ערעור על פיצוי לפי סעיף 80 לחוק העונשין

ביום 16.3.22 ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון ברע"פ 1089/21, אשר קיבל את העירעור על זיכויו של המבקש מעבירת מירמה והפרת אמונים והדיון הוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שישוב וידון בעבירה זו, לנוכח הכרעתו של בית המשפט העליון בסוגיה העקרונית של קבילות תוצרי האזנת הסתר.

(א) משפט שניפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופצוי על מעצרו או מאסר בשל האשמה שממנה זוכה או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב- 1982, בסכום שייראה לבית המשפט; .

עם זאת אני סבורה, כי בבחינת בקשת פיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין המתייחסת לכתב אישום ענף ומורכב דוגמאת זה שהוגש נגד המבקש, אין מקום לבחון באופן נפרד כל עובדה שנטענה בכתב האישום, הוראת חיקוק או אישום, בפרט כאשר אישומים 4-6 זכו לנתח קטן בלבד ממאמצי הגנתו של המבקש (ראו למשל סיכומי ההגנה מיום 18.4.19 בעמ' 17-18), ויש לבחון את התמונה הראייתית בכללותה.

...

בשולי פסק הדין ציין בית המשפט המחוזי כדלקמן: "ראשית, מכתב אישום שהחזיק שישה אישומים נותר לבסוף אישום אחד שמתוכו הורשע המערער בשל אירוע אחד. יוער בהקשר זה כי לגבי חלק מהאישומים התעורר ספק בנוגע לשאלה אם היה מקום להגיש בעטיים כתב אישום פלילי ודומה כי היה מקום לשקול להסתפק בפעולה במישור המשמעתי בלבד. שנית, כתב האישום המקורי נגד המערער הוגש ביום 22.10.17, לפני יותר מחמש שנים. חלוף הזמן הוא גורם משמעותי שיש לשקול, במיוחד בשים לב לכך שאין לתלות במערער את האשמה לכך, שעה שפרק זמן לא מבוטל חלף מאחר שהדיון בעניינו עורר סוגיה עקרונית וחשובה שבירורה תרם להימשכות ההליכים. שלישית, יש ליתן משקל נכבד גם למחיר הכבד ששילם המערער הן בחייו המקצועיים הן בחייו האישיים בגין מעורבותו באירועים מושא כתב האישום. אכן, על אדם לשאת בתוצאות מעשיו אולם דומה כי עומק הפגיעה במערער אינו עומד ביחס סביר למעשים אשר לפיהם הורשע בסופו של דבר." המבקש הגיש בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובהחלטתו מיום 16.4.23 ברע"פ 2152/23 דחה בית המשפט העליון את הבקשה.

אשר לעילה הראשונה –"לא היה יסוד לאשמה", הפסיקה קבעה כי יש לבחון באופן אובייקטיבי האם התשתית הראייתית שהונחה לפני התביעה הקימה "סיכוי סביר להרשעה", כלומר, האם תובע סביר וזהיר היה מגיע למסקנה שיש מקום להגשת כתב אישום (ע"פ 5851/19 מדינת ישראל נ' אברג'יל (נבו 2.2.20)).

עם זאת אני סבורה, כי בבחינת בקשת פיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין המתייחסת לכתב אישום ענף ומורכב דוגמת זה שהוגש נגד המבקש, אין מקום לבחון באופן נפרד כל עובדה שנטענה בכתב האישום, הוראת חיקוק או אישום, בפרט כאשר אישומים 4-6 זכו לנתח קטן בלבד ממאמצי הגנתו של המבקש (ראו למשל סיכומי ההגנה מיום 18.4.19 בעמ' 17-18), ויש לבחון את התמונה הראייתית בכללותה.

במסגרת הדיון בעירעור על החלטה שלא ליתן פיצוי לפי סעיף 80 לחוק העונשין, ניתן משקל משמעותי לכך שהערכאה שהכריעה בבקשת הפצוי היא גם הערכאה שדנה בהליך הפלילי העקרי.

...

ובאשר לחריג השני לפיו יינתן פיצוי אם מצא בית המשפט "נסיבות אחרות המצדיקות זאת". בפסיקת בית משפט זה הודגש בעבר כי עילה זו מנוסחת באופן מכוון בעמימות, כדי לאפשר לבית המשפט שיקול דעת רחב בבחינת השאלה האם בנסיבות מקרה מסוים יש מקום לפצות נאשם על מעצרו (ע"פ 310/14 ודיע נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (17.6.2015); עניין כהן, פסקה 12).

למרות עמימותה של עילה זו, בעניין ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 73 (2003) נקבעו שלושה סוגים של נסיבות שייבחנו במסגרתה: נסיבות שעניינן אופן ניהול ההליך המשפטי; אופי וטיב זיכויו של הנאשם; נסיבותיו האישיות של הנאשם והפגיעה בשמו הטוב, בבריאותו, במשפחתו וכיו"ב. בחינת נסיבות אלה גם כן אינה מובילה למסקנה כי מקרה זה מצדיק התערבות בערכאת הערעור בהחלטה לגבי פיצוי.

לא נראה מתוך החומר שלפנינו כי ניתן לבסס מסקנה על פיה מדובר במחדלים המצדיקים פיצוי בגין עילה זו. באשר לאופי הזיכוי, לא ניתן להתעלם מכך שמדובר בזיכוי שנולד לאחר שהתעורר "ספק סביר בשאלה האם לנאשם היו תכניות להעביר את המידע לגורם זר כלשהו" (סעיף 33 להכרעת הדין).

כך גם לא היתקיימו התנאים המזכים את התובע בפצוי לפי סעיף 80 לחוק העונשין.

סעיף 80 לחוק העונשין סעיף 80(א) לחוק העונשין מורה כך: "משפט שניפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב–1982 בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור" (ההדגשות אינן במקור).

למשל בסעיף 77 קבע בית המשפט: "נתונים אלו הם תיאורתיים משהו, ואולם, כדי יצירת ספק כאמור בהחלט עולים הם" וכן בסעיף 79 לפסק הדין "ספק סביר בעיניי האם הוכחה אשמתו של המערער". בית המשפט העליון שבחן את פסק הדין של בית המשפט המחוזי, בזיקה לדרישת מישפחת המנוחה לחייב את פרקליטות המדינה להגיש בקשת רשות ערעור על פסק הדין המזכה, ציין בהחלטתו, כי זכוי התובע לא נעשה כזיכוי מוחלט, אלא בשל חוסרים ראייתיים שונים, והיעדר ממצאים עובדתיים מספקים.

...

חלק מאותם הנחיות לא היוו שינוי משמעותי מההנחיות שהיו קיימות עוד קודם לכן בעריכת שחזורים מסוג זה, כפי שעולה מחוות הדעת של סנ"צ משה כהן, שהוגשה מטעם הנתבעת בהליך הנוכחי, שציין בין היתר, כי אם הובחן בתיק הנוכחי היה מבצע את עבודתו על פי הכללים, ההנחיות והספרות המקצועית המקובלת, היה מגיע לאותה מסקנה לפיה התובע אחראי לתאונה (סעיף 13.

מטעמים אלה שפורטו לעיל גם לא מתקיימת העילה השנייה, שבסעיף 80 לחוק העונשין המקנה זכות לפיצויים בשל "נסיבות אחרות המצדיקות זאת". על אף שדי במסקנה זו כדי להביא לדחיית התביעה, אוסיף ואציין כי התובע גם לא את הנזקים הנטענים או קשר סיבתי לאותם נזקים.

התוצאה: התביעה נדחית.

וכך קבע בית המשפט בעיניין סעד: "בעוד שבעניין שובר נזקק בית המשפט שדן בהליך הפלילי לפצוי לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין, הרי שבנידון שלפנינו טרם נתברר הדבר לפני ערכאה שיפוטית. בנסיבות העניין, איני סבור שיהיה זה נכון לשלוח את האחים (המערערים – י"ע) חזרה לבית המשפט הפלילי, וביכולתנו להורות על מתן הפצוי כאמור במסגרת ערעור זה מיוזמתנו (ראו תקנה 5 [לתקנות הפיצויים])" (בפיסקה 67).

הערה על הליך העירעור סעיף 80(ג) קובע כאמור כי "החלטת בית המשפט לפי סעיף זה ניתנת לערעור כפסק דין בפלילים". תקנה 7 לתקנות הפיצויים מורה כי "ערעור על החלטת בית משפט בבקשה לפי תקנות אלה יוגש ויידון בדרך שמגישים ערעור פלילי ודנים בו". וכך בואר בדברי ההסבר להצעת החוק שבעקבותיה נחקק סעיף 80(ג): "כיון שאין החוק דן באפשרות ערעור על החלטת בית המשפט בבקשה לפצוי, התעורר ספק האם עומדת זכות ערעור לצדדים בענין זה, ועל התוצאה הבלתי רצויה של העידר זכות ערעור על החלטה לפי (ה)סעיף הנידון כבר העיר בית המשפט ובקש מהמחוקק ליתן דעתו על השאלה [...] אמנם מפסיקת בית המשפט ניתן ללמוד שאכן עומדת זכות זו לנפגע, אך מוצע לקבוע במפורש זכות ערעור על ההחלטה, גם כשאין ערעור על פסק הדין עצמו וזאת כדי לקבוע את אופי ההליך" (דברי ההסבר להצעת חוק העונשין (תיקון מס' 10), התשל"ט-1979, ה"ח 1414; ההדגשה הוספה).

...

בית המשפט המחוזי עמד על כך שהמשיבים לא הגישו בקשה לפי סעיף 80 לבית המשפט שדן בהליך הפלילי בעניינם, אך ביקשו במסגרת תביעותיהם האזרחיות פיצוי "לפי התקנות". נקבע כי לנוכח ההקשר והסכומים שנתבעו ברור כי כוונתם הייתה לתקנות תקנות הפיצויים, כך שאין לקבל את טענת המדינה שנשללה ממנה הזכות להתגונן בהקשר זה. בית המשפט קבע שמקובלת עליו מסקנת בית משפט השלום כי לנוכח פסק הדין בעניין סעד, ניתן להעניק למשיבים פיצוי לפי סעיף 80 גם במסגרת תביעה אזרחית.

לסיכום, אני סבור כאמור כי אין לשונו של סעיף 80(א) לחוק סובלת פרשנות לפיה בית משפט בהליך אזרחי רשאי לפסוק פיצוי והוצאות הגנה.

גם אין בכוחה של הוראת תקנה 5 כדי לשנות ממסקנה זו. המסקנה מתבקשת גם מכל הטעמים המפורטים לעיל, כמו גם מהטעמים אותם ציינה חברתי בחוות דעתה.

סופו של דבר כאמור, אני מצטרף לחוות דעתה של חברתי השופטת וילנר.

זאת בראש ובראשונה בשל אי התקיימות התנאים החריגים המצדיקים מתן רשות ערעור על פסק-דין של בית משפט לתביעות קטנות, שעניינם טעות משפטית או עובדתית ברורה או מצב שבו נידרשת היתערבות ערכאת העירעור לשם מניעת הנצחת טעות בנושא שנידון תדיר בערכאה זו. לגופם של דברים חזרה המשיבה על טענתה שלפיה התשתית העובדתית שעליה התבססה התביעה שהגיש המבקש אל בית המשפט קמא זהה לזו שעמדה בבסיס החלטת בית המשפט בעיניין הבקשה להחזרת תפוס.

לכן בדרך כלל, "אין כל יסוד לומר כי די בקיומו של הליך לפי סעיף 80 כדי להקים השתק פלוגתא ביחס לטענות שהועלו והוכרעו במסגרתו. כעניין שבעקרון ניתן לומר, שקיום הליך לפי סעיף 80 לחוק העונשין איננו מעמיד לרשות הנאשם את ההזדמנות הראויה – המועמדת לרשותו בהליך של תובענה אזרחית – לבירור שלם ומקיף של זכאותו לפיצויים בגין הנזקים שנגרמו לו עקב האשמתו ומעצרו, ובכך שנמט בסיס הראציונאל שעליו מבוססת הדוקטרינה לקיומו של השתק פלוגתא" (רע"א 7652/99 מדינת ישראל נ' יוסף, פ"ד נו(5) 493 (2002), כבוד השופט א' מצא, פסקה 5 (להלן – עניין יוסף)).

...

לאחר עיון בתיק בית המשפט קמא ובפסק-דינו, בבקשת רשות הערעור (מיום 19.10.2023) ובתשובת המשיבה (מיום 16.11.2023) ובנספחיהן, החלטתי לדון בבקשה הנדונה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה, להכריע בערעור על יסוד החומר בכתב שלפניי (בהתאם לתקנה 149(2)(ב) ולתקנה 138(א)(5) בתקנות), ולקבל את הערעור.

מסקנה זו מעלה קושי מהטעם הפשוט שבכל הנוגע להתנהלותה של המשיבה, עד השלב שבו ניתנה ההחלטה בעניין הבקשה להחזרת תפוס וגם בכל הנוגע לאופן התנהלותה לאחר מכן, לא היה שנוי במחלוקת.

סיכום ותוצאה מעת שנמצא כי לא היה מקום לדחיית תביעת המבקש בהסתמך על החלטת בית המשפט בעניין הבקשה להחזרת תפוס וכי אף לא ניתן לומר כי לא עלה בידיו לבסס את טענותיו בראיות, המסקנה היא כי יש לבטל את פסק דינו של בית המשפט קמא, ככל שהוא נוגע לתביעת המשיבה.

בהתאם לכך הערעור מתקבל במובן זה שהעניין יוחזר אל בית המשפט קמא לשם מתן פסק דין חדש בעניין תביעת המבקש נגד המשיבה.