ערעור על פסילת שופט בתביעת פיצויים בגין מוות בשטחים

בהמשך לכך קשרו המערער ואחיו קשר להכשיל הליך שפוטי בכך שהעבירו את הרכב המעורב בתאונה לשטחי יהודה ושומרון במטרה להעלימו, ואכן הרכב לא אותר מעולם על אף מאמצי משטרת ישראל לאתרו.

ביום 4.2.2016 הגיש המערער ערעור על רכיב הפסילה לצמיתות ועל רכיב הפיצויים בגזר הדין וכן הגיש בקשה לעיכוב ביצוע תשלום הפיצויים, אשר נדחתה בהחלטת השופטת ע' ברון מיום 24.3.2016.

הרשעת המערער בעניינינו מבוססת, איפוא, על הקביעה כי המערער הפקיר את המנוח אף שהיה מודע בפועל (ולא רק בכוח, כנדרש בסעיף 64א(א)) לכך שכתוצאה מהתאונה נהרג המנוח ולמצער נגרמה לו חבלה חמורה (ראו בהקשר זה: עניין ענאש, פסקה 4 לפסק דינה של השופטת ע' ברון ופסקה 2 לחוות-דעתי שם; וכן הנחיות פרקליט המדינה מספר 2.27 – מדיניות התביעה בהעמדה לדין וענישה בעבירה של הפקרה לאחר פגיעה, סעיף 1 (1.1.2017)).

בעיניין זמירו קבע בית המשפט כי לא ניתן להרשיע את הנאשמים בהמתת הקטין בהנתן הראיות שהיו בפניו וכפועל היוצא מכך קבע גם כי לא ניתן לפצות את בני מישפחת הקטין בגין מותו.

...

ואולם הגעתי לכלל מסקנה כי המקרה דנן נמנה עם אותם מקרים יוצאי דופן מן הטעמים שאפרט להלן (ראו והשוו: ע"פ 5065/16 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (22.12.2016)).

בהתחשב במכלול הטעמים שפורטו אני סבורה, כאמור, שיש להפחית את סכומי הפיצוי שנפסקו למשיבים ולהעמידם על סך של 35,000 ש"ח למשיבה 2, רעיית המנוח, ו-25,000 ש"ח לכל אחד מילדיו, המשיבים 3 ו-4.

סוף דבר – אציע לחבריי לקבל את הערעור באופן חלקי, במובן זה שהפיצוי שבו חויב המערער לפי סעיף 77 לחוק יופחת ויעמוד על סך של 35,000 ש"ח למשיבה 2, רעיית המנוח, ו-25,000 ש"ח לכל אחד מן המשיבים 3 ו-4, ילדיו.

בית המשפט המחוזי בבאר שבע רת"ק 25788-01-22 פרץ ואח' נ' מכלוף תיק חצוני: בפני כבוד השופט אלון אינפלד מבקשים 1. נעמה פרץ 2. ליאור פרץ משיב אבישי מכלוף החלטה

זוהי החלטה בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות באשדוד (כבוד הרשם הבכיר ערן אביטל) (ת"ק 48554-03-21), מיום 15.12.2021, בו התקבלה תביעתו של המשיב נגד המבקשים.

זאת, לאחר שנקבע כי המשיב הצליח להוכיח תביעתו לפצוי בגין נזק שניגרם לרכבו, עקב תאונה אשר נגרמה כאשר המבקש 2 (להלן: המבקש) נהג בו. אין מחלוקת בין הצדדים, כי ביום 16.10.2020 נהג המבקש באיזור הדיונות באשדוד בטרקטורון אשר בבעלותו של המשיב.

המבקשים הכחישו כי התאונה נגרמה עקב רשלנותו של המבקש, וטענו כי בנו של המשיב הוא זה אשר ביקש מהמבקש להחליפו בנסיעה משום שחש בעייפות, והמבקש הסכים באדיבות לעשות כך. בעיניין נהיגתו הרשלנית של המבקש, טענה המבקשת כי משום שמדובר היה בתאונה שהתרחשה בשטחים פתוחים, "בשטח אין חוקים", ולכן לא היה פסול בנהיגה של בנה.

טענתם בתיקנו, הייתה כי מדובר באיזור של חולות, הנחשב לשיטתם כ"שטח מת", ולפיכך לשיטתם לא ניתן לקבוע מי אחראי לתאונה.

...

סופו של דבר – קבע בית המשפט שאין לקבל הטענה שכתבי ההתחייבות בטלים – והורה על המבקשים לשאת בנזק שנגרם בתאונה.

לפיכך הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

לא מצאתי כי נפלה בפסק דינו של בית משפט קמא שגיאה מסוג זה. סיכומו של דבר, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית, ועמה הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד סיום ההליך האחר.

מעבר החצייה מחולק לשניים באמצעות שטח הפרדה (אי תנועה), ולכן קיימים שני מעברי חצייה: האחד, לפני אי התנועה והשני לאחריו.

במקום שבית-המשפט סבר כי היתנהגות התביעה הייתה היתנהגות ראויה ורצויה, נוטה הכף לשלילת חיובה של המדינה בפצוי ובשיפוי הנאשם (ר' פרשת דבש, פרשת רייש - ע"פ 7826/96 רייש נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 481), ופרשת אברג'יל. כך סוכמה ההלכה בעיניין זה בפרשת אברג'ל ביחס לעילה "נסיבות אחרות המצדיקות זאת": "...נקבעו בפסיקה קווים מנחים וקטגוריות כלליות בכל הנוגע להיקפה של עילה זו, אשר מתפרשת על פני שלושה סוגים של עניינים: (1) נסיבות הנוגעות להליך המשפטי עצמו; (2) טיב זיכויו של הנאשם; (3) נסיבות אישיות של הנאשם שזוכה – כגון פגיעה בבריאותו, בשמו הטוב, במשפחתו וכדומה (ע"פ 4492/01 עשור נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(3) 734 (2003); עניין דבש, עמוד 118; עניין כהן, שם). לצד קטגוריות אלו התפתחו בפסיקה מבחני משנה, וביניהם: היתנהלות המישטרה והתביעה (למשל, האם התנהלו באופן זדוני או רשלני); היתנהגות הנאשם בחקירתו או במהלך משפט (למשל, האם הנאשם שיקר או שמר על זכות השתיקה); סוג העבירה וחומרתה והעונש לו הנאשם היה צפוי אילמלא זוכה (ע"פ 1442/12 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 6 לפסק דינו של השופט י' עמית (26.2.2013); עניין מור, פסקה 13)." מן הכלל אל הפרט נסיבות אלה אינן מתקיימות בעיניינו, כפי שיפורט בהרחבה בהמשך במסגרת בחינת עוולת הרשלנות, ותומכים בדחיית בקשת הנתבע לפסיקת פיצויים גם מכוח העילה הנוספת שבסעיף 80 לחוק העונשין.

מטעמים אלה שפורטו לעיל גם לא מתקיימת העילה השנייה, שבסעיף 80 לחוק העונשין המקנה זכות לפיצויים בשל "נסיבות אחרות המצדיקות זאת". על אף שדי במסקנה זו כדי להביא לדחיית התביעה, אוסיף ואציין כי התובע גם לא את הנזקים הנטענים או קשר סיבתי לאותם נזקים.

על האירוע הטרגי הקשה במנותק משאלת האחריות הפלילית, גם עמד בית המשפט העליון (בג"צ) אשר דחה כאמור, את העתירה שהגישה מישפחת הנערה, נגד החלטת פרקליטות המדינה שלא להגיש בקשת רשות ערעור על פסק הדין המזכה של בית המשפט המחוזי, חרף המלצת פרקליטת המחוז: "בארוע קשה וטראגי, בו קפחה ליזה כרסנטי ז"ל (להלן: המנוחה) את חייה, והיא בת 14 שנה בלבד. ביום 13.10.2010, סמוך לשעה 18:45, עת חצתה את הכביש במעבר חצייה, נפגעה המנוחה אנושות. לאחר מאבק של יומיים, נפטרה המנוחה. בכך כבה באחת לפיד חייה, ועולמם של בני משפחתה נשתנה מן הקצה אל הקצה" (בג"צ 8150/13 דליה כרסנטי נ' פרקליטות המדינה - המחלקה הפלילית (פורסם בנבו) להלן: "החלטת בג"צ").

אפילו היה מוכיח הנתבע קשר סיבתי, כאמור נראה כי הנזק הנטען ואשר לא הוכח, היה עשוי להיגרם בעיקר מפסק דינו של בית משפט לתעבורה שהרשיע את התובע ביום 27.2.13 בגין העבירות המיוחסות לו, ועד לזיכויו של התובע על ידי בית המשפט המחוזי ביום 23.10.13, כך גם החלטת בית המשפט השלום שניתנה עוד ביום 02.02.2011 לפסול את רישיונו של התובע לאחר שנמצאו, ראיות לכאורה לביסוס כל האישומים שיוחסו לתובע.

...

חלק מאותם הנחיות לא היוו שינוי משמעותי מההנחיות שהיו קיימות עוד קודם לכן בעריכת שחזורים מסוג זה, כפי שעולה מחוות הדעת של סנ"צ משה כהן, שהוגשה מטעם הנתבעת בהליך הנוכחי, שציין בין היתר, כי אם הובחן בתיק הנוכחי היה מבצע את עבודתו על פי הכללים, ההנחיות והספרות המקצועית המקובלת, היה מגיע לאותה מסקנה לפיה התובע אחראי לתאונה (סעיף 13.

מטעמים אלה שפורטו לעיל גם לא מתקיימת העילה השנייה, שבסעיף 80 לחוק העונשין המקנה זכות לפיצויים בשל "נסיבות אחרות המצדיקות זאת". על אף שדי במסקנה זו כדי להביא לדחיית התביעה, אוסיף ואציין כי התובע גם לא את הנזקים הנטענים או קשר סיבתי לאותם נזקים.

התוצאה: התביעה נדחית.

המחלוקות בין הצדדים הטעונות הכרעה מעיון בסיכומי הצדדים עולה כי המחלוקות ביניהם מיתמקדות בעניינים הבאים: א. העידר עילה – הנתבעת סבורה כי דין התביעה להדחות בשל העידר עילה, מקום בו התובעים לא המציאו מסמכים מקוריים מהם ניתן ללמוד על זכויותיהם בעזבונות המנוחים; ב. תיקון כתב התביעה – לגישת הנתבעת יש לדחות את בקשת התובעים לתיקון כתב התביעה על דרך של הוספת תובע נוסף; ג. הזכאות לקבלת פיצוי בגין דמי חכירה ראויים ; ד. שיעור הפצוי.

בעיניין אשתייה דן בית המשפט העליון בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי הדוחה את בקשת התובעים לתיקון כתב תביעתם, בדרך של צירוף יורשים נוספים (של חלק מהמנוחים) כתובעים.

מדובר למעשה בתביעה אישית של מנוחים העומדת לטובת העזבון של כל אחד מהם (וראו בהקשר זה סעיף 1 לחוק הירושה התשכ"ה-1965, אשר קובע כי עם מותו של אדם עובר עיזבונו לידי יורשיו).

בסיכומיה, ניתחה הנתבעת בהרחבה את פסק הדין שניתן בפרשת אסמעיל, הקובע כי מקום שהנפקע בחר במנגנון הפצוי לפי סעיף 13 לפקודת הקרקעות, עליו הנטל להוכיח את שיעור הפצוי המגיע לו. שיעור זה נמדד, לשיטת כב' השופט שטיין, בשתי אמות מידה חלופיות - האחת, הרווח שהמדינה הפיקה בפועל מהשמוש במקרקעין בעבור התקופה שקדמה לתשלום הפיצויים, והשנייה הרווח שהנפקע יכול היה להפיק מהשכרת המקרקעין בתקופה זו, כעניין שבעובדה.

לחלופין בלבד ולמען הזהירות, ציינה הנתבעת כי היה ובית המשפט ידחה את טענותיה הנוגעות לפסילת חוות דעתו של שמאי התובעים, וכן את טענתה כי יש לעשות שימוש במסד הנתונים שהובא בחוות דעתו של השמאי מטעמה לצורך הערכת גובה דמי השכירות בהתאם לקביעות בפרשת אסמעיל, על הפצוי להיפסק בהתאם לחוות דעת השמאי מטעמה, שבה נקבעו דמי חכירה בשיעור של 1.5% לשטח חקלאי, ו- 2.5% לדונם הראשון למגורים.

...

המחלוקות בין הצדדים הטעונות הכרעה מעיון בסיכומי הצדדים עולה כי המחלוקות ביניהם מתמקדות בעניינים הבאים: א. העדר עילה – הנתבעת סבורה כי דין התביעה להידחות בשל העדר עילה, מקום בו התובעים לא המציאו מסמכים מקוריים מהם ניתן ללמוד על זכויותיהם בעזבונות המנוחים; ב. תיקון כתב התביעה – לגישת הנתבעת יש לדחות את בקשת התובעים לתיקון כתב התביעה על דרך של הוספת תובע נוסף; ג. הזכאות לקבלת פיצוי בגין דמי חכירה ראויים ; ד. שיעור הפיצוי.

לפיכך, אני דוחה את טענת הנתבעת להעדר עילה.

התובעים טענו בסיכומיהם כי דין בקשתם לתיקון כתב התביעה להתקבל.

סוף דבר התובעים 5-7 זכאים לקבלת פיצויי הפקעה מהנתבעת בגין הפקעת המקרקעין, וזאת בהתאם לזכויותיהם במקרקעין על פי הפירוט שהובא לעיל.

אני דוחה את בקשת התובעים שהועלתה בסיכומיהם לפיה יש להורות על פסיקת דמי חכירה ראויים עבור השנים 2020-2019 על פי דמי החכירה של שנת 2018, ולו בשל העובדה שאין בפניי בסיס נתונים המלמד על שווים המשתנה של המקרקעין בשנים אלו.

מעבר לפיצויי ההפקעה, תשלם הנתבעת לתובעים הוצאות משפט בגובה האגרה ושכ"ט המומחה מטעמם, ובנוסף תישא בשכ"ט עו"ד בשיעור 15% מסכום הפיצוי בתוספת מע"מ כדין.

ב"כ הנתבעים הופנה לסעיף 214 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 אשר קובע כי בתיקים אלו אין צורך בתצהירי עדות ראשית: "214ט. (א1) על אף האמור בתקנת משנה (א), בעלי הדין לא יגישו תצהירי עדות ראשית של העדים בתובענה בסדר דין מהיר שעניינה תובענה לפיצויים בשל נזק שניגרם לרכוש עקב תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאוונת דרכים, התשל"ה-1975, אלא אם כן הורה בית המשפט אחרת." לעניין זימון שמאי התובעת לחקירה על מנת להוכיח את טענותיו של ב"כ הנתבעים, אני מפנה את ב"כ הנתבעת לתקנה 130א לתקנות סדר הדין האזרחי הנתבעים לא ביקשו לזמן את השמאי 30 יום טרם מועד הדיון.

אכן, בית-המשפט עשוי להעתר לבקשה להגשת ראיה נוספת אף כאשר אי-הגשתה במועד נובעת ממחדלו של בעל-דין, ובנסיבות מסוימות, אף כאשר הגשתה מתבקשת בשלב העירעור (ראו תקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984).

עמד על כך השופט ברנזון בע"א 189/66 ששון נ' "קדמה" בע"מ, בית חרושת למכונות וציוד [3].

הפסיקה שצרף ב"כ הנתבעים מקנה את שיקול הדעת לבית המשפט, כאשר ב"כ הנתבעים לא הגיש בקשה לתובעת לבדיקת הרכב אצל שמאי מטעמם וגם בתחילת הדיון טען רק לפסלות חוות דעת השמאי מטעם התובעים ולחקירתו, ולא ביקש הגשת חוות דעת שמאי נגדית אלא רק בסוף שלב ההוכחות ולאחר שנשמעו העדים בחר לבקש כי ברצונו להגיש חוות דעת שמאי נגדית.

בנוסף, העיד כי קיים אצלו שטח מת במשאית, אשר זהו מוקד הנזק במשאית.

...

לאור האמור לעיל, אני סבור כי רכב הנתבעים סטה לנתיבה של המשאית וכתוצאה מכך התרחשה התאונה.

סוף דבר: לאור הנאמר לעיל, דין התביעה להתקבל.

הנתבעת תשלם לתובע סך של 39,891 ₪, שכ"ט עו"ד בשיעור 11.7%, אגרת בית משפט כפי ששולמה ושכר העד כפי שנפסק.