ערעור על פסיקת הוצאות בתביעה למתן חשבונות

אשר לשעור פצויי ההלנה - לאחר שלקחנו בחשבון את כלל הנסיבות, לרבות הזמן הרב שחלף והיעדר כל טענת הגנה ממשית ביחס לסכום של 11,159 ₪ בו הודתה למעשה המשיבה כבר במסגרת תצהיריה - אנו סבורים כי יש לפסוק פצויי הלנה משמעותיים (אך לא בשיעור מלא) ולהעמידם על ריבית והפרשי הצמדה כדין החל מיום 1.9.2017 ועד התשלום בפועל (וזאת הן ביחס לסכום שנפסק על ידי בית הדין האיזורי והן ביחס לסכום שהתווסף במסגרת פסק דין זה כמפורט לעיל) כאשר לכך יתוסף סך נוסף (מקורב לסכום פצויי הפיטורים שלא היה שנוי במחלוקת) של 11,000 ₪.

וכך נפסק: "... הגענו לכלל מסקנה, כי אכן יש מקום לחייב את המערערת לשלם למשיב את מענק החג. הטעם לכך לדעתנו הוא שמענק החג מהוה חיוב כספי טהור, שאינו נתון לשיקול דעתו של המעסיק (בנגוד, למשל, למשכורת 13 או לבונוס), אלא הוא מחוייב לשלמו מכוחו של צו ההרחבה, ואין מדובר בזכות בעין, המתורגמת לזכות כספית. לפיכך, וככל חיוב כספי אחר, ניתן לתבוע אותו עד שבע שנים אחורנית" (לתוצאה דומה בכל הנוגע למענק שנתי בענף החקלאות ראו: ע"ע (ארצי) 1697-07-12 צאלח רגא אבו צפטט - ר.ל.פ.י חקלאות בע"מ (20.11.2012); ובנוגע לביגוד בענף הבניה ראו: ע"ע (ארצי) 41155-01-20 אברהם ארצי - עאמר סונוקרט (20.7.2020)).

במקרה הנוכחי, עצם העובדה שהאלמנה נדרשה להגיש תביעה על מנת לקבל את מה שהיה על החברה לשלם מידית, כגון פצויי פיטורים, היתה מהוה שיקול בהעלאת סכום הוצאות המשפט שנפסק אילו הוגש ערעור לעניין זה על ידי היורשים, ומכל מקום בודאי שאין להפחיתן.

...

בנסיבות אלה, שוכנענו כי יש לראות בתביעה לפיצויי פיטורים ופיצויי הלנה ככזו שהוגשה במסגרת השנה הראשונה שלאחר פטירת המנוח ולפיכך הזכות לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים לא התיישנה.

הגם שהדרך היתה ארוכה מצאנו לנכון להציגה מתוך הבנת החשיבות של הדיוק המשפטי, שאם לא כן - כפי שהמציאות מוכיחה במקרה של דמי ההבראה מכוח צו ההבראה הכללי (ולמרבה הצער גם של זכויות נילוות אחרות שנופלות קורבן לאוטומציה של טענת העדר הפידיון) - "טעות שנקלטת אינה נפלטת" (זכויות יוצרים על תרגום הביטוי שקדמונינו טבעו במימרה "שבשתא כיון דעל על" (פסחים, קיב, א; בבא בתרא, כא, א) שמורות לשופט טירקל בבג"ץ בניאל).

לאור המקובץ, בגין התקופה שקדמה לחודש מרץ 2014 זכאי היה המנוח לדמי הבראה לפי צו ההבראה הכללי והתקרה שהיתה קבועה בצו ההבראה הכללי טרם התיקון אינה חלה עוד בין לאור התיקון משנת 2017 ובין לאור דברינו לעיל בדבר העמדת ההלכה בנוגע לדמי ההבראה על מכונה לאור השינויים שחלו באופיה של הזכות מאז השנים הרלוונטיות לנפסק בעניין זדה.

סוף דבר - תוצאות הערעורים ערעור האלמנה מתקבל בחלקו כאמור בסעיפים 6 ה' ו-7 לעיל ועל החברה לשלם לה, תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין, סכום נוסף בגין פיצויי פיטורים - סך של 5,429 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.2017 ועד למועד התשלום בפועל, וכן סך של 11,000 ₪ בגין פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, שישולם תוך 30 ימים מהיום שאם לא כן יתווספו אליו ריבית כדין והפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום בפועל.

עוד התבקש במסגרת התביעה - צו עשה, המורה לנתבעת להעביר את המסמכים לעיון התובעת והמחייב את הנתבעת במתן חשבונות מלאים ביחס לתמורה שהתקבלה בידי הקרן כתוצאה מקידום עיסקאות בנדל"ן מתחילת פעילותה ועד המועד בו הוחלט על פירוקה, ולהוצאות אשר הוציאה הקרן.

בטענות אלו נוטה אני לקבל את עמדת הנתבעת ולפיה לא מדובר במעשה בית דין, זאת במיוחד בהנתן שבמסגרת ערעור על פסק הדין, הגיעו הצדדים לכדי הסכמה השונה מהוראות פסק הדין ומשכך, לגישתי, לא ניתן לומר כי קביעותיי באשר לפרשנות ההסכם, כפי שנקבעו בעיניין פייר 2 הן קביעות חלוטות המשתיקות את הנתבעת.

כך וקודם לפירוט הפסיקה, הנני מוצאת להעמיד דברים על דיוקם – התביעה לפני אינה תביעה במסגרתה מבוקש לקבל גילוי מסמכים (צו המבוסס על תקנה 112 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, או על תקנה 54 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 2018), אלא שמדובר בתביעה למתן חשבונות במסגרתה מבוקש לאכוף הסכם במסגרתו הוקנתה זכות לגילוי מסמכים.

בע"א 358/88 דוד בלס נ' בנק דיסקונט בע"מ (31/12/88), אליו הפניתה הנתבעת, נדונה בקשה לצוו גילוי מסמכים כתביעה העומדת בפני עצמה ובהקשר לכך נקבע על ידי בית המשפט, וקביעותיו רלוואנטיות גם לענייננו כי: "אכן אילו נמשכו יחסי בנק לקוח בין המשיב לבין המערערים לא הייתי רואה מניעה לחייב את המשיב למסור למערערים העתקי החשבונות, אולי כנגד תשלום, אף על פי שהם כבר קבלו העתקים של אותם החשבונות בעבר; אך כל עוד ההסכם בתקפו עומד, תמו יחסי הבנק והלקוח ולפיכך פסקה חובתו של הבנק לספק את החשבונות. דין המערערים במקרה שלפנינו אינו שונה מדין מבקש פלוני המבקש לקבל גילוי מסמכים מיריב פרוספקטיבי על מנת לשקול אם המידע שיקבל מצדיק הגשת תביעה שכנגדו." הינה כי כן בעיניין בלס הבחין בית המשפט העליון בין תביעה המבוססת על הסכם העומד בתוקפו, לבין תביעה לצוו גילוי מסמכים כללי טרם הגשת התביעה – הראשונה – לגיטימית ובדין והשנייה - לא. בהלימה להבחנה כאמור בה"פ (מחוזי ירושלים) 510/98 אדוארד ויינשטיין נ' אלי בראשי (23/3/99), ניתנה לבעל מניות בחברה זכות עיון בכל מיסמכי החברה אשר באו לעולם בעת שהמבקש היה בעל מניות בחברה וזאת, בהתבסס על הוראת תקנון החברה התומכת במתן זכות כאמור.

...

אציין לעניין זה כי הואיל וכאמור הנתבעת הודתה כי המסמכים שמורים בארכיבים חיצוניים ובהינתן הסכמת התובעת – כפי שמצאה ביטויה כבר בכתב התביעה – לשאת בהוצאות עלויות העיון במסמכים, הנני קובעת כי העיון כאמור אינו כרוך בהכבדה כלשהי מעבר לשיפוי בגין הוצאות העיון בו תישא התובעת.

בשולי הדברים, הנני מוצאת להידרש ולדחות טענותיה של הנתבעת ולפיהן דין התביעה דחייה, הואיל ובמסגרת הדין הישראלי לא מוכרת תביעת גילוי מסמכים העומדת בפני עצמה.

לאור כל האמור הנני דוחה טענותיה של הנתבעת לעניין זה. סוף דבר; אשר על כן, התביעה מתקבלת – הנני קובעת בהתאמה כי התובעת רשאית לעיין במסמכים כפי שהתבקשו על ידה, בכפוף לנשיאה בעלויות העיון ובכפוף לאמור בסעיף 53 לעיל.

בבית המשפט העליון רע"א 7162/22 לפני: כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט ח' כבוב כבוד השופט י' כשר המבקש: ארז עמר נ ג ד המשיבים: 1. טל קרמן 2. רועי ימין בקשת רשות ערעור על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 22.6.2022 ומיום 21.7.2022 בע"א 55111-05-22 שניתנו על-ידי כבוד השופט הבכיר מ' רניאל בשם המבקש: עו"ד דורון ברקוביץ בשם המשיבים: עו"ד אלעד חן, עו"ד איתי חן ][]פסק-דין

עוד יצוין, מבלי להדרש לפירוט שאינו דרוש להליך דנן, כי במסגרת דיון הוכחות שהתקיים בתיק ביום 17.7.2019 נתנו הצדדים את הסכמתם לכך שבית משפט השלום יכריע תחילה בתביעה למתן חשבונות, וזאת על-פי הסיכומים שיוגשו לו בהתבסס על הראיות הקיימות.

שתי שאלות ניצבות בפנינו בבואנו להכריע במקרה זה: ראשית, האם אכן נפלה טעות סופר בהחלטתו של בית משפט השלום שלא כללה פסיקת הוצאות לטובת המשיבים? שנית, ככל שהתשובה לשאלה זו חיובית, מהי הדרך הנכונה לתיקונה של טעות סופר זו, ובפרט האם ערכאת העירעור יכולה להורות על כך? באשר לשאלה הראשונה, לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי בנסיבות העניין לא ניתן לפרש את אי-פסיקתן של הוצאות משפט לטובת המשיבים בבית משפט השלום כטעות סופר המחייבת תיקון.

בעניינינו, עיון בהחלטותיו של בית משפט השלום מלמד כי שאלת ההוצאות לא נעלמה מעיניו, וכי למעשה בשתי החלטותיו אף מופיעה היתייחסות מפורשת לשאלת ההוצאות: כך בהחלטה מיום 3.4.2022 נכתב כי "ככל שהתובע [המערער] ימשיך במנהגו... ישקול בית-המשפט חיובו בהוצאות לצד שכנגד ולאוצר המדינה". כמו כן, אף בסופה של ההחלטה מיום 28.4.2022, בה דחה את השגות המשיבים, נכתב "לפנים משורת הדין, אין חיוב בהוצאות". דברים אלו מלמדים אותנו כי סוגיית הוצאות המשפט עמדה לנגד עיניו של בית משפט השלום במועד כתיבת כל אחת מן ההחלטות לעיל, ואזכיר כי פסק הדין החלקי, אשר מורה על מתן חשבונות, נפסק לזכות המערער.

...

זאת ועוד, מסקנה זו מתחזקת בשים לב לכך שאף המשיבים עצמם לא סברו שההימנעות מפסיקת ההוצאות הייתה טעות סופר.

אך מנגד, ודומה כי כך נכון במקרה שלפנינו, ראוי כי הגורם שניסח את ההחלטה המקורית יהיה גם זה שיתקן טעות סופר שנפלה בה, שכן לו יתרון ברור בקביעה אם השמיט בדבריו תוכן באופן מקרי ובהיסח דעת, וכיצד יש לתקן טעות זו. סוף דבר: דין הערעור להתקבל במובן זה שיבוטלו החלטותיו של בית המשפט המחוזי.

עם זאת, במכלול הנסיבות, ובשים לב לקשיים שעלו אף באשר להתנהלותו הדיונית של המערער, מצאנו לקבוע כי ההוצאות שנפסקו לחובתו בהתייחס להליך הערעור בבית המשפט המחוזי יוסיפו לעמוד בתוקפן.

עוד נפסק כי הפן החיובי- תנאי להשתלבות ב"מיפעל" הוא כי קיים מיפעל שניתן להישתלב בו, והפעולה המתבצעת על ידי העובד צריכה לפעילות הרגילה של המפעל ושמבצע העבודה מהוה חלק מהמערך האירגוני הרגיל של המפעל ועל כן אינו "גורם חצוני". הפן השלילי- מבצע העבודה אינו בעל עסק עצמאי משלו המשרת את המפעל כגורם חצוני [בג"ץ 6194/97 שלמה נקש - בית הדין הארצי לעבודה (17.11.96) יחד עם זאת נקבעו בפסיקות השונות, כי לצד מבחן ההישתלבות, ישנם מבחני עזר נוספים.

מכל מקום, ואף ששאלת תום הלב לא הוכרעה בדעת הרוב כאחד מהמבחנים שצריך לקחת בחשבון, ואף שדי באמור לעיל כדי לדחות את תביעתו, לא ניתן להיתעלם מחוסר תום הלב של התובע לאור היתנהלותו.

התובע יישא בהוצאות ושכ"ט הנתבע בסך של 2,000 ₪ (מעבר להוצאות שנפסקו בפסה"ד הקודם).

ערעור על פסק דין זה ניתן להגיש לבית הדין הארצי תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין ליד הצד המבקש לערער.

...

נקדים ונציין כי אין בידינו לקבל את טענת המערער כי היה על בית הדין האזורי לאמץ את מסקנתו של המוסד בדבר קיומם של יחסי עבודה או בדבר היקפם.

משכך, אין מנוס מהחזרת התיק לבית הדין האזורי להשלמת הכרעתו".

נציין כבר עתה כי לגבי הפן השלילי – ומרות הספיקות שהועלו לעיל, לא מצאנו כי התקיימו מבחני הפסיקה באופן שניתן לקבוע כי הפן השלילי חל בעניינו של התובע.

לפיכך, משלא הובאו עדויות מהימנות אחרות מטעם התובע (וה"עדים" עליהם מסתמך התובע לא הובאו לעדות), והמסמכים היחידים שהומצאו היו צילומים מ"רינגו-בר", שאינם מלמדים על מעמדו - ואף שבפן השלילי של מבחן ההשתלבות, לא מצאנו ראייה כי לתובע היה עסק משלו –לא מצאנו (גם לאחר עיון בסיכומים המשלימים) כי הוכחו יחסי עובד ומעביד.

סוף דבר: לאור כל זאת – דין התביעה להידחות.

המערערת הגישה כנגד המשיב, שתי תביעות- האחת, למתן חשבונות והשנייה (היא הרלוואנטית לענייננו) - תביעה כספית להשבת סך 6,000 ש"ח, אשר לטענת המערערת היא שילמה במקום המשיב, לטובת הוצאות הבית המשותף וזאת, בין חודש אוגוסט 2014 ועד לחודש אוגוסט 2016.

בהתאם לקביעת המפקחת, ההסבר אשר סיפקה המערערת לעניין זה, לא הניח את דעתה והמפקחת ציינה כי בסיכומו של דבר גם המערערת הודתה כי היה עליה לעשות כן. לאור זאת, קבעה המפקחת כי על פניו דין התביעה סילוק על הסף, מהטעם שהיה על המערערת לכלול את כלל הסעדים כלפי המשיב במסגרת ההליך אשר ניהלה בפני בית המשפט השלום ואין לאפשר לה לפתוח מחדש הליך נוסף והתחשבנות נוספת כלפי המשיב.

נטען כי המערערת היא תובעת סדרתית, אשר בתביעה על סך 6,000 ש"ח גוררת את המשיב במשך שנים רבות, גורמת לו ענוי דין מתמשך, אינה מוכנה לקבל את פסיקות הדין ועד היום לא שילמה את הקנס אשר הושת עליה על ידי בית המשפט ויתרה מכך, היא עצמה אינה משלמת את הוצאות הבית המשותף לאורך שנים.

...

דיון והכרעה; אקדים אחרית לראשית- לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ופסק דינה של המפקחת, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות.

אשר לכך, קובעת תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט 2018 כי בית המשפט של הערעור רשאי להודיע על דחייה הערעור בלא הנמקה, כאשר אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בהחלטה נשוא הערעור; משהממצאים שנקבעו בהחלטה תומכים במסקנה המשפטית; ומשאין בהחלטה טעות שבחוק.

זאת הואיל וכאמור כלל פסק הדין מבוסס על ממצאים עובדתיים כפי שנקבעו על ידי המפקחת בהם לא נפל כל פגם ובוודאי שלא פגם היורד לשורשם של דברים, אשר יש בו בכדי להוביל להתערבות בית משפט זה. סוף דבר; לאור כל האמור- הערעור נדחה.