ערעור על פסיקת הוצאות נמוכה ועל אי מתן פסיקתא

ערעור על החלטה זו היתקבל לאחר שהמשיבים לא השיבו על העירעור על אף שזה הומצא להם, הפסיקתא תוקנה כמבוקש ומשכך פעל התובע לאכיפת פסק הדין.

הנתבע הוסיף עוד שהתביעה מתבססת על הבטחה וחוזה ומכאן שלא ניתן היה לנהלה נוכח הליך פשיטת הרגל.

לשיטת הנתבע, אם בית המשפט סבור שהתנהלותו אינה תקינה ניתן לרפא זאת באמצעות פסיקת הוצאות על הצד הנמוך, עקב היותו בפשיטת רגל.

...

מאידך, על אף התנהלות הנתבע, סבורני שהכף נוטה לעבר ביטול פסק הדין.

יתירה מזו, לא שוכנעתי שסיכויי ההגנה של הנתבע לעניין הרשלנות הנטענת, ובמיוחד לעניין גובה הנזק כה קלושים באופן שמצדיק הותרת פסק דין מסוג זה על כנו.

סוף דבר פסק הדין יבוטל בכפוף לתשלום הוצאות בסך 20,000 ₪, בתוך 30 יום.

לטענת המערערת, בסמוך לאחר קבלת התביעה סברה המערערת כי סכוייה להיתקבל נמוכים מאוד ובהתאם פנתה המערערת לב"כ המשיבים, פרשה בפניו את טיעוניה והציעה לו למחוק את התביעה ללא צו להוצאות, הצעה שנדחתה.

עוד נטען כי המערערת ביקשה מפורשות מבימ"ש קמא כי תיפסקנה הוצאותיה הריאליות בהליך כנגד הגשת פסיקתא וקבלות, אך בימ"ש קמא לא הורה למערערת להגיש את פירוט הוצאותיה ולא נתן לה את יומה בכל הנוגע לעניין זה. המשיבים טוענים כי בימ"ש קמא לא שגה עת שנימנע מפסיקת הוצאות לטובת המערערת עם מתן פסק הדין המוחק את התובענה.

כן נטען כי הלכה היא כי אין דרכו של ביהמ"ש שלערעור להתערב בשיעור ההוצאות שנפסקו על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים שבהם נפלה טעות משפטית או כאשר דבק פגם מהותי בשקול דעתה ואף אין די בטענה לפיה הוצאות המשפט שנפסקו אינן משקפות את ההוצאות בפועל כדי להצדיק חריגה מכלל אי ההתערבות.

...

לא מצאנו כי בפסק הדין של בימ"ש קמא נפל כל פגם המצדיק התערבות בנסיבות העניין.

בנסיבות העניין, ומאחר שמדובר בעניין הנתון לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית והלכה היא כי ביהמ"ש שלערעור יתערב בפסיקת הוצאות במקרים חריגים בלבד כאמור לעיל, אנו סבורים כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בימ"ש קמא ויש לדחות את הערעור מהטעם שלא נפל פגם המצדיק התערבות בפסק דינו של בימ"ש קמא לעניין ההוצאות.

בסיכומו של דבר, הערעור נדחה.

טענות הצדדים המבקש (להלן: "הנתבע 3") טוען כי על פי תקנות סדר הדין האזרחי תשע"ט 2018 (להלן: "התקנות") הוא רשאי לבקש רשות ערעור על החלטה זו בתוך 60 יום מיום מתן ההחלטה ובכוונתו לעשות כן. אציין כי הבקשה הנוכחית הוגשה ביום 29.11.22 וביום 20.12.22, הנתבע 3 אכן הגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה.

עוד מציין התובע כי סכויי בקשת רשות העירעור נמוכים ומכל מקום הנתבע 3 כלל לא פירט בבקשתו מה סכויי הבר"ע. לטענת התובע החלטת בית המשפט בעיניין גילוי המסמכים מוצדקת ומאוזנת.

לטענתו הנתבע 3 לא יינזק באופן בלתי הפיך מגילוי המסמכים שכן ככלל בית המשפט של העירעור יוכל לקבוע אם יראה לנכון שמסמך מסוים יוצא מתיק המוצגים ו/או לקבוע למשל שהוא לא יהווה ראיה ולא ניתן יהיה להשתמש בו בהליכי ההוכחות.

לטענתו המקרים אינם דומים שכן באותו עניין, המבקשים הגישו את בקשתם למתן סעד זמני רק לאחר שנחתמה פסיקתא, שהוותה שלב במימוש הסדר שאושר בהחלטה שהתקבלה כשמונה חודשים קודם לכן.

מבלי לערוך השוואה מדויקת בין העניינים אני סבורה כי האמירה העיקרית בפסק הדין היא כי סעיף 60(א) לתקנות קובע מדרג סנקציות ואין מקום לעבור לסנקציה החמורה של מחיקת כתב הטענות, לפני שנעשה שימוש בסנקציה החמורה פחות של פסיקת הוצאות.

...

לטענת התובע יש לדחות את הבקשה על הסף משום שהוגשה בשיהוי ובחוסר תם לב. לטענת התובע, הנתבע 3 לא קיים שתי החלטות של בית המשפט שניתנו ביום 01.10.22, תוך ביזיון בית המשפט, כשהיה עליו לשלם לתובע הוצאות בסך 3,500 ₪ ולגלות את תדפיסי החשבון לא יאוחר מיום 10.11.22.

בנוגע למאזן הנוחות, אציין כי אף שאני מקבלת את טענת התובע, כי גם במקרה של גילוי התדפיסים (למשל רק לבית המשפט), אין מדובר במצב בלתי הפיך, על כן אין בכך טעם להיעתר לבקשה.

סוף דבר העולה מן המקובץ הוא כי אני נעתרת לבקשה.

יחד אם זאת וכאמור לעיל, אני סבורה כי לא היה מקום לבקש עיכוב ביצוע לאחר המועד לביצוע ההחלטה ועל כן אני מוצאת לנכון לחייב את הנתבע 3 לשאת בהוצאות התובע בסכום של 3,500 ₪ וזאת בתוך 30 יום מקבלת החלטה זו. ניתנה היום, כ"ט כסלו תשפ"ג, 23 דצמבר 2022, בהעדר הצדדים.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7387/22 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ כבוד השופט ח' כבוב המבקש: ראובן נתאי נ ג ד המשיב: אחמד מוסא ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 13.7.2022 בע"א 69025-03-22 שניתן על-ידי כבוד השופטים: ב' טאובר – סג"נ, נ' ג'השאן וי' פרידמן

ביום 14.4.2022, נתן בית המשפט המחוזי את החלטתו בבקשת עיכוב הבצוע, שבגדרה צוין כי אמנם הבקשה נוסחה כמכוונת לעיכוב ביצוע פסק הדין, "אך למעשה הבקשה מתייחסת לפסיקתא שניתנה ביום 27.5.2021". בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה, וזאת הן מחמת היחס של הפסיקה לפינוי דירת מגורים, הן מכיוון ש"סכויי העירעור אינם נמוכים, בשים לב לכך שבגוף הפסיקתא [המתוקנת] הורה בית המשפט על פינוי שלושה בני מישפחה שלא היו נתבעים בהליך, ובכללם הבת רואן, שבית משפט זה קבע בפסק דינו בעירעור, כי פסק הדין של בית המשפט קמא אינו חל בעיניינה".

בנסיבות העניין, לא בלי היתלבטות, אציע שלא לעשות צו להוצאות.

...

משמצאתי כי הערעור לבית המשפט המחוזי הוגש כדין, וכי פסק הדין שניתן בו אינו בטל כלל ועיקר, התוצאה היא שיש לדון בהליך הנוכחי כבבקשת רשות ערעור, בהתאם להוראתה של תקנה 149(4) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018: "הוגש ערעור בזכות במקום שבו היה על המערער להגיש בקשת רשות ערעור, רשאי בית המשפט לדון בערעור כבקשת רשות ערעור". בהחילי על הבקשה הנוכחית את אמות המידה של רשות ערעור ב'גלגול שלישי', שלפיהן ניתנת רשות לערער רק כשמתעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים, או כאשר הדבר נדרש על מנת למנוע עיוות דין (ראו: תקנה 148א לתקנות) – התוצאה היא שהבקשה רחוקה ממילואן.

הזכויות שמנגד שמורות אף הן. סוף דבר: אין מקום להישמע לטענות ראובן, ולסטות מן ההסכם שאליו הגיעו הצדדים, ושקיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט המחוזי.

דין הערעור אפוא להידחות – וכך אציע לחברַי כי נורה.

]השופט י' עמית: שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת א' קלמן-ברום) בת"א 17331-01-17 מיום 31.5.20222, במסגרתו נפסקו למערערת בע"א 5964/22 והמשיבה 1 בע"א 5903/22 (להלן: המערערת) פיצויים בתביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים).

לצורך חישוב ניזקי המערערת, בית המשפט העמיד את נכותה תפקודית על 50%, שיעור הנמוך במעט משעור הנכות הרפואית המשוקללת שנקבעה על ידי המומחים ואשר הועמדה על 58% (47.5% בתחום האורתופדי ו-20% בתחום הנפשי).

ביום 3.7.2022 ניתנה פסיקתא לפיה כלל תשלם למערערת סך של 1,566,159 ₪ לאחר נכויים בצרוף שכ"ט עו"ד והוצאות כאמור, וכי כלל תשיב לשומרה סך של 174,695 ₪.

המערערת וחברתה עצרו את הרכב במפרץ של תחנת אוטובוסים, מקום שלפי בית משפט קמא היה נראה להן כבטוח לעצירה, אך לא ניתן לומר כי הוא מיועד לחנייה, ונזכיר כי ארבעת פנסי האיתות של הרכב (ה"וִינְקֶרים") היבהבו.

ערעורה של המערערת – סוגיית הנזק ערעור המערערת עניינו בגובה הנזק וטענותיה נסבות על הסוגיות הבאות: שיעור הנכות הרפואית שנקבעה על ידי המומחה בתחום הנפשי; שיעור הנכות התפקודית כפי שנקבעה על ידי הערכאה קמא; מיעוט הפצוי שנפסק לזכותה בגין עזרת צד ג' לעבר, הוצאות רפואיות, נסיעות וטיפולים רפואיים בעבר ולעתיד; ואי פסיקת פיצוי בגין רכישת קאנביס רפואי, טפולי מסאג' רפואיים והתאמת דירת מגורים למגבלותיה.

...

לסיכום חלק זה של הדיון: בנסיבות המקרה דנן יש לראות במערערת כמי שעשתה שימוש ברכב מסוג נסיעה, ומתקיים קשר סיבתי בין השימוש ברכב לנזק.

אף אני סבורה כמותו כי מבחן הסיכון בשילוב עם מבחן השכל הישר מביאים למסקנה לפיה השימוש במכונית תרם במקרה דנן באופן משמעותי להתרחשות הנזק.

ת השופט ע' גרוסקופף : גם עלי מקובלת התוצאה אליה הגיע חברי, השופט יצחק עמית, ועיקרי הנמקתו.

אכן, לא בידנו היא, ואת חוסר היעילות שבדין הקיים אין מנוס מלהפנות לטיפולו של המחוקק.