ערעור על פסק דין בגין נזק גוף מנפילה במדרכה

השופטת עינת רביד- אב"ד: ערעור על פסק דין של בית משפט השלום בתל אביב-יפו מיום 25.1.2021 (ת"א 36065-03-14, כב' השופטת אורלי מור-אל) בגדריו נפסק למערער פיצוי בגין נזק גוף שניגרם בתאונת דרכים בסך של 72,000 ₪ ובתוספת שכר טירחת עורך דין כדין.

המומחה מצא שהמערער סובל מהסימפטומים הבאים: "1. שחזורים של החוויה הטראומטית: זכרונות ומחשבות על הארוע, על נפילתו של רוכב האופניים שנדרס ונהרג. פלאשבקים של נשימותיו ושלולית הדם באחורי ראשו של ההרוג, הפלשבקים מופיעים בתגובה לארוע מאזכר כגון רוכבי אופניים על המדרכות. סיוטי לילה עם תוכן של ההרוג, ויקיצות מבוהלות עם תחושת חנק והזעה.

...

השני, השופטת דרורה פלפל, קבעה בת"א (ת"א) 2676/01 כהן יואל נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (18.5.2008), עמ' 21 כך: "אלא שבענייננו, מדובר בתובע שהינו עובד עצמאי, ואין אישיות נפרדת שהיא המעביד; בפסק-הדין שניתן ברע"א 686/97 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח משה תמר ז"ל, (פ"ד נג(5) 145), נקבע לעניין זה, כי יש לראות בעובד העצמאי כמעביד לעניין סעיף 82 לפקודה, וכפועל יוצא מכך יש לקבוע כי אין העובד העצמאי ואין המל"ל זכאים לחזור אל חברת הביטוח שביטחה את השימוש ברכב (ר' גם ספרו של השופט א' ריבלין, תאונת הדרכים סדרי דין וחישוב הפיצויים, תש"ס-1999, בעמ' 727). המסקנה המתבקשת היא, כי אין לבצע ניכוי רעיוני של תגמולי המל"ל בגין נכות מעבודה, אותם זכאי היה התובע לקבל אילו היה פונה לענף נפגעי עבודה במוסד לביטוח לאומי." (ההדגשה הוספה – ע' ר').

סוף דבר לו דעתי תשמע הערעור יתקבל ויקבע: סה"כ נזקי המערער הם כדלקמן: גריעה מהכנסות לעתיד 244,720 ₪ עזרה והוצאות 20,000 ₪ נזק לא ממוני 21,250 ₪ סה"כ פיצוי 285,970 ₪ על המשיבה לשלם למערער סך של 285,955 ₪.

המשיבה תשלם הוצאות המערער בגין הערעור בסך של 20,000 ₪.

בבית המשפט קמא נדונו 2 תביעות שהוגשו כנגד המערערת, בגין מסכת עובדתית זהה: ביום 22.1.15 הגישה הגב' לריסה פוחיס לבית משפט השלום בפתח תקווה תביעה נגד המערערת לפצוי בגין ניזקי גוף, אשר לטענתה נגרמו לה בעת שהלכה ברחוב בנתניה ומעדה כתוצאה מליקוי במדרכה (ת"א 48598-01-15).

לא מצאתי מקום לפקפק בטענת ב"כ המערער כי שמו של המשיב נשמט מן הכותרת עקב טעות הנובעת מעומס עבודה, בפרט כאשר בגוף כתב העירעור ציינה המערערת כי זה מוגש על פסק הדין שניתן בשתי התביעות שנידונו במאוחד.

...

יחד עם זאת באתי לידי מסקנה כי במקרה זה יש מקום להאריך את המועד מן הנימוקים שיפורטו להלן.

לפיכך אני מקבלת את טענת בא כוח המערערת כי שמו של המשיב נשמט מכתב הערעור עקב טעות אנוש ולא כתוצאה מזלזול בהליכים, כי אין מדובר בבחירה מודעת שלא להגיש ערעור כנגד חיוב המערערת לשפות את המשיב, וכי נודע למערערת על הטעות שנפלה רק ביום 25.2.2019.

על כן אני מקבלת את הערעור וקובעת כי המערערת תגיש כתב ערעור מתוקן בתוך 7 ימים כך שהמל"ל יצורף כמשיב מס' 2, והמועד להגשת הערעור יוארך בהתאם.

פסק הדין עניינו תביעה של המשיבה 1 (להלן: "המשיבה") בגין ניזקי גוף שנגרמו לה עקב כך שנפלה בדרכה חזרה מן העבודה, כתוצאה ממפגע במדרכה.

לאחר שעיינו במכלול כתבי בי-הדין ושמענו את טענות ב"כ הצדדים החלטנו לדחות את העירעור על פסק דינו של בית המשפט השלום מכוח תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984.

נוכח נכותה האורטופדית של המשיבה עקב התאונה העומדת על 14.5% לצמיתות, ואף שלא הוכחו הפסדי שכר משמעותיים עד מועד פסק הדין (הטענה כי שכר המשיבה הוכפל מאז התאונה לא הוכחה וב"כ המערערת אשר התבקש בדיון להציג ראיות לטענתו לא השכיל לעשות כן), אנו סבורות כי פסיקת הפסדי שכר לעתיד בצרוף הפסדי פנסיה בשיעור של כ-50% מהחישוב האקטוארי אף אם היא על הצד הגבוה, אינה מצדיקה היתערבות של ערכאת העירעור.

...

לאחר שעיינו במכלול כתבי בי-הדין ושמענו את טענות ב"כ הצדדים החלטנו לדחות את הערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום מכוח תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984.

הממצאים תומכים במסקנה המשפטית, ואין בפסק הדין כל טעות שבחוק.

גם בעניין קביעה זו לא מצאנו להתערב.

בית המשפט המחוזי בתל אביב –יפו בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 30368-07-23 משרד האוצר – נציבות מס הכנסה ומיסוי מקרקעין נ' נ.ר ואח' לפני כבוד השופטות ש. יעקובוביץ-אב"ד, מ. עמית-אניסמן, א. מור-אל המערערת משרד האוצר – נציבות מס הכנסה ומיסוי מקרקעין ע"י ב"כ עו"ד מורן זיו המשיבות 1. נ.ר ע"י ב"כ עו"ד אורי ירון ואח' 2. עריית פתח תקווה (פורמאלית) ע"י ב"כ עו"ד אהרון שפרבר ואח' פסק דין

השופטת א. מור-אל ערעור על פסק דינו של בית משפט שלום בתל-אביב יפו (כב' השופט עדו רוזין) בת"א 2169-10-22 מתאריך 28/5/23 שהורה על מחיקת ההודעה לצדדים שלישיים שהוגשה על ידי המערערת על הסף מחמת חוסר מעש.

תמצית העובדות וטענות הצדדים: המדובר בתביעת נזיקין לפצוי בגין ניזקי גוף, שהוגשה על ידי המשיבה-1 בתאריך 2/10/22 כנגד המערערת והמשיבה-2, בגין שני אירועים נפרדים: האחד ארוע נפילה שאירע בתאריך 29/5/15 במהלך עבודתה אצל המערערת - לטענת המשיבה-1 עת צעדה במסדרון החליקה על ריצפה רטובה בזמן שהמנקה שהוצב במקום ניקה את הריצפה באמצעות מכונת שטיפה.

ככלל, אין זה מדרכה של ערכאת העירעור להתערב בשקול דעתה של הערכאה הדיונית בנוגע לאופן ניהול ההליך שבפניה, שכן החלטות הנוגעות לניהול ההליך מצויות במסגרת הפררוגטיבה של הערכאה הדיונית, לה מוקנה שיקול דעת רחב, וערכאת העירעור תתערב בהן במקרים חריגים בלבד (ר' למשל: רע"א 2242/21 מ.ע.ג.ן - ייעוץ וניהול נכסים בע"מ נ. בוטיק- שימור מבנים בע"מ, פסקה 7 (27.4.2021); רע"א 7337/20 באנקר פוינט סופליי לימיטד נ. חברת נמל אשדוד בע"מ, פסקה 7 (‏21.12.2020)).

...

בחינת מסכת השיקולים הרלוונטיים בנסיבות העניין ואיזונם מביאים לידי מסקנה שלא היה מקום להורות על מחיקת ההודעה לצד השלישי ולכל הפחות ראוי היה לדון ולקבל את הבקשה לעיון חוזר.

בהינתן כל האמור לעיל, אציע לחברותיי לקבל את הערעור ולהורות על ביטול פסק הדין המורה על מחיקת ההודעה לצד שלישי.

מיכל עמית - אניסמן, שופטת התוצאה הערעור מתקבל.

בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים 27 מרץ 2024 ע"א 56704-12-23 דהן נ' פלונית ואח' לפני כבוד השופט רם וינוגרד כבוד השופטת שושנה ליבוביץ כבוד השופטת תמר בר-אשר המערער אליהו דהן ע"י ב"כ עו"ד עז אלדד המשיבים 1. פלונית ע"י ב"כ עו"ד בעז ארד 2. מועצה מקומית מבשרת ציון 3. הפניקס חברה לביטוח בע"מ שתיהן ע"י ב"כ עו"ד עמיחי טרוזמן 4. בן דהן פסק דין

ערעור על פסק-דינו של בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופטת מ' שרביט) בת.א. 16315-03-14, מיום 6.8.2023.

נקבע כי הרשות המקומית חבה אף היא באחריות לניזקי המשיבה מאחר שלא פעלה ללכוד את הכלבה קודם לארוע, על אף שהמשיבה היתקשרה למוקד העירוני שבועיים קודם לארוע והתלוננה על שוטטות של כלבה זו ברחובות הסמוכים לביתה, ללא רצועה וזמם; הן מאחר שלא הסירה את המפגע במדרכה.

לפיה "בתובענה בשל נזק לגוף שניגרם על ידי כלב, חייב בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע (להלן – הבעלים) לפצות את הניזוק, ואין נפקא מינא אם היתה או לא היתה התרשלות מצידו של הבעלים". בחירתו של המחוקק בפקודת הנזיקין להטיל את האחריות רק על מי שהחזיק בכלב "דרך קבע" מעידה על מבחן מצמצם יותר החל בדין האזרחי.

לפיכך נראה כי בכל רמת הפשטה אפשרית ניתן לראותה ככזו הנופלת לגדרי הצפיות בה היה המערער מחויב (לעניין הצורך בצפיית הארוע בקוים כלליים ראו, לדוגמה בלבד, ע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה, פ"ד לח(3) 1, 9 (1984); ע"א 2757/93, 3058 שרון נ' או. אר. אס כוח אדם בע"מ, פ"ד מט(2) 781, 791 (1995); ע"א 9073/09 אסותא נ' שרף, מיום 14.6.11, בפיסקה 10 לפסק-הדין; ורבים אחרים).

...

אכן, סעיף 41א לפקודת הנזיקין, הקובע משטר של אחריות קפידה על בעלי כלבים, נוקט בלשון "בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע". אלא שבמקרה זה אנו סבורים שניתן היה להטיל על המערער את האחריות הן על יסוד הקביעה כי התרשל בהחזקת הכלבה שבחזקתו, תוך התבססות גם על ההרשעה בדין הפלילי שעניינה באי-נקיטת זהירות מפני סכנה מסתברת הכרוכה בחיה שבהחזקתו; הן על יסוד משטר האחריות שנקבע בסעיף 41א לפקודת הנזיקין.

המסקנה מכל אלה היא שבדין הוטלה אחריות על המערער ובנו מכוח החזקתם בכלבה.

לפיכך, אף שהוכחת הקשר הסיבתי מוטלת על הניזוק גם כאשר הועבר הנטל לנתבע מכוח כלל ההופך את הנטל (ראו ע"א 8587/07 אלמליח נ' האוניברסיטה העברית, מיום 3.12.09, בפסקה 16 לפסק-הדין; ע"א 6991/09 פלוני נ' מדינת ישראל, מיום 24.10.11, בפסקה 7 לפסק-הדין; ע"א 6102/13 עצמון נ' חיפה כימיקלים בע"מ, מיום 24.9.15, בפסקה 29 לפסק-הדין), יש לקבוע כי המשיבה עמדה בנטל זה. לנוכח כל האמור לעיל הערעור נדחה.