ערעור על פסיקת הוצאות בבית הדין לעבודה

עמד על כך בית דין זה בציינו כי : "ההבחנה בין עובד לנותן שירותים עצמאי אינה תמיד קלה ולא אחת קו דק מפריד בין השניים. גם במקרה הנוכחי ישנם נתונים היכולים להצביע על סיווגו של המערער כ"עובד" ויש נתונים המצביעים על היותו "נותן שירותים" עצמאי.

כאמור בפסק דין אלי אורי (סעיף 102) "בפסיקה נקבעו מספר מבחנים לצורך הקביעה האם מידע מסוים מהוה סוד מסחרי: המידע צריך להקנות יתרון מסחרי לבעליו; המידע צריך להיות סודי ולא נגיש לציבור או מידע שיצירתו וגיבושו כרוכים בהשקעה של זמן, ממון ומאמץ. החובה לשמור על סודות עיסקיים של המעסיק, לא לנצלם לצרכי העובד הוא או לצרכי זולתו ולא לגלותם, אינו מותנה בקיום הוראה מפורשת בחוזה העבודה". מעיון בחומר הראיות עולה, כי מוצר התובעת PCV מקנה לה יתרון מסחרי על מתחרותיה לנוכח אפיוניו של המוצר ודרך בדיקת הנתונים; המוצר PCV המהוה את מרכז עיסוקה של התובעת אינו נגיש לציבור, ידוע רק לעובדי התובעת שעסקו בפתוח התוכנה והושקעו בפיתוחה של התוכנה אלפי שעות עבודה במשך שנים רבות ותוך הוצאה ניכרת של כספים.

בהקשר זה נציין, כי בהתאם לסעיף 17א לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 "הזכות לפצויי הלנת שכר, להבדיל משכר עבודה, תיתיישן אם לא הוגשה תובענה לבית דין איזורי ..... תוך שנה מהיום שבו רואים את השכר כמולן". בחירת הצדדים לנהל הליכי בוררות או פשרה אינה עוצרת את מרוץ ההתיישנות (ראו סעיף 24 בתיק תא (חי') 14122-10-09 רחמים אלמליח נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ מיום 13.2.11 והפסיקה המצוטטת בו).

ניתן להגיש ערעור על פסק הדין לביה"ד הארצי לעבודה בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

...

לאחר קבלת התייחסות הצדדים וסיכום מטעם המומחה ניתנה ביום 17.1.19 החלטה נוספת בה נקבע, בין היתר, כדלקמן: "לאחר שעיינתי בהתייחסות הצדדים ושקלתי את טיעוניהם (לרבות טענת התובעת לפיה הנתבע לא סיפק למומחה את גרסת הביניים של המוצר המפר והטענה, כי אין לקבל את הצעת הנתבע להעתקת המוצר שלו על גבי מחשבי התובעת והתקנת תוכנת התובעת על מחשב הנתבע עקב הליך התקנה ארוך וחשש לחשיפת סודות מסחריים ומנגד טענות הנתבע לפיהן על המומחה לעיין בתוכנת Ez-Stats בטרם מתן חוות דעתו, ליתן למומחה הנחיות מדויקות להכנת חוות הדעת ולציין מה האלמנטים הדומים והשונים בין המוצרים) מצאתי להורות כדלקמן:

סוף דבר: בנסיבות האמורות מצאנו לחייב את הנתבע לשלם לתובעת פיצוי בסך 80,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה (26.10.15) ועד לתשלום המלא בפועל.

התובעת תשלם לנתבע סך 9,855 ₪ בגין שכר עבודה לחודש 3/14 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.14 ועד לתשלום המלא בפועל.

הננו מורים לנתבע כדלקמן: להימנע מלעשות שימוש כלשהו, לרבות מלהעתיק, מלשנות, מלשדרג, מלהעביר, מלשווק, מלהפיץ, מלפרסם, מלמכור ו/או מלהציע למכירה ו/או מלגלות לאחר, בתמורה או שלא בתמורה, סודות מסחריים וידע מקצועי של התובעת, לרבות תוכנת מוצרי התובעת, ידע טכנולוגי, ידע מקצועי, קבצי תוכנה ואלגוריתמים, דרכי שיווק, רשימות של שמות לקוחות, רשימות קשרים עם לקוחות, נהלי עבודה, מסמכים הקשורים לתובעת וכל מסמך המפרט נתונים הנוגעים למוצרי התובעת ו/או למוצרים ו/או שירותים שמספקת התובעת.

ביום 17.1.2017 דחה בית הדין את התביעה על הסף; - במסגרת הליך ערעור על הכרעה זו, שנדון בבית הדין הארצי לעבודה (בר"ע (ארצי) 30219-02-17), הצהירו התובעות, כך: "שמענו את בית הדין ומקובל עלינו גם בשם אימנו גב' רבקה כהנא ובשם המבקשת 1 ללכת למסלול של הסכמה לתשלום הסכומים המגיעים לגב' בן שמעון" (פרוטוקול הדיון מיום 28.3.2017, עמ' 2, שורות 9-7).

נוסף לכך, התובעות התחייבו לשלם לנתבעת, כדלקמן: "1. המבקשות, ביחד ולחוד, תשלמנה למשיבה פצויי פיטורים בסך של 140,000 ₪ נטו (בהתאם להסכם הפשרה שקבל תוקף של פסק דין בתיק מס' 10444-04-12), נכון להיום. 2. המבקשות, ביחד ולחוד, תשלמנה למשיבה סכום נוסף של 110,000 ₪ נטו נכון להיום כפצוי מוסכם. 3. הסכומים הנקובים בסעיף 1 ו-2 לעיל ישולמו על ידי המבקשות בתשלומים חודשיים שוים ורצופים של 1,000 ₪ וזאת החל מיום 1.5.17 ובכל 1 לחודש לאחריו...."; - לטענת הנתבעת, התובעות שילמו לה סך של 8,000 ₪ בגין חובן, בלבד, והחל מחודש 1/2018 הן פסקו מלשלם לה; - ביום 27.5.2018 דחה בית הדין הארצי לעבודה את בקשת התובעות לביטול פסק דינו (שניתן, כזכור, בהסכמת התובעות עצמן), והטיל על התובעות הוצאות בסך של 5,000 ₪; - ביום 28.8.2018 דחה רשם ההוצאה לפועל את בקשת התובעות לסגירת תיק ההוצאה לפועל; - ביום 14.10.2018 דחה בית משפט השלום את ערעור התובעות על החלטת רשם ההוצאה לפועל, וחייב אותן בהוצאות בסך של 10,000 ₪; - ביום 14.11.2022 דחה בית הדין האיזורי את בקשת התובעות לסגירת תיק ההוצאה לפועל, אשר הוגשה בהליך תביעת העבודה.

...

ערעור שהוגש על ידי התובעות – נדחה (ע"ר (ת"א) 52004-11-22); טענות הצדדים – הנתבעת טוענת, במסגרת בקשתה לסילוק על הסף, כך: עד היום הגישו התובעות עשרות בקשות שונות למספר ערכאות, שכל מטרתן להתחמק מהתשלום שהוסכם בין הצדדים במסגרת הליך תביעת העבודה; כל הבקשות שהגישו התובעות נדחו על ידי בתי הדין לעבודה ועל ידי בתי המשפט; ההוצאות שנפסקו לחובת התובעות מעולם לא שולמו, ומדובר בסכום מצטבר של עשרות אלפי שקלים; התובעות לא מהססות להגיש פעם אחר פעם את אותן הבקשות, וגורמות לבזבוז משאבים אדיר ולבזבוז זמנם של בתי המשפט השונים; מדובר בהתנהלות חמורה של בעל דין שיש להוקיע אותה; גם התביעה הנוכחית הינה מופרכת, והטענה המונחת בבסיסה – השבת שכר עבודה שלכאורה שולם לנתבעת ביתר – עומדת בניגוד מוחלט להסכמי הפשרה שחתמו עליהן התובעות; טענות התובעות אף נדחו במפורש על ידי בית הדין במסגרת הליך תביעת הקופה, והן אף התיישנו; גם ההסכמה שגובשה בבית הדין הארצי לעבודה ("הצדדים מצהירים ומתחייבים כי בכפוף להוראות הסכם זה, אין להם טענות מכל סוג ומין שהוא האחד כלפי השני, לרבות כלפי מי מטעם הצדדים ולרבות באי כוחם, בקשר לתקופת עבודתה של המשיבה בבית המרקחת וסיומה, וכן בקשר לכל ההליכים שהתנהלו בקשר לתקופת העסקה זו וסיומה") מונעת מהתובעות מלהעלות כל טענה, לרבות הטענה הנוכחית; יש לדחות את התביעה על הסף מטעמי מעשה בית דין; מדובר בשימוש לרעה בהליכי משפט; התביעה אף התיישנה והוגשה בשיהוי ניכר.

מנגד, התובעות טענו, בתגובתן לבקשה, כך: יש לדחות את הבקשה לסילוק על הסף; התביעה הנוכחית אינה תביעה להשבת שכר, אלא תביעה לפיצוי כספי שיסודה בעילת המרמה שביצעה הנתבעת בזמן עבודתה בבית המרקחת שהיה בבעלות חברה של התובעות; הנתבעת שינתה את תיאור משרתה ללא אישור הרוקח המחוזי, בניגוד לחוק ולרישיון העסק, תוך הסתרת השינוי מהתובעות; בשל כך נסגר בית המרקחת מיידית ביום 22.3.2011; הנתבעת הצהירה בעצמה בעבר כי פסקי הדין הקודמים אינם מקוימים; גם בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב קיבל טענה זאת; נכון הוא שהן לא משלמות את ההוצאות שנפסקו לחובתן, אך הנתבעת הסתירה מבית הדין שהן הפקידו ערובה, שהוחזרה לידן לפי החלטה שיפוטית; תיק ההוצאה לפועל נסגר מחוסר מעש.

עם זאת, מטעמי קיצור ויעילות הדיון, נציין כי מצאנו טעם רב גם בטענות אלה.

סוף דבר – בעניין עזבון המנוח רודה ז"ל ציין כב' הנשיא שמגר – והדברים יפים לענייננו, כי "... משניתנה גושפנקא שיפוטית להסכמת הצדדים בדבר הדרך ליישוב הסכסוך, שוב אין מקום לאפשר להם להחזיר את הגלגל אחורנית ולפתוח מחדש את חזית המריבה, שאם לא כן, לא יהיה בכוחו של פסק הדין למלא את התכלית לה נועד, קרי-יישובם הסופי של סכסוכים" (ע"א 601/88 עיזבון המנוח רודה ז"ל נ' שרייבר, פ"ד מז(2) 441 (1993), עמ' 443).

לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית על הסף מטעמי מעשה בית דין.

הרשמת אפרת קוקה לפני בקשת המבקש להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי לעבודה בבאר-שבע מיום 22.6.2023 (השופטת יעל אנגלברג-שהם ונציגי הציבור הגב' מזל בובליל ומר נתן חיים; ד"מ 71051-03-22, להלן: פסק הדין).

אשר להשגות המבקש על פסיקת הוצאות משפט בפסק הדין (חיובו בהוצאות לטובת המשיבה ואי השתת הוצאות על המשיבה) - נקבע בפסיקה, כי ערכאת העירעור לא תתערב בהחלטות הערכאה הדיונית שעניינן הוצאות משפט אלא במשורה, ואף ביתר צימצום ככל שמדובר בהליכי דיון מהיר (ראו: בר"ע (ארצי) 64732-11-20 מסגריית אוחנה - מפעלי מתכת בע"מ - מוחמד נצאר, 4.12.2020).

...

בעניין זה נקבע בע"ר (ארצי) 33237-03-17‏ הסתדרות העובדים הכללית החדשה - בית בלב בע"מ, 23.10.2017, בין היתר, כדלקמן: "ככל שבעל דין העושה שימוש בתוכנת נט המשפט להגשת כתבי בי דין לבית המשפט, מעלה טענה שאין להחיל את כלל ההדדיות מהטעם שלא מסר פורמאלית כתובת דוא"ל לצורך המצאת כתבי בי דין... הרי שטענה זו אינה עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב בניהול ההתדיינות החלה על בעל דין, ועל כן דינה להידחות. אין לקבל מצב שבו בעל דין יהנה מיתרונותיה של מערכת נט המשפט ויעשה בה שימוש להגשת כתבי בי דין מטעמו, ומאידך לא יתאפשר לבית המשפט להמציא לבעל דין החלטות באמצעות מערכת נט המשפט, בנימוק שכתובת הדוא"ל לא נמסרה לצורך המצאת כתבי בי דין. גם אם בניגוד לתקנה 497ג(ד) המערכת אפשרה לבעל דין להגיש כתבי טענות מבלי שמסר פורמאלית כתובת דוא"ל להמצאת כתבי בי דין... , אין לאפשר לבעל דין לנצל זאת לרעה, ולהתנער מקבלת כתבי בי דין באמצעות מערכת נט המשפט". הדברים אמורים ביתר שאת בענייננו, משום שהשימוש בכתובת הדואר האלקטרוני zabarlaw@gmail.com נעשתה בהליך זה ובהליך לפני בית הדין האזורי באופן הדדי, קבוע וממושך (ד"מ 71051-03-22 ובר"ע 7225-09-23), וחרף זאת, המבקש לא הודיע לבית הדין בשום שלב, כי הוא מבקש שלא לעשות שימוש בכתובת דואר אלקטרוני זאת לצורך המצאת כתבי בי-דין לידיו.

לא מצאנו בטיעוני המבקש הסבר מניח את הדעת לכך, שאין להחיל את פסיקת בית הדין הארצי בע"ע 16817-09-23, בסוגיית ניגוד העניינים, על נסיבות העניין שלפנינו.

עם זאת, בהתחשב במכלול נסיבות העניין - בשים לב לאיחור המשמעותי בהגשת בקשת רשות הערעור ולעובדה שלא הובאה כל הצדקה לאיחור זה, וכן בשים לב לחלקו הקטן יחסית של רכיב ה"שכר" מתוך כלל הסעדים שנתבעו בתביעת המבקש – שוכנעתי שיש להעדיף את אינטרס סופיות ההליכים של המשיבה ולהורות על דחיית הבקשה להארכת מועד.

כללו של דבר – הבקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות הערעור, נדחית.

אשר לבקשת המערערות לחיוב בא כוח המשיבה בהוצאות אישיות, פסקה כי - "בנסיבות העניין לא מצאתי להעתר לבקשת המשיבות לחיוב ב"כ המערערת (המשיבה בהליך זה – ל.ג.) בהוצאות אישיות. בהתאם לפסיקה, הטלת הוצאות אישיות על עורך דין הנה בבחינת חריג בו ינקוט בית הדין בנסיבות יוצאות דופן (ראו: דיון מג/91-3 (ארצי) מולד נוהד – חב' אל-וו בע"מ, פד"ע טו(1) 163) (להלן – עניין נוהד). במקרה שלפני הבקשה למחיקת העירעור הוגשה בשלב מוקדם של הדיון בעירעור, טרם הגשת סיכומי הצדדים או קביעת העירעור לדיון, ולא מצאתי כי מתקיימות נסיבות חריגות המצדיקות השתת הוצאות אישיות על ב"כ" (סעיף 2 לפסק הדין).

סמכות זו עוגנה מאוחר יותר בתקנה 151(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, הקובעת כי - "(ג) סבר בית המשפט שבעל דין עשה שימוש לרעה בהליכי משפט או לא מילא אחר תקנות אלה, רשאי הוא לחייבו בהוצאות לטובת הנפגע או לטובת אוצר המדינה ובנסיבות מיוחדות אף את בא כוחו." (ההדגשה לא במקור) אמנם, תקנה זו אינה חלה במישרין בבית הדין לעבודה, אולם היא משקפת נוהג מקובל [ע"ע (ארצי) 55458-09-22 חוסיין אבו חג'ול - סעיד שיח, ס' 20 לחוות דעתו של השופט פוליאק (02.11.2023)].

יתר על כן, במסגרת העירעור הראשון, שבו נדון ערעור על מחיקת התביעה בשל אי התייצבות באי כוח המשיבה לדיון ההוכחות ביום 9.11.2021, הצדדים הסכימו להצעת בית הדין לבטל את פסק הדין ולהחזיר את ההליך לבית הדין האיזורי לשמיעת עדות המתמלל מבלי שהועלתה בקשה לחיוב באי כוח המשיבה בהוצאות אישיות.

...

המשיבה טענה מנגד כי דין הערעור להידחות, וזאת ממספר טעמים: ראשית, המערערות עצמן נהגו ברשלנות, כיוון ש"בדיון ההוכחות שהתקיים, המערערות לא דאגו לזמן את המתמלל במועד והמשך הדיון נדחה (ביוזמת המערערות)" (ס' 19 לכתב התשובה); אין מקום להכיר ברשלנות מקצועית של באי כוחה של המשיבה, כיון שתוצאת ההליך לא הייתה משתנה אלמלא הרשלנות [בעניין זה הפנו לע"א (חיפה) 887-08 כהן רפאל נ' פרוכט חנה (17.8.2009) וכן לע"א (ת"א) 68465-12-19 יצחק הוד נ' אלי גיל (15.10.2020)]; המערערות לא עמדו בנטל ההוכחה ביחס להוכחת הסיבה לקבלת בקשתן לחיוב בהוצאות אישיות; המערערות הגישו את הערעור "בגלגול רביעי" באופן שמבזבז משאבים שיפוטיים ואת זמנם של באי כוח המשיבה.

לאור זאת, ביקשו לדחות את הערעור ולחייב את המערערות בהוצאות ראויות ובשכר טרחת עו"ד. דיון והכרעה לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק, הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות.

ומן הכלל אל הפרט: בנסיבות המקרה שלפנינו אנו סבורים כי אין הצדקה לחיוב באי כוח המשיבה בתשלום הוצאות אישיות.

סוף דבר: משלא הציגו המערערות נימוק המצדיק חיוב באי כוח המשיבה בהוצאות אישיות - הערעור נדחה.

אשר לשאלת פסיקת הוצאות משפט ושיעורן – מדובר בסוגיה הנתונה לשיקול דעת בית הדין וכך קובעת תקנה 113 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991: "בכפוף להוראות כל חיקוק, יהיה עניין ההוצאות בכל תובענה, ערעור או הליך אחר, מסור לשיקול דעתו של בית הדין או של הרשם, ואם בבקשה פלונית או בדיון פלוני ניתן צו להוצאות לא ייפגע צו זה על ידי כל צו אחר להוצאות שיינתן לאחר מכן שלא בדרך ערעור על הצוו הראשון." בית הדין הארצי לעבודה עמד על השיקולים הרלוואנטיים שעל בית הדין לשקול בעת פסיקת הוצאות, וכלשונו (ע"ע (ארצי) 753 מרכנתיל ניהול קופות גמל בע"מ – מעון הורים בית אורה בע"מ, מיום 2.11.06): "... פסיקת הוצאות אינה עניין של שרירות ואינה יכולה להיות מנותקת ממציאות ההליך שהתקיים בבית הדין. בבוא בית הדין לפסוק הוצאות, עליו לתת את הדעת למיגוון של שיקולים הרלבאנטיים לעניין ובהם: גובה הסכום שנפסק; במקרה של דחיית התביעה – הסכום שנתבע; התעריף המומלץ על ידי לישכת עורכי הדין, סוג ההליך (דיון מהיר, ביטוח לאומי, סיכסוך קבוצי וכו'); מורכבות ההליך והתמשכות הדיון; פעולות הצדדים לקידום ההליך; שאלת ייצוג הצדדים על ידי עורכי דין וכיוצאים באלה שיקולים. בפסיקת גובה ההוצאות ישקלל בית הדין את השיקולים השונים, תוך שהוא מביא בחשבון את שיקול העל שעניין לנו בהליכים בבית דין לעבודה והצורך בנגישות קלה וזולה (יחסית) להליכים אלה.". לאחר שעיינתי בכל החומר שבתיק ונתתי דעתי לטענות הצדדים בסיכומיהם וכן לאחר ששקלתי את השיקולים שהותוו בפסיקה ובכלל זה העובדה, כי מחד גיסא התביעה הוגשה ביום 14.12.23, כאשר ייפוי הכח מטעם הנתבעת הוגש לתיק ביום 17.1.24 ואילו חלק מהמסמכים המבוקשים הומצאו לתובע רק יממה לפני מועד הדיון שהיה קבוע בתיק ליום 27.3.24, והחלק הנותר נימסר לתובע בסמוך לפני שעת תחילת הדיון, כאשר הנתבעת לא הגישה כתב הגנה במועד שנקבע על ידי בית הדין ואף לא תגובה לבקשה למתן פסק דין בהיעדר הגנה כנגדה ולא הוגשה כל בקשה לארכה, תוך היתעלמות מהחלטות בית הדין, גרימת הוצאות מיותרות לתובע והארכת ההליך שלא לצורך; מאידך גיסא, התובע לא צירף לתיק כל אסמכתה בדבר פנייה מקדימה לנתבעת בדרישה להמצאת המסמכים המבוקשים ואף טענת התובע בסיכומיו, כי מזכירת בא כוחו פנתה לבעלי הנתבעת ומנהלה בתאריכים 10.12.23, 11.12.23 ו- 12.12.23 בדרישה לקבלת המסמכים וכי כבר ביום 14.12.23 הוגשה התביעה מלמדת, כי ממילא לא ניתנה לנתבעת שהות מספקת לתת מענה לדרישת התובע, קל וחומר עת המדובר בעיתות מילחמה; לכך אוסיף, כי הנתבעת פעלה להמצאת המסמכים המבוקשים עד למועד הדיון.

...

הכרעה בהמשך להחלטת בית הדין מיום 27.3.24 ובשים לב לכך שהצדדים מסכימים, כי כלל המסמכים שחובה להנפיקם על פי דין הומצאו לתובע כנדרש ועילת התביעה מוצתה – אני מורה בזאת על מחיקת התביעה.

אשר לשאלת פסיקת הוצאות משפט ושיעורן – מדובר בסוגיה הנתונה לשיקול דעת בית הדין וכך קובעת תקנה 113 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991: "בכפוף להוראות כל חיקוק, יהיה עניין ההוצאות בכל תובענה, ערעור או הליך אחר, מסור לשיקול דעתו של בית הדין או של הרשם, ואם בבקשה פלונית או בדיון פלוני ניתן צו להוצאות לא ייפגע צו זה על ידי כל צו אחר להוצאות שיינתן לאחר מכן שלא בדרך ערעור על הצו הראשון." בית הדין הארצי לעבודה עמד על השיקולים הרלוונטיים שעל בית הדין לשקול בעת פסיקת הוצאות, וכלשונו (ע"ע (ארצי) 753 מרכנתיל ניהול קופות גמל בע"מ – מעון הורים בית אורה בע"מ, מיום 2.11.06): "... פסיקת הוצאות אינה עניין של שרירות ואינה יכולה להיות מנותקת ממציאות ההליך שהתקיים בבית הדין. בבוא בית הדין לפסוק הוצאות, עליו לתת את הדעת למיגוון של שיקולים הרלבנטיים לעניין ובהם: גובה הסכום שנפסק; במקרה של דחיית התביעה – הסכום שנתבע; התעריף המומלץ על ידי לשכת עורכי הדין, סוג ההליך (דיון מהיר, ביטוח לאומי, סכסוך קיבוצי וכו'); מורכבות ההליך והתמשכות הדיון; פעולות הצדדים לקידום ההליך; שאלת ייצוג הצדדים על ידי עורכי דין וכיוצאים באלה שיקולים. בפסיקת גובה ההוצאות ישקלל בית הדין את השיקולים השונים, תוך שהוא מביא בחשבון את שיקול העל שעניין לנו בהליכים בבית דין לעבודה והצורך בנגישות קלה וזולה (יחסית) להליכים אלה.". לאחר שעיינתי בכל החומר שבתיק ונתתי דעתי לטענות הצדדים בסיכומיהם וכן לאחר ששקלתי את השיקולים שהותוו בפסיקה ובכלל זה העובדה, כי מחד גיסא התביעה הוגשה ביום 14.12.23, כאשר ייפוי הכח מטעם הנתבעת הוגש לתיק ביום 17.1.24 ואילו חלק מהמסמכים המבוקשים הומצאו לתובע רק יממה לפני מועד הדיון שהיה קבוע בתיק ליום 27.3.24, והחלק הנותר נמסר לתובע בסמוך לפני שעת תחילת הדיון, כאשר הנתבעת לא הגישה כתב הגנה במועד שנקבע על ידי בית הדין ואף לא תגובה לבקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה כנגדה ולא הוגשה כל בקשה לארכה, תוך התעלמות מהחלטות בית הדין, גרימת הוצאות מיותרות לתובע והארכת ההליך שלא לצורך; מאידך גיסא, התובע לא צירף לתיק כל אסמכתה בדבר פנייה מקדימה לנתבעת בדרישה להמצאת המסמכים המבוקשים ואף טענת התובע בסיכומיו, כי מזכירת בא כוחו פנתה לבעלי הנתבעת ומנהלה בתאריכים 10.12.23, 11.12.23 ו- 12.12.23 בדרישה לקבלת המסמכים וכי כבר ביום 14.12.23 הוגשה התביעה מלמדת, כי ממילא לא ניתנה לנתבעת שהות מספקת לתת מענה לדרישת התובע, קל וחומר עת המדובר בעתות מלחמה; לכך אוסיף, כי הנתבעת פעלה להמצאת המסמכים המבוקשים עד למועד הדיון.