ערעור על פסילת רישיון נהיגה: טענות הצדדים

בתסקיר שהוגש לבית המשפט הגיע מגיש התסקיר להמלצה בעיניינו של המערער כדלקמן: בית משפט קמא לאחר ששמע את טיעוני הצדדים לעונש גזר על המערער את העונשים הבאים: הארכת עונש המאסר המותנה, בן חודש, שנגזר על המערער, בתיק שמספרו 5871-02-18, מיום 4.3.20, למשך שנתיים; צו של"צ בהקף של 250 שעות לתועלת הציבור בעירית סחנין; פסילה בפועל לתקופה של 3 שנים, בנכוי התקופה בה היה המערער פסול עד תום ההליכים נגדו; פסילה על תנאי לתקופה בת 6 חודשים למשך שלוש שנים; קנס בסך 1,500 ₪; חתימה על התחייבות כספית בסך 25000 ₪ להמנע מלבצע בירות בהן הורשע בתיק זה למשך שנתיים.

טענות הצדדים: המערער טען כי בית משפט קמא החמיר יתר על המידה בעונש פסילת רישיון הנהיגה בפועל ומהוה מכת מוות להמשך עסוקו כנהג.

...

בהקשר זה ראוי להפנות לדברי כב' השופט סולברג ברע"פ 8013/13 מסעוד נ' מדינת ישראל (18.12.13), במסגרתו הוטל עונש של 12 חודשי מאסר בפועל, פסילה למשך 4 שנים ועונשים נלווים, על אף קבלת תסקיר חיובי וקיומן של נסיבות אישיות לא קלות: "העונש שהוטל על המבקש אינו חמור, והריהו כורח הנסיבות, על מנת שהמבקש יפנים סוף סוף דבר פשוט וברור: אין לנהוג ללא רישיון נהיגה. המבקש נוהג משנת 1997, ומאז צבר לחובתו 28 הרשעות בעבירות תעבורה, מרביתן – בעבירות חמורות. מאז שנת 1999 – מזה 14 שנים – אין בידי המבקש רישיון נהיגה תקף; והוא בּשלוֹ, ממשיך בנהיגה, חרף שלילת רשיונו 6 פעמים לתקופה כוללת של 112 וחצי חודשים... במעשיו ובמחדליו העיד המבקש על עצמו כי מורא החוק אינו חל עליו. רחמנות יתרה כלפיו, כמוה כהתאכזרות אל הולכי רגל תמימי-דרך ואל שאר המשתמשים בכביש. אין הצדקה לחשׂפם לסכנת נפשות, וגם לא לנזקים כספיים הנובעים מן הקושי להיפרע ממי שגרם לפגיעה בתאונת דרכים כשאינו מחזיק ברשיון ואיננו מבוטח". ראו עוד: רע"פ 7019/04 ניר אופיר נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 12.8.04) וע"פ 324/88 אלאעסם נגד מדינת ישראל, מב(3) 728; ברע"פ 8253/10 שלמה גיא נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 9.1.11).

בית המשפט של ערעור אינו גוזר את הדין מחדש ואופן הבחינה הננקט, כאמור , הוא על דרך ראיית המכלול וככזה אני סבור שהעונש שהושת על המערער הינו סביר ואף מקל, דבר שבפני עצמו מצדיק את דחיית טענות המערער: "אין לבודד רכיב אחד של העונש ולבחון אותו במנותק, אלא יש להביט על העונש כמכלול. במקרה דנן, הרכיב העיקרי במכלול הוא עונש המאסר המשמעותי שהושת על מערער, ורכיב זה הולם את חומרת מעשיו. לכך יש משמעות בהיבט של מיצוי הדין על ידי ערכאה זו, בנבדל מן השאלה האם היה מקום להטיל קנס בערכאה המבררת." (ע"פ 100/14 מדינת ישראל נ' סימנטוב מחטייב , פס' 4 (10.12.14).

מכל האמור לעיל אני דוחה את הערעור.

המשיבה הפניתה לרישום התעבורתי של המערער, ממנו עולה כי לאחר שהודע לו על פסילת רישיון הנהיגה שלו, הוא ביצע עבירות תעבורה נוספות, תוך כדי כך שנהג בזמן פסילה.

דיון ומסקנות: לאחר שעיינתי בהודעת העירעור על נספחיה, ובנימוקי העירעור שהוגשו בנפרד, ושמעתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העירעור להדחות.

...

הימנעותו של המערער מליטול אחריות מלאה על מעשיו אך מחזקת את המסקנה האמורה.

סיכומו של דבר, בית המשפט קמא לא החמיר בעונשו של המערער.

לאור כל האמור, הערעור נדחה.

יש להזכיר בעיניין זה, כי במסגרת פסק הדין שניתן בבית משפט זה ביום 6.11.2019 לא נקבע כי יש להורות על ביטול פסק הדין שניתן בערכאה קמא, וההחלטה בעיניין זה הותרה לשיקול דעת בית המשפט לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, וכפי שפורט, לא ראה בית משפט קמא מקום לקבלת הטענה בדבר החזרה מהודאה.

הטענה שעלתה על ידי ההגנה ממנה ניתן להבין כי חוקרי המישטרה התבססו בחקירת המישטרה על ראיה בלתי קבילה שהוצאה מהטלפון הנייד, נותרה נטולת בסיס עובדתי לכאורי, וב"כ המערער לא העלה כל הנמקה לתמיכה בטענה זו. על פי ההבהרות שניתנו על ידי הצדדים, ניתן ביום 14.6.2017 על ידי שופט בבית משפט השלום בראשל"צ צו במסגרת חקירת רצח כפול בה נעצר המערער ואחרים, המאפשר "חדירה ל- 4 טלפונים ניידים שנתפסו בחיפוש בעת מעצר חשודים בבית מלון...משני מעוכבים", שהמערער אינו אחד מהם (צו החיפוש הוצג בפניי, כאמור).

המערער נהג ברכב בתקופת הפסילה, ביום 26.9.19 וכך גם בשתי הזדמנויות נפרדות ביום 30.9.2019; ביום 7.11.2019 נפסל המערער עד תום ההליכים בדיון שנערך בבית משפט מחוזי מרכז (ע"ח 51373-10-19) והמערער נהג פעם נוספת בזמן פסילה ביום 11.12.2019; שנה קודם לכן, ביום 15.3.2018 הוטלה על המערער פסילת רישיון נהיגה למשך 3 חדשים, בתיק שנידון בבית המשפט לתעבורה בפתח תקוה (תד 11580-05-17), וביום 10.6.2018 נמצא הנאשם נוהג ברכבו חרף הפסילה.

...

לאחר שקילת עמדת הצדדים, לא ראיתי מקום להיעתר לערעור.

אין לקבל את הטענה כי העבירות אינן נוגעות לבטיחות בדרכים, וכבר צוין כי "נהיגה בזמן פסילה אינה סטירת לחי לחוק בלבד, אלא סיכון לכולי עלמא, לנהגים ולהולכי הרגל מסביב, שהרי אם מצא בית המשפט כי פלוני אסור שיחזיק הגה בידו וינהג ברכב, מעיד הדבר על מסוכנותו על הכביש." (רע"פ 2221/11 ‏ ‏שאול הראל נ' מדינת ישראל, 24.3.11), ואוסיף, כי נפסק בנוסף, כי נוכח כך שמדובר גם בנהיגה ללא ביטוח, הרי שנגרמים קשיים "במימוש פיצויים בעקבות תאונות דרכים אם אלה יקרו חלילה בעת נהיגה כזאת" (רע"פ 665/11 אבו עמאר נ' מדינת ישראל).

נוכח האמור נדחים הערעורים בתיקי עפת 39456-03-20 ו- עפת 5755-03-20.

בית משפט קמא לאחר ששמע את טיעוני הצדדים לעונש גזר על המערער את העונשים הבאים: הארכת עונש המאסר המותנה לתקופה של 4 חודשים, שנגזר על המערער בתיק 1779-12-14 מיום 18.10.15 לתקופה בת שנתיים; פסילה בפועל לתקופה של 4 שנים; הפעלת הפסילה בת 4 חודשים שהוטלה בתיק 1779-12-14 מיום 18.10.15שתרוצה בחופף; פסילה על תנאי לתקופה בת 4 חודשים למשך שלוש שנים; הפעלת התחייבות הכספית על סך 4000 ₪ שחתם עליה המערער בתיק 1779-12-14; חתימה על התחייבות כספית בסך 25000 ₪ להמנע מלבצע בירות בהן הורשע בתיק זה למשך שנתיים.

טענות הצדדים: המערער טען כי בית משפט קמא החמיר יתר על המידה בעונש פסילת רישיון הנהיגה בפועל ולא נתן משקל מכריע וראוי לנסיבותיו האישיות והמשפחתיות הקשות של המערער, לנסיבות ביצוע העבירות ולעובדה כי אי חידוש רישיון נהיגה של המערער בעבר מקורו מחובות כספיים לרשות האכיפה עקב מצב כלכלי רעוע שמנע מהמערער לשלם את חובותיו.

...

בהקשר זה ראוי להפנות לדברי כב' השופט סולברג ברע"פ 8013/13 מסעוד נ' מדינת ישראל (18.12.13), במסגרתו הוטל עונש של 12 חודשי מאסר בפועל, פסילה למשך 4 שנים ועונשים נלווים, על אף קבלת תסקיר חיובי וקיומן של נסיבות אישיות לא קלות: "העונש שהוטל על המבקש אינו חמור, והריהו כורח הנסיבות, על מנת שהמבקש יפנים סוף סוף דבר פשוט וברור: אין לנהוג ללא רישיון נהיגה. המבקש נוהג משנת 1997, ומאז צבר לחובתו 28 הרשעות בעבירות תעבורה, מרביתן – בעבירות חמורות. מאז שנת 1999 – מזה 14 שנים – אין בידי המבקש רישיון נהיגה תקף; והוא בּשלוֹ, ממשיך בנהיגה, חרף שלילת רשיונו 6 פעמים לתקופה כוללת של 112 וחצי חודשים... במעשיו ובמחדליו העיד המבקש על עצמו כי מורא החוק אינו חל עליו. רחמנות יתרה כלפיו, כמוה כהתאכזרות אל הולכי רגל תמימי-דרך ואל שאר המשתמשים בכביש. אין הצדקה לחשׂפם לסכנת נפשות, וגם לא לנזקים כספיים הנובעים מן הקושי להיפרע ממי שגרם לפגיעה בתאונת דרכים כשאינו מחזיק ברשיון ואיננו מבוטח". ראו עוד: רע"פ 7019/04 ניר אופיר נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 12.8.04) וע"פ 324/88 אלאעסם נגד מדינת ישראל, מב(3) 728; ברע"פ 8253/10 שלמה גיא נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 9.1.11).

בית המשפט של ערעור אינו גוזר את הדין מחדש ואופן הבחינה הננקט, כאמור , הוא על דרך ראיית המכלול וככזה אני סבור שהעונש שהושת על המערער הינו סביר ואף מקל, דבר שבפני עצמו מצדיק את דחיית טענות המערער: "אין לבודד רכיב אחד של העונש ולבחון אותו במנותק, אלא יש להביט על העונש כמכלול. במקרה דנן, הרכיב העיקרי במכלול הוא עונש המאסר המשמעותי שהושת על מערער, ורכיב זה הולם את חומרת מעשיו. לכך יש משמעות בהיבט של מיצוי הדין על ידי ערכאה זו, בנבדל מן השאלה האם היה מקום להטיל קנס בערכאה המבררת." (ע"פ 100/14 מדינת ישראל נ' סימנטוב מחטייב , פס' 4 (10.12.14).

מכל האמור לעיל אני דוחה את הערעור.

כמו כן, נקבע כי בהתאם לכך, ישונה סכום הפיצויים הכולל ושיעור שכ"ט עו"ד. טענות הצדדים בהליכי העירעור המערערת חולקת בערעורה הן על הכסוי הבטוחי והן על גובה הפצוי שנפסק למשיבים.

שקלנו טענות המערערת בשאלת ידיעת המנוח על פסילת רישיון הנהיגה, ואכן מדובר בנסיבות המקימות חשד לא מבוטל בדבר ידיעת המנוח על שלילת רישיון הנהיגה, אולם לאחר בחינת הדברים אנו מוצאים כי מדובר למעשה בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט קמא, אשר אין מקום להתערב בהם בהליך העירעור.

...

בהתחשב במכלול הנתונים ותוך מתן משקל לנסיבות עליהן עמדנו לעיל, אנו סבורים כי תחת ההכנסה שנקבעה כאמור לצרכי חישוב גובה הפיצוי ראוי להעמיד את בסיס השכר הכולל, לאחר ניכוי מס ובתוספת פנסיה בשיעור 12.5%, על סך של 9,000 ₪.

סיכום סיכומו של דבר, הערעור בשאלת החבות נדחה.

המשיבים ישלמו למערערת הוצאות המשפט בערעור בסך של 15,000 ₪.