוכה רכשה את המקרקעין ונחתם בינה לבין רמ"י הסכם פיתוח שהסמיך אותה לפעול לפינוי המחזיקים במקרקעין לשם קידום הבנייה במקום.
מבלי לפרט יצוין כי התביעה נדחתה תחילה, אך הכרעה זו נהפכה בפסק דין של בית המשפט המחוזי, אשר קבע כי המבקשים הם, לכל היותר, בני רשות, וכי הם יוכלו לברר את זכותם לפצוי בגין פינוים בהליך המתאים לכך (ע"א 20441-04-18, סגן הנשיא י' כהן והשופטים א' טובי ו-א' באומגרט).
בית המשפט המחוזי דחה את העתירה בפסק דינו הנזכר בפתח הדברים.
כידוע, השיקולים החלים על בקשה למתן סעד זמני במקרים מסוג זה הם סכויי העירעור להיתקבל ומאזן הנוחות (ראו: עע"ם 122/19 זיכרון זאב צבי נ' מועצת עריית ירושלים, פסקה 13 (13.2.2019) (להלן: עניין זיכרון זאב צבי); עע"ם 5176/22 המועצה המקומית בנימינה גבעת עדה נ' המועצה הארצית לתיכנון ובניה, פסקה 13 (13.9.2022); עע"ם 6300/22 נעאמנה נ' ועדה ארצית לתיכנון ובנייה של מתחמים מועדפים לדיור, פסקה 10 (3.11.2022)).
אכן, דחיית הבקשה עשויה לייתר במידת מה את ערעורם של המבקשים באשר לביטול הוראת השלביות.
...
מסקנה זו מתחזקת בהתחשב בנזק שעלול להיגרם לרוכשי דירות המגורים, אשר מצפים לאכלסן בהקדם, ואף נוכח האינטרס הציבורי שעניינו ניצול יעיל ומיטבי של מקרקעין ומתן מענה לצרכים המשתנים של התושבים (ראו למשל: עע"ם 68/10 אדרי נ' שר הבינוי והשיכון, פסקה 15 (31.1.2010); עניין זכרון זאב צבי).
סוף דבר: הבקשה נדחית.
משהגעתי למסקנה זו, ממילא מתיירת הבקשה שהגישה החברה הזוכה ביום 29.3.2023 לצירוף אסמכתה.

בהליך תיק אזרחי בסדר דין רגיל (ת"א) שהוגש בשנת 2024 בהמחוזי תל אביב - יפו נפסק כדקלמן:

בפסק הדין בתביעת הפינוי מיום 22.11.1995 (להלן: פסק הדין בתביעת הפינוי) התקבלה התביעה ונקבע כי היזמיות הן בעלות הקרקע וכי פג תוקפם של הרישיונות שניתנו לתושבים להחזיק במקרקעין, וכי הגשת התביעות בשנת 1988 עולה לכדי הודעה בדבר ביטול הרישיון שניתן לתושבים להתגורר במקום.
במסגרת פסק הדין בסוגיית הפצוי נבחנו טענות הנתבעים לפצוי הכספי לו הם זכאים בגין הפינוי מביתם, שהרי לשם כך עוכב הפינוי, "עד לתום הדיון בשאלת גובה הפצוי". בפסק הדין בסוגיית הפצוי נקבע (בסעיף 36 ובהסתמך על האמור בפסק הדין בעירעור המחוזי על פסק הדין בתביעת הפינוי, סעיף 8) שהנתבעים שם, ובכללם התובע בהליך דנן, אינם זכאים ל"פיצוי אקוויוולנטי" מכוח ההסכם משנת 1961; וכן נדחתה טענת הנתבעים שם לפיה יש להשוות את הפצוי המגיע להם לסכומים שקבלו מפונים אחרים באותה השכונה או באחרות (סעיף 38 לפסק הדין בסוגיית הפצוי).
וכן "הכלל של השתק עילה חל רק על תובע המבקש לחזור ולתבוע את הנתבע בשנית בגין אותה עילה" [ע"א 8617/09 בר הלל נ' בירי בראשי עבודות עפר פיתוח תשתית וכבישים (1987) בע"מ, (30.11.2011); רע"א 8973/10 בנק אוצר החייל בע"מ נ' בן ברוך (23.07.2012).
הסתמכות התובעים על פסק הדין המחוזי בעיניין דיור התובעים מבקשים להסתמך על פסק הדין המחוזי בעיניין דיור, לצורך קבלת תביעתם לפצוי כספי בגין פינוים, אך לא מצאתי כי הם יכולים לעשות כן. ראשית, עניינם של התובעים נדון והוכרע במסגרת תביעה נפרדת אשר הערעורים עליה נדחו.
...
דין הטענה להידחות.
דין הטענה להידחות.
סוף דבר אני מקבלת את בקשת הנתבעות ומורה על דחיית התביעה נגדן.
קבלת מראה מקום

השאירו פרטים והמראה מקום ישלח אליכם



עורכי דין יקרים, חיפוש זה מגיע מדין רגע - מערכת סגורה המאפשרת את כל סוגי החיפוש בהקלדה בשפה חופשית מתוך הפסיקה בנט המשפט ובבית המשפט העליון. כחלק ממהפכת הבינה המלאכותית, אנו מלמדים את המערכת את השפה המשפטית, אי לכך - אין יותר צורך לבזבז זמן יקר על הגדרות חיפוש מסורבלות. פשוט כותבים והמערכת היא זו שעושה את העבודה הקשה.

בברכה,
עו"ד רונן פרידמן

הצטרפו לאלפי עורכי דין שמשתמשים בדין רגע!

בין לקוחותינו