ערעור על פסילת שופט בתיק נהיגה בזמן פסילה

בעמוד 676 לפסק הדין: "טענה בדבר הופעה קודמת לפני שופט כיוצרת חשש ממשי למשוא פנים מועלית פעמים רבות כנימוק לפסילת שופט. בשורה ארוכה של פסקי-דין, דחה בית-משפט זה טענה כאמור (ראה למשל ע"פ 2113/91 מדינת ישראל נ' יהודה ואח' [1]; וכן ראה ע"פ 639/96 בן גביר נ' מדינת ישראל [2]). בית-המשפט קבע, באופן חד-משמעי, כי עצם העובדה שבפני אותו שופט התנהלו או מתנהלים משפטים נוספים – בין שאלה תיקים אזרחיים, ובין שאלה תיקים פליליים, בין שפסק לזכותו של צד ובין שפסק לחובתו – אין בה, כשלעצמה, כדי לפסול השופט מלדון בעיניינו של אותו צד פעם נוספת". לעניין זה ראו גם ע"פ 7270/18 יצחק ביטון נ' מ"י (15.11.2018) : "כבר נפסק בעבר כי העובדה ששופט דן בתיק אחר של אותו נאשם אין בה כשלעצמה כדי להקים עילה לפסילת המותב, אלא במקרים חריגים שבהם הנסיבות הרלוואנטיות עשויות להוביל למסקנה אחרת .... בעניינינו, בית המשפט דן בכתב האישום משנת 2017 והחליט על סמך הודאת המערער כי הוא עבר את העבירה שיוחסה לו. במסגרת אותו הליך לא היתקיימו דיוני הוכחות, המותב לא נידרש לחומר הראיות ולא קבע מימצאי מהימנות ביחס למערער." כן ראו רע"פ 1992/08 דענא נ' מדינת ישראל (19.5.2008): בעניינינו, תיק ה'שימוש בטלפון נייד בזמן נהיגה', מהוה חלק מכתב האישום - לצורך הוכחת הנהיגה בזמן הפסילה, כך שעצם הידיעה על קיומו של התיק הנוסף (הטלפון הנייד) היה מגיע לידיעתי גם אם לא הייתי דן בתיק הטלפון הנייד.

לכן, לאור העובדה שדנתי בתיק של השמוש בטלפון הנייד, ללא שמיעת ראיות וללא קביעת מימצאי מהימנות, אין בה כדי לנעול את דעתו של בית המשפט בייחס לעבירה בתיק זה של נהיגה בזמן פסילה.

...

" דין הערעור להידחות. המבחן הכללי בשאלת פסלות של שופט מלישב בדין, הקבוע בסעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, הינו "אם קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט". כפי שטענו הצדדים אין די בעצם החשיפה להרשעות קודמות, כשלעצמה, כדי להביא לפסילת השופט.

בעניין שלפניי לא שוכנעתי כי הצטברה מסה קריטית של מידע שהיה בכוחה להשפיע על יכולתו של כב' השופט אבו שחאדה לנהל את המשפט באובייקטיביות הנדרשת (ראו: ע"פ 10089/05 אביעד נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 27.11.2005); ע"פ 7470/09 פולק נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 5.10.2009)).

אשר על כן, הבקשה לפסילת המותב לדון - נדחית.

במוקד העירעור ניצבת השאלה: האם נסיבות הזיהוי מאפשרות להצביע על המערער כמבצע העבירה מעל לכל ספק סביר? כללי; לפניי ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט לתעבורה בעכו, (להלן, "בימ"ש קמא"), אשר ניתנה ביום 18.2.21 על ידי השופט וויליאם חאמד, בתיק פל"א 9719-07-19.

העובדות הצריכות לעניין: המערער הובא לדין בבימ"ש קמא בגין עבירה של נהיגה בזמן פסילה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א – 1961 (להלן: "הפקודה"); עבירה של אי ציות להוראות שוטר לפי תקנה 23(א)(1) לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961 (להלן: "התקנות"); נהיגה בקלות ראש, לפי סעיף 62 (2) לפקודה; עבירה של עקיפה כשהדרך לא פנויה, לפי תקנה 47(ד) לתקנות; עבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה (מעולם לא הוציא רישיון נהיגה ), לפי סעיף 10(א) לפקודה; ועבירה של נהיגה ברכב ללא ביטוח, לפי סעיף 2 א' לפקודת בטוח רכב מנועי (נוסח חדש), תש"ל – 1970 .

ביום 28.2.22, לאחר שבימ"ש קמא שמע את טיעוני הצדדים לעונש הטיל על המערער את העונשים הבאים: הארכת המאסר המותנה בן 10 חודשים אשר הוטל בתיק פל"א 13537-12-17 לתקופה נוספת של שנתיים; פסילת רישיון נהיגה בפועל לתקופה של 3 שנים שתצטבר לכל תקופת פסילה בפועל; הפעלת פסילה על תנאי בת 10 חודשים שהוטלה בתיק 13537-12-17 במצטבר לפסילה בפועל שהוטלה בתיק זה; 24 חודשי פסילה על תנאי למשך 3 שנים.

...

לאחר שמיעת טענות הצדדים ועיון בתיק בבימ"ש קמא, סבורני כי המקרה דנן אינו נמנה על אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבות ערכאת הערעור בממצאי העובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית.

" ובענייננו בדק בימ"ש קמא את התנאים והנסיבות כמפורט בפסיקה וקבע בהכרעת דינו כי: "המדובר בזיהוי וודאי, במפגש פנים מול פנים, במרחק קצר בין השניים, בתנאי ראות טובים ובעצירה מוחלטת של שני כלי הרכב, וזאת כאשר העד הכיר את הנאשם לפני אירוע זה, וברשותו תמונה של הנהג ברכב, והוא זיהה גם את פריטי הלבוש שלו. כחצי שעה לאחר מכן, לאחר שנותק קשר העין והרכב נמלט מהמקום, הנאשם עוכב על ידי העד הנ"ל, כשהוא לובש אותה חולצה שהעד ראה כי הנהג ברכב, חצי שעה לפני כן, לבש אותה בהיותו נוהג ברכב. נסיבות אלו מובילות למסקנה כי הזיהוי היה וודאי". בית המשפט העליון קבע כי היכרות מוקדמת בין העד לבין החשוד עשויה להגדיל את מידת הדיוק של הזיהוי – ראו: ע"פ 5933/11 איטל נ' מדינת ישראל (26.06.14), ובמקרה דנן יש היכרות מוקדמת בין המערער לבין העד אוהד, דבר המגדיל את מידת הדיוק של זיהוי המערער ע"י השוטר אוהד.

סוף דבר; על יסוד האמור לעיל, אני מחליט לדחות את הערעור על הכרעת הדין.

בתסקיר שהוגש לבית המשפט הגיע מגיש התסקיר להמלצה בעיניינו של המערער כדלקמן: בית משפט קמא לאחר ששמע את טיעוני הצדדים לעונש גזר על המערער את העונשים הבאים: הארכת עונש המאסר המותנה, בן חודש, שנגזר על המערער, בתיק שמספרו 5871-02-18, מיום 4.3.20, למשך שנתיים; צו של"צ בהקף של 250 שעות לתועלת הציבור בעירית סחנין; פסילה בפועל לתקופה של 3 שנים, בנכוי התקופה בה היה המערער פסול עד תום ההליכים נגדו; פסילה על תנאי לתקופה בת 6 חודשים למשך שלוש שנים; קנס בסך 1,500 ₪; חתימה על התחייבות כספית בסך 25000 ₪ להמנע מלבצע בירות בהן הורשע בתיק זה למשך שנתיים.

בהקשר זה ראוי להפנות לדברי כב' השופט סולברג ברע"פ 8013/13 מסעוד נ' מדינת ישראל (18.12.13), במסגרתו הוטל עונש של 12 חודשי מאסר בפועל, פסילה למשך 4 שנים ועונשים נלווים, על אף קבלת תסקיר חיובי וקיומן של נסיבות אישיות לא קלות: "העונש שהוטל על המבקש אינו חמור, והריהו כורח הנסיבות, על מנת שהמבקש יפנים סוף סוף דבר פשוט וברור: אין לנהוג ללא רישיון נהיגה. המבקש נוהג משנת 1997, ומאז צבר לחובתו 28 הרשעות בעבירות תעבורה, מרביתן – בעבירות חמורות. מאז שנת 1999 – מזה 14 שנים – אין בידי המבקש רישיון נהיגה תקף; והוא בּשלוֹ, ממשיך בנהיגה, חרף שלילת רשיונו 6 פעמים לתקופה כוללת של 112 וחצי חודשים... במעשיו ובמחדליו העיד המבקש על עצמו כי מורא החוק אינו חל עליו. רחמנות יתרה כלפיו, כמוה כהתאכזרות אל הולכי רגל תמימי-דרך ואל שאר המשתמשים בכביש. אין הצדקה לחשׂפם לסכנת נפשות, וגם לא לנזקים כספיים הנובעים מן הקושי להפרע ממי שגרם לפגיעה בתאונת דרכים כשאינו מחזיק ברשיון ואיננו מבוטח". ראו עוד: רע"פ 7019/04 ניר אופיר נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 12.8.04) וע"פ 324/88 אלעסם נגד מדינת ישראל, מב(3) 728; ברע"פ 8253/10 שלמה גיא נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 9.1.11).

ראו לציין כי לא נעלמו מעיני בית משפט קמא נסיבותיו האישיות, וההליך השיקומי שעובר המערער, לכן הוא ערך איזון ראוי ומידתי כשנמנע מלהטיל מאסר בפועל והסתפק בהארכת המאסר המותנה, תוך הטלת פסילה בפועל לתקופה של 3 שנים, שגם היא נימצאת במיתחם הענישה המתאים לעבירות מסוג זה. יתרה מזו, אציין כי עניינו של המערער חמור מאוד נוכח העובדה שנהיגתו במצב של פסילת רישיונו נעשתה בעת שהיה תלוי נגדו מאסר על תנאי של חודש, בגין עבירות דומות וקודמות של נהיגה בזמן פסילה ונהיגה לא תעודת ביטוח בתוקף.

זאת ועוד המערער יליד 1997, נוהג משנת 2017 וצבר לחובתו 5 הרשעות קודמות, כשהאחרונה מיום 04.03.20, בגין עבירות של נהג חדש צעיר ונהיגה תחת השפעת אלכוהול ונידון למאסר מותנה בן חודש למשך שנה, פסילה בפועל לתקופה של 6 חודשים, פסילה על תנאי בת 3 חודשים למשך שנתיים וקנס.

...

בהקשר זה ראוי להפנות לדברי כב' השופט סולברג ברע"פ 8013/13 מסעוד נ' מדינת ישראל (18.12.13), במסגרתו הוטל עונש של 12 חודשי מאסר בפועל, פסילה למשך 4 שנים ועונשים נלווים, על אף קבלת תסקיר חיובי וקיומן של נסיבות אישיות לא קלות: "העונש שהוטל על המבקש אינו חמור, והריהו כורח הנסיבות, על מנת שהמבקש יפנים סוף סוף דבר פשוט וברור: אין לנהוג ללא רישיון נהיגה. המבקש נוהג משנת 1997, ומאז צבר לחובתו 28 הרשעות בעבירות תעבורה, מרביתן – בעבירות חמורות. מאז שנת 1999 – מזה 14 שנים – אין בידי המבקש רישיון נהיגה תקף; והוא בּשלוֹ, ממשיך בנהיגה, חרף שלילת רשיונו 6 פעמים לתקופה כוללת של 112 וחצי חודשים... במעשיו ובמחדליו העיד המבקש על עצמו כי מורא החוק אינו חל עליו. רחמנות יתרה כלפיו, כמוה כהתאכזרות אל הולכי רגל תמימי-דרך ואל שאר המשתמשים בכביש. אין הצדקה לחשׂפם לסכנת נפשות, וגם לא לנזקים כספיים הנובעים מן הקושי להיפרע ממי שגרם לפגיעה בתאונת דרכים כשאינו מחזיק ברשיון ואיננו מבוטח". ראו עוד: רע"פ 7019/04 ניר אופיר נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 12.8.04) וע"פ 324/88 אלאעסם נגד מדינת ישראל, מב(3) 728; ברע"פ 8253/10 שלמה גיא נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 9.1.11).

בית המשפט של ערעור אינו גוזר את הדין מחדש ואופן הבחינה הננקט, כאמור , הוא על דרך ראיית המכלול וככזה אני סבור שהעונש שהושת על המערער הינו סביר ואף מקל, דבר שבפני עצמו מצדיק את דחיית טענות המערער: "אין לבודד רכיב אחד של העונש ולבחון אותו במנותק, אלא יש להביט על העונש כמכלול. במקרה דנן, הרכיב העיקרי במכלול הוא עונש המאסר המשמעותי שהושת על מערער, ורכיב זה הולם את חומרת מעשיו. לכך יש משמעות בהיבט של מיצוי הדין על ידי ערכאה זו, בנבדל מן השאלה האם היה מקום להטיל קנס בערכאה המבררת." (ע"פ 100/14 מדינת ישראל נ' סימנטוב מחטייב , פס' 4 (10.12.14).

מכל האמור לעיל אני דוחה את הערעור.

ערעור על החלטת בית משפט השלום לתעבורה בירושלים (השופטת מ' שביט; להלן גם: המותב) מיום 3.5.2023 בפ"ל 5847-12-22 (להלן: ההליך), שלא לפסול עצמו מלדון בעיניינו של המערער.

ביום 31.5.2021 הוגש נגד המערער כתב אישום המייחס לו עבירות של נהיגה ברכב ללא ביטוח לפי סעיף 2א לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970 (להלן: פקודת ביטוח רכב מנועי); נהיגה בזמן פסילה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה); נהיגה ברכב ללא רישיון נהיגה לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה; וכן נהיגה בשיכרות לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה (פ״ל 11956-05-21; להלן: ההליך הראשון).

בהקשר זה נטען כי "החשש הוא שתהיה השפעה כזו או אחרת של תיק אחד על ההחלטה בתיק שני בגלל רושם שיוכל להווצר מתיק אחד שישפיע על התיק השני ועל שיקול הדעת בתיק השני". המשיבה, מצידה, היתנגדה לבקשה בציינה כי "המותב בפניו מתנהלים התיקים מקצועי ויודע לעשות הבחנה בין טענות תיק אחד לעומת טענות בתיק אחר״ והוסיפה כי ״[בין] ניהול התיק הספציפי לתיק האחר תיחלוף תקופה מסוימת לכן אני סבורה שאין סיבה להעברת התיק". המותב דחה את הבקשה על אתר בקבעו כי העובדה שהמותב דן בהליך אחר בעיניינו של המערער אינה מקימה כשלעצמה עילת פסלות.

...

עיינתי בטענות המערער ובנספחים שצורפו, ובאתי לידי מסקנה כי דין הערעור להידחות.

לא שוכנעתי כי המערער הרים את הנטל להוכחת נסיבות כאלה בשלב זה. כפי שנפסק לא אחת, העובדה שמותב דן בהליך נוסף המתנהל בעניינו של נאשם אינה מקימה כשלעצמה עילת פסלות (ראו: ע"פ 3963/00 בן גביר נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (4.7.2000); ע"פ 2747/23 זובידאת נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (4.4.2023); ע"פ 4355/22 קימרי נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (7.7.2022)).

לפיכך, לא שוכנעתי כי עלה בידי המערער להראות כי קיים בשלב זה חשש ממשי למשוא פנים או כי טעמים של מראית פני הצדק מצדיקים את פסילת המותב כבר בשלב זה. חזקה על המותב כי ידון בהליכים באופן אובייקטיבי וללא משוא פנים, ואם בהמשך ישתנו הנסיבות באופן שיצדיק בחינה מחודשת של הנושא, ניתן יהיה לעשות כן. בשולי הדברים ולמעלה מן הצורך, אוסיף כי מהחומרים שהובאו בפניי עולה כי המערער ידע כבר בחודש ינואר 2023, עם חידוש ההליך הראשון נגדו, כי שני ההליכים המתנהלים בעניינו נדונים בפני אותו מותב.

אשר על כן, הערעור נדחה.

המערער הורשע, לאחר שמיעת ראיות בתיק, בעבירות של נהיגה בזמן פסילה, רישיון נהיגה שפקע למעלה משנה, נהיגה ללא ביטוח, נהיגה בקלות ראש, עקיפה תוך חציית קו הפרדה רצוף, עקיפה בדרך לא פנויה תוך חצית קו לבן רצוף, היתנהגות הגורמת נזק, ואי ציות להוראות שוטרים.

בעניינינו, בתיק המקור לפסילה, גזר השופט יעקב בכר על המערער פסילה לתקופה של 24 חודשים, בנכוי ימי פסילתו עד תום ההליכים וציין במסגרת גזר הדין כי פסילתו עד תום ההליכים החלה ביום 9.3.17 וכן התבקש המערער להגיש בקשה לחישוב פסילה.

...

דיון בערעור על העונש: לאחר שעיינתי בגזר הדין של בית משפט קמא, בחנתי את נסיבות העבירות שיוחסו למערער, את תסקירי שירות המבחן, ושמעתי את טענות הצדדים, אני מחליט לדחות את הערעור על חומרת העונש.

במספר הזדמנויות ביהמ"ש העליון אישר מתחם עונש הכולל בתוכו מאסר בפועל, וגם הטלת מאסר בפועל לתקופה משמעותית - (רע"פ 8013/13 אמיר מסעוד נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (18.12.13); רע"פ 7982/13 עדיאל שגן נ' מדינת ישראל (6.1.14); רע"פ 5464/16 דימטרי לייזרוביץ נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (12.7.16); רע"פ 7612/13 שמעון אמסלם נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (18.3.14)).ענישה מחמירה הכוללת בחובה מאסר בפועל לתקופות משמעותיות יוחדה בעיקר למורשעים בעלי עבר תעבורתי מכביד, וכאלה שעומד ותלוי נגדם מאסר מותנה בגין אותה העבירה - (רע"פ 5638/13 נכפולגר נ' מדינת ישראל (15.1.2014); רע"פ 321/14 סלאמה נ' מדינת ישראל (26.01.2014); רע"פ 10424/06 לודוויה נ' מדינת ישראל (22.2.07)).

סוף דבר: אני דוחה את הערעור הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין.