ערעור על פירוש הסכם ממון בדבר זכויות בדירה

כן נטען כי הבנק הסתמך על חתימת המערערת על מיסמך הויתור, ובעקבות זאת ניתנה הלוואה למשיב באופן שבו מושתקת המערערת לכפור בחתימתה זו. עוד באשר לטענת המערערת בדבר זכויותיה בדירה, טען הבנק כי לא ניתן לקבל את טענת המערערת בדבר העדר תוקף להסכם הממון, טענות שנדחו זה מכבר ומכל מקום הוכח כי אין למערערת כל זכויות בדירה.

הדיעה השלטת הייתה כי כשם שעל בני זוג שנישאו לפני המועד הקובע בחוק (1.1.1974) חל משטר יחסי ממון יחיד ומיוחד של חזקת השתוף, על בני זוג שנישאו לאחר המועד הקובע, חל אך ורק הסדר איזון המשאבים לבדו, ואין תחולה לחזקת השתוף בעיניינם של בני זוג אלו (וראו: בג"ץ 1727/07 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים, פסקה 6 (19.3.2007); ראו גם: מנשה שאוה הדין האישי בישראל (כרך ב', תשס"א) 797 והלאה, הטוען כי לא היה כל מקום לפרשנות לפיה משטר יחסי ממון המושתתים על חזקת השתוף יכול לחיות בצד משטר יחסי הממון לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג על פי איזון המשאבים).

...

בית המשפט המחוזי גם קבע, לאחר שמיעת עדויות הצדדים, כי עדותו של עו"ד ניב זר לפיה הסביר למערערת את משמעות חתימתה על הסכם הוויתור, לרבות לעניין ויתורה על הזכות לדיור חלוף, נמצאה מהימנה והיא מקובלת עליו.

המערערת אומנם ביקשה להיבנות מכך שהמשיב העיד אף הוא כי עו"ד ניב זר לא הסביר לבני הזוג דבר באשר לוויתור על זכותם לדיור חלוף, אך בית המשפט מצא כי עדותו של המשיב לא הותירה רושם אמין כלל, ובחר להעדיף את עדותו של עו"ד ניב זר. לא מצאתי כי קמה עילה להתערבות בקביעות אלה.

המשנה לנשיאה ח' מלצר: אין מנוס מהתוצאה אליה הגיע חברי, השופט ד' מינץ, על פי הטענות והראיות שהיו בפני בית המשפט המחוזי הנכבד.

בבית המשפט העליון בע"ם 2554/21 לפני: כבוד השופטת ד' ברק-ארז המבקשת: פלונית נ ג ד המשיב: פלוני בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 10.3.2021 בעמ"ש 72784-06-20 שניתן על-ידי כבוד השופטים מ' ברנט, ו' פלאוט ו- צ' ויצמן בשם המבקשת: עו"ד זיו בייטל ][]החלטה

המבקשת טוענת כי היא זכאית לקבל את חלקה היחסי בזכויות בדירה החל ממועד החתימה על הסכם הממון ועד לפרידתם של הצדדים, וזאת הן על-פי נוסח הסכם הממון והן לפי תקדימיו של בית משפט זה. עוד טוענת המבקשת כי בית המשפט לעינייני מישפחה לא ייחס משקל מספק לנסיבות החיצוניות להסכם הממון אשר יש בהן, לגישתה, כדי להעיד על קיומה של כוונת שתוף בדירה, ובכללן משכו של הקשר בין הצדדים, ילדיהם המשותפים וניהולו של משק בית משותף.

בעקרו של דבר, מדובר במקרה קונקריטי שנסב על פרשנותו של הסכם ממון.

...

לסיכום, נקבע כי המבקשת לא הוכיחה כוונת שיתוף בנכסים וממילא לא הוכיחה כי עומדת לה כל זכות בנכסים הרשומים על שם המשיב.

לאחר שעיינתי בבקשה ונספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי התשע"ט-2018, וזאת אף מבלי להידרש לתגובת המשיב.

סוף דבר: הבקשה נדחית.

מדינת ישראל בתי הדין הרבניים תיק 1059984/4 בבית הדין הרבני הגדול ירושלים לפני כבוד הדיינים: הרב הראשי לישראל הרב דוד ברוך לאו – נשיא, הרב אליעזר איגרא, הרב מיכאל עמוס המערערת: פלונית (ע"י ב"כ טו"ר יהודה אבלס; עו"ד שמעון לוריה; טו"ר משה ליבוביץ; עו"ד הניה הכהן; עו"ד רפאל דין פרס; עו"ד רונית ברנט ועו"ד מיכאל קורינלדי) המשיב: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד משה מילר) הנידון: הסכם בדבר רישום הערת אזהרה הנוגעת להעברת זכויות "לאחר מאה ועשרים" – הנוגד הוא את חוק הירושה? פסק דין

גם בבקשות הקודמות כשטענה המערערת נגד ההגבלה שהוגבלה בסעיף 8 בשל חוק הירושה, וכן על חוסר האפשרות לקיים את סעיף 8 מפני שהדבר מוריד מערך החלק שקיבלה ולכן הוא מערער את שווי המשקל של ההסכם, ענה בית הדין בקצרה בהחלטה מיום י"ח בסיוון התש"ף (10.6.20): כך גם לגבי התנאי להעברת הדירה ליורשים לאחר מאה ועשרים, בפירוש דובר שהבעל מסכים לויתור על חלקו רק בתנאי שלאחר מאה ועשרים עובר החלק שניתן לאשה לידי הילדים המשותפים לשני הצדדים, והדבר היה חלק משיקוליו של המוותר כמו חלק משיקוליו של המקבל.

כך כתב בית הדין הגדול בתיק 812725/5 (הדיינים הרב אליעזר איגרא, הרב שלמה שפירא, הרב ציון לוז־אילוז): בית הדין האיזורי דחה הטיעון הנ"ל בהתבסס על הפרשנות המצמצמת שניתנה לסעיף 8(א) לחוק הירושה בפסיקה האזרחית המחייבת שלפיה הסעיף מדבר על הסכם שנעשה על מנת להוסיף יורש או להדיר יורש מהירושה, ולא כאשר ההסכם מתייחס לעזבון עצמו או לחלקו.

יתרה מכך: כיוון שבית הדין אמור לדאוג לקיום הסכמי הממון, בסמכותו להורות על רישום הערת אזהרה במירשם, כאמצעי לשמירת הזכות האמורה גם לפי סעיף 11 לחוק יחסי ממון הקובע כי התחייבות שנקבעה בהסכם הממון היא התחייבות תקפה שנאפשר "לנקוט אמצעים" לשמירתה לרבות "לצוות על רישום הערה מתאימה בפנקס המתנהל על פי חוק שרשום בו נכס של אחד מבני הזוג". משמעות הדבר היא שברישום הערת האזהרה הזכות עברה לילדים מחיים, במועד החתימה על הסכם הממון ולא לאחר אריכות ימיה ושנותיה ('לאחר מאה ועשרים שנה') של האשה.

...

בכך נדחות על הסף הטענות של המערערת כאילו מדובר בהסכם הכופה עליה להוריש נכסים השייכים לה למאן דהו, ואין כאן נגיעה לחוק הירושה ולהוראותיו בנוגע לצוואה כלל.

סוף דבר: העתירה נדחית.

לפיכך מחליט בית הדין על חיוב הוצאות מינימלי לטובת המשיב בסך 20,000 ש"ח. מסקנות והוראות אשר על כן: העתירה נגד תוקף ההסכם וחוקיות סעיף 8 נדחית.

דוקא טענת האשה והסכמתה כי במקרה של בגידה מצידה או יוזמה שלה לגירושין היא היתה מאבדת את זכות המגורים בדירה "מלמדת לדידי על פרשנות בתום לב של האשה להסכם וידיעה כי אם תיפגע בחוזה המשפחתי תאבד הזכות שהוקנתה לה." בדיון שהתקיים ביום 25.9.19 נישאל האיש האם הוא מסכים לחזור לחיי שלום בית והוא היתנה זאת בבטול ההסכם ובהסדרה מחודשת של היחסים הממוניים.

דיון והכרעה שתי שאלות עומדות להכרעה: הראשונה - האם על פי ההסכם לאשה זכות מגורים לכל ימי חייה אף לאחר שהצדדים התגרשו? השנייה - ככל שהתשובה לשאלה הראשונה חיובית, האם האשה זכאית לקבל פיצוי בגובה של 4,000 ₪ לחודש אם היא תחליט לעזוב את הדירה מיוזמתה? האם על פי ההסכם לאשה זכות מגורים לכל חייה אף אם הצדדים התגרשו? אומר כבר בפתח הדברים שאני סבור שהמערער הרים את הנטל והוכיח שלא ניתן לפרש את ההסכם כך שזכות המגורים שהוענקה לאשה תחול גם אם הצדדים ייפרדו או יתגרשו.

...

לכן, לא יכול היה ביהמ"ש קמא להיעתר גם לבקשתה החילופית של האישה ולקבוע שאם האישה תבקש לעזוב את הדירה, האיש יהיה חייב לפצותה בתשלום חודשי למשך כל ימי חייה.

סיכומו של דבר: אציע לחברותיי לקבל את הערעור ולקבוע שהמשיבה לא זכאית להתגורר יותר בדירה וזכותה פגה ולכן יש למחוק את הערת האזהרה שנרשמה על הדירה על פי ההסכם.

כמו כן, מאחר שהאיש חזר בו במהלך הדיון מהערעור בנוגע לדירה בא' וערעורו ביחס לזכות המגורים התקבל, המשיבה תשלם לו הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪.

ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעינייני מישפחה בראשון לציון (כב' הש' מ. ברגר בלום) מיום 29.3.23 (תלה"מ 38331-01-22), הקובע כי למשיבה זכויות (מחצית) בדירה הרשומה על שם המערער ברמלה.

המערער טען כי הוראות ההסכם הרכושי המורות על הפרדה רכושית חלות על הצדדים גם אחר נישואיהם, ונוכח העובדה שהדירה נרכשה מכספים שניתנו לו ונרשמה על שמו בלבד הרי שאין למשיבה כל זכות בה. לטענתו תמורת הדירה שולמה עם כספים השייכים לו בהנתן, בין השאר, שהכספים בחשבון המשותף היו כספיו שלו.

זאת ועוד, בנידון אין לדחות חלותו של ההסכם לתקופת הנישואין אך ורק מחמת פרשנות מילולית של המינוחים "לפני נישואין" או "בני־זוג" שבחוק יחסי ממון המוגדרים באופן טבעי, בפסיקת בתי המשפט, כבני־זוג העומדים ערב נישואיהם, שכן קיימת חשיבות לא פחותה, אם לא מעבר לכך, גם לבחינת מהותו ותוכנו של הסכם הממון.

מעבר לכך, אף בפן העובדתי שוכנענו, כפי מסקנת בית משפט קמא, כי הצדדים התכוונו לרכוש את הדירה יחדיו כדירה המשותפת להם, עניין העולה מעצם עריכת טיוטאות הסכם הרכישה על שם שני הצדדים כרוכשים משותפים, ועדותו והבהרתו הברורה של עורך ההסכם, כי אך ורק בשל מניעה טכנית הנובעת מאזרחותה הזרה של המשיבה הוחלט בסופו של דבר, בעצתו, לא לציין את שמה כרוכשת.

...

*** אחר שבחנו את טענות הצדדים מצאנו לדחות הערעור אחר שמצאנו כי עיקרו מתייחס לקביעות עובדתיות שנקבעו על ידי בית משפט קמא, קביעות שאנו מוצאים לסמוך ידינו עליהם.

יתר על כן, אנו מסכימים עם קביעותיו ומסקנותיו המשפטיות של בית משפט קמא אחר שלא מצאנו כי נפלה בהן כל טעות שבחוק.

אנו מקבלים את מסקנת בית משפט קמא כי בנסיבות העניין לא ניתן לומר כי בעת חתימת ההסכם ואישורו צפו הצדדים את נישואיהם בעתיד הקרוב, נוכח המניעויות השונות שעמדו לפניהם בקיום נישואין, והכל כפי שפורט לעיל בנימוקיו של בית משפט קמא.

בנדון, כפי שמצא בית משפט קמא אף אנו סבורים כי תוכנו, אופיו, מהותו ותכליתו של ההסכם הרכושי שנחתם בין הצדדים נועד אך ורק לאותה תקופה בה יחסיהם הם בגדר יחסי ידועים בציבור עוד בטרם נישאו בפועל ובטרם נולדו ילדיהם המשותפים, אופיו של ההסכם הוא של ידועים־בציבור, אם כן אין לו כל שייכות לחוק יחסי ממון ולא ניתן לאמת אותו בהתאם לחוק זה, וכפי שהובהר בעניין עמ"ש (מחוזי י-ם) 26693-04-13 הנ"ל: "...הימצאותן בהסכם של הוראות המתייחסות למצב ששרר בעת כריתתו, בו הצדדים חיו כידועים־בציבור, מונעת לראות במסמך הסכם ממון הניתן לאישור או לאימות לפי חוק יחסי ממון. מניעות זו אינה נובעת רק מפרשנותו הטכנית־מילולית של החוק, אלא מקפלת בתוכה גם הצדקות ענייניות. ראשית, אין להלום מצב בו כותרת הניתנת על פי חוק להסכם מסוים ("הסכם ממון") תקפה רק לגבי סיטואציה אחת המוסדרת בהסכם (נישואין) ובטלה לגבי סיטואציה אחרת הנדונה באותו הסכם (חיים משותפים בלי נישואין).

מעבר לכך, אף בפן העובדתי שוכנענו, כפי מסקנת בית משפט קמא, כי הצדדים התכוונו לרכוש את הדירה יחדיו כדירה המשותפת להם, עניין העולה מעצם עריכת טיוטות הסכם הרכישה על שם שני הצדדים כרוכשים משותפים, ועדותו והבהרתו הברורה של עורך ההסכם, כי אך ורק בשל מניעה טכנית הנובעת מאזרחותה הזרה של המשיבה הוחלט בסופו של דבר, בעצתו, לא לציין את שמה כרוכשת.

כך שוכנענו כי כספי רכישת הדירה, שנרכשה כאמור, במהלך נישואי הצדדים, היו מכספים המשותפים לצדדים – הן אלו המצויים בחשבון המשותף והן סכומים שהשתכרו במהלך הנישואין, וכי לא הוכחו כלל וכלל טענות המערער כי מדובר בכספים השייכים לו בלבד.

מכלל האמור מצאנו כי דין הערעור להידחות.