ערעור על פסילת בחינת בגרות בשל עבירת משמעת

"בהיתחשב בכך, אין ספק שהיו מודעים להוראה הברורה והמודגשת על גב בחינות הבגרות, כי 'אין להכניס לחדר הבחינה טלפונים או מכשירים אלקטרוניים אחרים'". בית המשפט קבע, כי כיוון שלא קיימת מחלוקת בשאלה, אם הנבחנים ניכנסו לחדר הבחינה כשהטלפונים ברשותם, לא קיימת עילה המצדיקה להתערב בהחלטת הועדה, שלפיה "החשד להחזקת טלפון נייד בחדר בחינה היה מבוסס". אשר על כן, קבע בית המשפט, כי בנסיבות הללו פסילת הבחינה מוצדקת, "הן כסנקציה על הפרת ההוראה הברורה שניתנה בעיניין זה, והן על שום שמשהופר האיסור, שוב לא ניתן לדעת כי לא הופר בפועל טוהר הבחינות". מכאן העירעור שלפנינו, שבגדרו טוען המערער, אחד הנבחנים, כי הוא אמנם ניכנס לחדר הבחינה כשהטלפון הנייד כבוי בכיסו, אלא שעשה זאת משום שבשונה מבחינות קודמות, לא היה מי שיאסוף את הטלפונים בכניסה לבית הספר.

לאחר שערער על החשדתו, נתבררו טענותיו בועדת טוהר הבחינות, והוכרע כי הוא ניכנס לחדר הבחינה כשטלפון ברשותו, וזאת על אף שהיה מודע לאיסור שבדבר.

בעשותה כן, פעלה הועדה בהתאם להוראת חוזר מנכ"ל, שזו לשונה: "אם הנבחן הגיש ערעור, וועדת טוהר הבחינות השתכנעה שהתקיימה אחת מהעברות המצדיקה את הותרת החשד על כנו, תידחה הועדה את העירעור בהחלטה מנומקת ובמקרים חמורים תשקול העברתה לועדת משמעת לצורך נקיטת צעדים משמעתיים נוספים" (4.1.1).

...

בנסיבות הללו, נדחה ערעורו של המערער, ובחינתו נפסלה.

הנה כי כן, בהוראות החוזר נקבע, כי במקרה שבו שוכנעה הוועדה כי נתקיימה עבירה, אחת דינו של הערעור להידחות, כשלוועדה לא נתון שיקול דעת בעניין.

המערער ישלם למשיב הוצאות בסך של 5,000 ₪.

בתי הספר האדומים מוגדרים: "בתי ספר שפגיעתם בטוהר המידות חמורה והם אינם עומדים בסטאנדארטים הנדרשים... בתי הספר הללו אינם מורשים לנהל בעצמם את בחינות הבגרות". "חוזר שנתי – בחינות הבגרות בשנה"ל תשע"ט (2019)" קובע הוראות נוספות בעיניין ניהול בחינות הבגרות, ובין היתר קובע כי "בבתי ספר בסטאטוס 'אדום' הבחינה תנוהל על ידי צוות ניהול חצוני. בבית הספר יורשו לשהות במהלך הבחינה מנהל בית הספר ורכז הבחינות... יורשו לפתוח את הכספת רק 10 דקות לפני תחילת שעת הבחינה. בבתי ספר אלו, יופקע, בין השאר, תפקידו של הנאמן הבית ספרי, לטובת צוות הניהול החצוני". ההליכים שקדמו להגשת העתירה בהתאם לחוזר המנכ"ל, ביום 28.10.2019 שלח משרד החינוך לבית הספר 76 הודעות "על הפרת טוהר הבחינות מועד ב' 2019" שבהן צוינו 76 שמותיהם של התלמידים שניגשו לבחינה במועד זה. בהודעות נימסר כי התלמידים נחשדים באי קיום טוהר הבחינות בבחינה האמורה, וכי ניתן לערער על כך עד יום 19.9.2019.

עוד צוין כי "אי הגשת ערעור כאמור, עד לתאריך הנקוב... כמוה כהסכמה לקביעתנו. במקרה זה תפסל הבחינה". בעקבות הגשת הודעות ערעור על ידי בית הספר בנוגע ל-76 התלמידים האמורים, היתקיימה ביום 11.9.2019 פגישה בין נציגי בית הספר למנהל תחום (טוהר הבחינות וטפול בפרט) במשרד החינוך, שבה נציגי בית הספר הציגו את טיעוניהם בעיניין.

עוד נטען כי משלא התגבשה עבירת משמעת בהתנהגותם של התלמידים או אנשי צוות בית הספר, לא קמה העילה לפסילת הבחינות.

...

גם טענת העותרים כי קיומה של הבחינה הנוספת באנגלית בשעה 12:00 באותן כתות מלמדת על כך שלא חל איחור בתחילת הבחינה נשוא העתירה, בשל משכה – 75 דקות - דינה להידחות.

אשר לטענת העותרים בדבר פגמים שנפלו בהליך דינה אף היא להידחות.

התוצאה העתירה נדחית.

עתירה כנגד החלטת ועדת הערעורים העליונה לפסול את בחינת הבגרות במתמטיקה של גב' סירין קאדרי (להלן – העותרת) בשל חשד לפגיעה בטוהר הבחינות (להלן – ההחלטה).

ועוד, בחינה נוספת ממילא לא היתה שוללת את החשד להפרת טוהר הבחינות, משום שעבירות משמעת מתבצעות לעיתים על ידי נבחנים הבקיאים בחומר הלימוד וכן העותרת יכולה היתה להתכונן היטב למבחן החדש באופן שלא בהכרח ישקף את ידיעותיה במבחן בו נפסלה.

כפי שנקבע על ידי בית המשפט העליון בעירעור שהוגש בעיניין פלוני, ונדחה, בהוראות חוזר המנכ"ל נקבע כי במקרה שבו שוכנעה ועדת טוהר הבחינות כי נתקיימה אחת מהעברות, אחת דינו של העירעור להדחות והוראות החוזר אינן מותירות שיקול דעת לועדה, אשר שיקול דעתה מתמצה אך לשאלה אם להפנות את ההחלטה לועדת משמעת לצורך נקיטת צעדים משמעתיים נוספים (4.1.1; 4.1.3).

אמנם, במסגרת ההליך הסתבר כי אין זהות מוחלטת בין הכיתוב המילולי במחברתה של העותרת לבין הכתוב בנוסח הפורמט, וזאת בנגוד לאמור במכתבה של גב' כץ. ואולם, נקודת המוצא לעניין זה היא שבית משפט "אינו יושב כועדת ערעורים על הגוף שהוסמך על-פי חוק לידון בבחינות מקצועיות, ואינו מוכן להחליט, במקומו של הגוף המוסמך, מה התשובות הנכונות ואם הנבחן הצליח בבחינה" (בג"ץ 7505/98 קורינאלדי נ' לישכת עורכי-הדין בישראל, נג(1) 153 (1999)).

...

משקבע המשיב כי מידת הדמיון אינה מקרית, וחזר ואישר זאת לאחר שנבדקה הטענה אודות שוני מילולי, לא מצאתי מקום להתערב במסקנה זו. בהקשר זה נראה כי נוכח אופיו של חשד הפורמט, אין ממש גם בטענת העותרת לפיה על המשיב היה לצרף מחברות בהם הופיע הפתרון האמור, ופירוט אודות הדמיון בין פתרון השאלה במחברתה של העותרת לבין הפורמט ניתן למצוא במכתבה של גב' כץ. לא שוכנעתי שאי-מתן זכות טיעון בעל-פה פגע בעותרת ומנע ממנה להציג את עניינה בצורה הולמת בפני המשיב, לאחר ששטחה את טענותיה בערעורים שהגיש בית הספר לוועדת טוהר הבחינות ולאחר מכן לוועדת הערעורים העליונה, מה גם שהנימוקים בשני הערעורים היו זהים בעיקרם ולא נראה שבערעור השני הוספו נימוקים נוספים בנוגע לתוכן הפתרון במחברתה של העותרת, והעותרת לא הוכיחה שלא ניתן היה להסתפק בערעורים אלו ובמימושה של זכות הטיעון בכתב.

אינני מקבלת את טענת העותרת כי המשיב לא נימק את החלטתו.

נוכח מכלול הטעמים האמורים, העתירה נדחית.

כך, טוען מ"ח כי אחד מיסודות העבירה האמורה דורש "חבר אנשים" המונה לפחות 3 בני אדם - דרישה שלא היתקיימה, כי עצם העמדתו לדין בגין העבירה מהוה אכיפה בררנית לא ראויה, וכי יש לפסול את חוות הדעת של המכונה "מאיר" בשל היותה בלתי קבילה.

כן מפנה מ"ח בערעורו להמלצת שירות המבחן בעיניינו, ולתהליך השקום המשמעותי והשינוי הגדול שעבר מאז בוצעו העבירות, ומדגיש את שתוף הפעולה המלא עם מוסדות הטיפול.

כן צוין, כי אין ל- מ"ח עבירות משמעת.

נימסר כי הוא משולב מזה מספר חודשים בשיחות פרטניות בשירות המבחן, בתדירות של אחת לשבוע, ומגיע באופן רציף ועקבי, משתף מעולמו הפנימי ומגלה מוכנות ובגרות להתבונן על דפוסי היתנהלותו.

" גם בתי המשפט עמדו לא פעם על החומרה היתרה הגלומה בעבירות על רקע אידיאולוגי-לאומני-גזעני: "במציאות הישראלית יש בבצוע עבירות על רקע אידאולוגי המביאות להעמקת האיבה בין קבוצות שונות של האוכלוסיה משום ערעור על סדרי המשטר הדמוקרטי; כך כאשר מדובר במעשים המכוונים לפגוע ברגשות האוכלוסיה המוסלמית וכך גם כאשר המעשים מכוונים כנגד קבוצה אידאולוגית אחרת, שיש לעבריין יריבות עימה. עבירת ההצתה היא מן העבירות החמורות בספר החוקים וטבוע בה תמיד סיכון לנפש, וכמובן לפגיעה ברכוש" (ע"פ 8469/99‏ אסקין נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 65, 95 (2001)).

...

כמו בית המשפט קמא, אף אני סבור כי לא ניתן היה במקרה דנן להימנע מהשתת עונש מאסר מאחורי סורג ובריח.

לפיכך אין מנוס לדעתי מדחיית ערעורו של קפלן על גזר דינו.

בנסיבות אלו, הגעתי למסקנה כי לאור השיקום המרשים והחריג שעבר מ"ח, ובהתחשב גם בגילו הצעיר בעת ביצוע העבירות, יש מקום להקלת מה בעונשו, כמסר של עידוד ותמיכה להתמדה בדרכו זו. אשר על כן אציע להפחית 6 חודשים מעונש המאסר לריצוי בפועל שהושת עליו, ולהעמידו על 42 חודשי מאסר, בניכוי ימי מעצרו, כאשר יתר חלקי גזר דינו יוותרו על כנם.

עקרי טענות הצדדים בעירעור לטענת המדינה, בערעורה על קולת העונש, העונש שנגזר על המשיבים אינו מבטא את החומרה היתרה הגלומה במעשיהם; אינו משקלל את הנזק הנפשי שניגרם למתלונן ואת הנזק הפוטנציאלי שיכול היה להגרם בעקבות יידוי בקבוקי התבערה; אינו נותן משקל לכך שמדובר במעשה טירור ממניע של עוינות כלפי יהודים בשעה שהעבירה בוצעה בנסיבה של מעשה טירור; העונשים אינם מיישמים כראוי את הוראת המחוקק ואת פסיקת בית משפט זה בעיניין עבירות טירור לפיהן ראוי להחמיר בעבירות שמבוצעות בנסיבות של מעשה טירור יותר מעבירות 'רגילות', ובעניינינו "יותר מעבירת ניסיון הצתה 'רגילה'". עוד טענה המדינה כי עונשיהם של המשיבים 1 וְ- 2 אינם עולים בקנה אחד עם העונש שהוטל על האחר במסגרת ערעורה; אמנם לחובתו של האחר עבר פלילי וביצע את המעשים בהם הורשע שעה שהיה תחת תנאים מגבילים, אולם לשיטתה, גם בהנתן זאת, קיים פער משמעותי בין העונש שנגזר על המשיבים לעונש שהוטל עליו במסגרת העירעור; עיקרון האחידות בענישה מחייב החמרה בעונשם של המשיבים, בשים לב להעדר נסיבות פרטניות מיוחדות שמצדיקות סטייה משמעותית מעיקרון זה; המשיב 1 ניתק קשר עם שירות המבחן ולא התקבלה בעיניינו כל המלצה טיפולית ואילו בהתייחס למשיב 2, אמנם שירות המבחן המליץ על השתת שירות לתועלת הציבור וכן להמנע מהרשעה בעיניינו, אך אין כל הצדקה לסטייה "כל כך משמעותית" מהעונש שנגזר על האחר.

המשיב 2 טען בערעורו כי שגה בית המשפט המחוזי כשלא אימץ באופן מלא את המלצת שירות המבחן להמנע מהרשעתו, לנקוט עמו בדרכי טפול ולהעמידו בצו מבחן למשך שנה, להטיל עליו שירות לטובת הציבור בהקף נרחב ולהחתימו על התחייבות להמנע מעבירות בעתיד, אלא נצמד לשיקול הענישה והרשיעו; תסקירי שרות המבחן היו חיוביים, לטענתו, ומלמדים, בין היתר, על מעשה חריג בחייו, כי למד לקח וכי לא ישוב על מעשיו בעתיד; הוא נעדר עבר פלילי; עבר הליך טפולי שקומי ומעצרו הוביל לתפנית משמעותית בתפיסתו והפנמה של מעשיו הפסולים, לרבות היתנצלות והזדהות עם רגשותיהם של נפגעי העבירה.

בנוסף, טענה המדינה, כי הפער בין העונשים שהושתו על המשיבים 1 ו- 2 לבין העונש שהושת על שותפם לעבירות - גדול מידי; המשיב 1 היה קרוב לגיל הבגרות, הקשר בינו לבין שירות המבחן לא היה במיטבו, הלה ניתק אותו בטרם ניתן פסק דין ושרות המבחן לא בא בהמלצה טיפולית לגביו.

מטעם שירות המבחן לנוער צוין במהלך הדיון בפנינו כי המשיב 1 החל לרצות את עונשו בחודש יולי, ללא עבירות משמעת, הביע חרטה, אך שתוף הפעולה עמו היה חלקי ולא השלים את העבודה הטיפולית מאחר שבקש לסיים את הקשר.

בעניינינו, פגיעת המשיבים בערכים המוגנים, בכלל זה שמירה על שלמות החיים, הנפש והגוף מתוך מניע אידאולוגי-לאומני, מהוה מעשה טירור, בהתאם לסעיף 37 לחוק המאבק בטרור לפיו העונש הנגזר בגין העבירה יוכפל עד 25 שנים.

...

בא-כוחו של המשיב 1 חזר במהלך הדיון בערעור על טיעוניו בכתב; טען כי המשיב 1 כבר ריצה 6.5 חודשי מאסר; בקשתו לשחרור מוקדם נדחתה לאחרונה לנוכח העובדה שסווג כאסיר ביטחוני; אף מכורח טיעון המדינה בעניין המשיב 2 יש לקבל את ערעור המשיב 1; אין קשר ולא ניתן להשוות את עניינם של המשיבים 1 ו- 2 במקרה דנן לעניינו של האחר; חמשת התסקירים מדברים בפני עצמם ולפיהם המשיב 1 הביע חרטה כנה; באשר לשיתוף הפעולה עם שירות המבחן שלא מוצה, הדבר נובע ממספר סיבות ובהן אישיותו ה"חלשה" של המשיב שמעוניין להרגיש "גבר" לא פחות מהקבוצה אליה הוא משתייך; יש להקל עם עונשו על מנת לשמר את רצונו להיות נורמטיבי ולהגשים את שאיפותיו; קיים פער של 5 חודשים בעונש המאסר שלו לבין זה של האחר, אשר מצביע על הבדל מהותי בין השניים וכן יש להתחשב גם בתקופה שהיה נתון בפיקוח אלקטרוני.

דיון והכרעה אני סבור כי דין ערעור המדינה על קולת העונש להתקבל ודינם של ערעורי המשיבים להידחות.

בסיכומו של דבר אציע לחבריי להעמיד את עונשו של המשיב 1 על 16 חודשי מאסר בפועל, ואת עונשו של המשיב 2 על 14 חודשי מאסר, חלף עונשי המאסר בפועל שנגזרו עליהם בבית המשפט המחוזי.