בית המשפט הוסיף וקבע:
"אם אמנם יתברר שכך הוא, תתעורר השאלה הבא: מחד ציוו המנוחים למוסדות השונים הנזכרים בצוואות סכומי כסף מסויימים... ומאידך תתעורר שאלה של פרשנות הצוואה לגבי מה שייעשה בקרן האמורה: היורשים טוענים שהקרן להם היא ואילו היועץ המשפטי לממשלה ומקצת מבעלי הדין האחרים טוענים שלפי אומד דעתם של המנוחים יש להגדיל את הסכומים שהוקצבו בצוואה למוסדות השונים, וליורשים אין חלק בנכסי העיזבון. ההכרעה בשאלה האמורה יכול ותהיה תלויה לא רק בפרשנות המשפטית של הצוואה אלא גם בבירור עובדתי".
בהתייחסם להסכם שהגיעו אליו היורשים על פי דין והנהנים קבע בית המשפט העליון, כי "לא מן הנמנע הוא שתימצא דרך של פשרה שיש בה כדי לקיים את רצונם של המנוחים, מבלי לסכל את מטרות ההנצחה לאורך ימים, ובעת ובעונה אחת תיקבע על דרך פרשנות נכונה של הצוואה לפי הדין מה ייעשה ביתרת הקרן לאחר שיובטחו התשלומים למוסדות הכלולים בצוואה". בית המשפט הוסיף וקבע:
"מתעוררת, במקרה שלפנינו, שאלה של פרשנות הצוואות, והוא – ומאחר שמצד אחד חלות הצוואות לכאורה על כל נכסי המנוחים, ומאידך גיסא טוענים לפנינו שהתשלומים למוסדות אינם מכסים את מלוא נכסי העיזבונות. בנגוד להשקפתו של בית המשפט המחוזי איננו רואים כל פסול לבחינה אוהדת של הסכמי פשרה בין הנוגעים בדבר, ובילבד שכוונתם של המנוחים לא תסוכל. מאחר ששאלת הפרשנות האמורה כבר עלתה על הפרק, מן הראוי שתוכרע על ידי השופט המלומד ולאור הכרעה בה יוחלט גם מה יהיה גורלו של צו הירושה שבמחלוקת".
בסופו של הפסק באה תוצאתו, בזו הלשון:
"התוצאה היא שאנו דוחים את הערעורים על יסוד תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, בכל הנוגע להחלטה הדוחה את הבקשות לביטול צוי קיום הצוואה, ואנו מחזירים את העניין לבית המשפט המחוזי על מנת שיקבע מה הקף העיזבון לעומת התשלומים למוסדות ומה הפרשנות הנכונה של הצוואות לאור המחלוקת בין בעלי הדין לגבי מותר הסכומים, אם יתברר שקיימת קרן נוספת כאמור. לאור הקביעות בעניינים אלה, יחליט השופט המלומד אם יש מקום להשאיר את צו הירושה בתוקפו".
פסק דינו של בית המשפט המחוזי נשוא העירעור שלפנינו
התיק הוחזר לבית המשפט המחוזי.
השאלה הניצבת בפנינו הנה, מה ייעשה ביתרה זו? האם היא חלק מהעיזבון העובר להקדש או שיש לחלקה עם היורשים על פי דין? ואם תאמר שהיא חלק מהעיזבון העובר להקדש, מה רשאים לעשות בה הנאמנים?
תשובתנו הנה – והיא מתבקשת מדברינו עד כה – כי היתרה מהוה חלק מהעיזבון אשר עבר להקדש הצבורי שהקימו המצווים.
...
בית המשפט הוסיף וקבע:
"אם אמנם יתברר שכך הוא, תתעורר השאלה הבא: מחד ציוו המנוחים למוסדות השונים הנזכרים בצוואות סכומי כסף מסויימים... ומאידך תתעורר שאלה של פרשנות הצוואה לגבי מה שייעשה בקרן האמורה: היורשים טוענים שהקרן להם היא ואילו היועץ המשפטי לממשלה ומקצת מבעלי הדין האחרים טוענים שלפי אומד דעתם של המנוחים יש להגדיל את הסכומים שהוקצבו בצוואה למוסדות השונים, וליורשים אין חלק בנכסי העזבון. ההכרעה בשאלה האמורה יכול ותהיה תלויה לא רק בפרשנות המשפטית של הצוואה אלא גם בבירור עובדתי".
בהתייחסם להסכם שהגיעו אליו היורשים על פי דין והנהנים קבע בית המשפט העליון, כי "לא מן הנמנע הוא שתמצא דרך של פשרה שיש בה כדי לקיים את רצונם של המנוחים, מבלי לסכל את מטרות ההנצחה לאורך ימים, ובעת ובעונה אחת תקבע על דרך פרשנות נכונה של הצוואה לפי הדין מה ייעשה ביתרת הקרן לאחר שיובטחו התשלומים למוסדות הכלולים בצוואה". בית המשפט הוסיף וקבע:
"מתעוררת, במקרה שלפנינו, שאלה של פרשנות הצוואות, והוא – ומאחר שמצד אחד חלות הצוואות לכאורה על כל נכסי המנוחים, ומאידך גיסא טוענים לפנינו שהתשלומים למוסדות אינם מכסים את מלוא נכסי העזבונות. בניגוד להשקפתו של בית המשפט המחוזי איננו רואים כל פסול לבחינה אוהדת של הסכמי פשרה בין הנוגעים בדבר, ובלבד שכוונתם של המנוחים לא תסוכל. מאחר ששאלת הפרשנות האמורה כבר עלתה על הפרק, מן הראוי שתוכרע על ידי השופט המלומד ולאור הכרעה בה יוחלט גם מה יהיה גורלו של צו הירושה שבמחלוקת".
בסופו של הפסק באה תוצאתו, בזו הלשון:
"התוצאה היא שאנו דוחים את הערעורים על יסוד תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, בכל הנוגע להחלטה הדוחה את הבקשות לביטול צווי קיום הצוואה, ואנו מחזירים את העניין לבית המשפט המחוזי על מנת שיקבע מה היקף העזבון לעומת התשלומים למוסדות ומה הפרשנות הנכונה של הצוואות לאור המחלוקת בין בעלי הדין לגבי מותר הסכומים, אם יתברר שקיימת קרן נוספת כאמור. לאור הקביעות בעניינים אלה, יחליט השופט המלומד אם יש מקום להשאיר את צו הירושה בתוקפו".
פסק דינו של בית המשפט המחוזי נשוא הערעור שלפנינו
התיק הוחזר לבית המשפט המחוזי.
לדעתנו, דין הערעור להידחות בעניין זה. אכן, כפי שקבע בית המשפט המחוזי (בפסק דינו השני) קיימת יתרה המשקפת נכסי עזבון שלא יהא צורך להשתמש בהם כדי להגשים את התשלומים העיתיים שנקבעו בצוואה.
באחת הפרשות ציין השופט שילה:
"בהתאם לתורה זו, כאשר אמנם הבהיר המצווה את כוונתו, אך הוראתו הברורה אינה ניתנת לקיום כלשונה, כגון ציווה אדם מנה לבית יתומים פלוני ואותו בית היתומים נסגר, הרי יש מקום לנקוט צעד, שבא לבצע את כוונתו הברורה של המצווה, אם כי בדרך שונה במקצת, אשר – מניחים אנו – היתה מקובלת עליו, אילו ניתן היה לשאול אותו, כגון להעביר את המנה שציווה לבית היתומים שבינתיים עבר מן העולם לבית יתומים דומה לראשון מבחינת מתכונת החינוך והרכב החניכים. בהחלת עקרון ה-cy-pres יודעים אנו את כוונת המצווה ומקיימים אנו את רצונו, אם כי בדרך שונה במקצת" (ע"א 102/80 פרוכטנבוים נ' מגן דוד אדום בישראל, פ"ד לו(4) 739).
התוצאה היא איפוא כי הערעור מתקבל.
