ערעור על פיצוי בגין הפרת זכויות יוצרים (גלגול שני)

בבית המשפט העליון רע"א 4933/22 לפני: כבוד השופט א' שטיין המבקשים: 1. שלמה ביטון 2. אברהם ויינר 3. יואב יעקובוביץ 4. אדם מור נ ג ד המשיבים: 1. בונייך בנייה פתוח והשקעות בע"מ 2. רינה שמואל 3. שמעון שלום שמואל 4. אוריה שמואל 5. אביתר שמואל 6. שירה שמואל צד קשור: היועצת המשפטית לממשלה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים (השופט נ' פלקס) שניתן ביום 7.6.2022 בע"א 25578-11-21 בשם המבקשים: עו"ד שי דרור; עו"ד שרית נדלר בשם המשיבים: עו"ד אלעד רוזנבלט בשם היועצת המשפטית לממשלה: עו"ד לימור פלד ][]החלטה

מנגד, טענה בונייך כי יש לדחות את התביעה, בין היתר ולענייננו, מהטעמים הבאים: חוזה הרכישה אינו מקנה לתובעים זכות לרכישת מחסן; נוהל 2011 ושאר המסמכים החיצוניים לחוזי הרכישה אינם רלבאנטיים, שכן מסמכים אלו לא הוצגו לתובעים על-ידי בונייך, ומשכך אינם יוצרים חבות במערכת היחסים שבין בונייך לתובעים.

נקבע כי לפצוי זה יתוסף תשלום בסך של 2,500 ש"ח לכל תובע בגין הוצאות משפט, ותשלום נוסף בסך של 28,000 ש"ח בגין שכר טירחת עו"ד. ערעור שהגישה בונייך על פסק הדין היתקבל על-ידי בית המשפט המחוזי מהטעמים הבאים: נקבע כי גם לו יתואר שלתובעים זכות לרכישת מחסן, התובעים לא הוכיחו כי עומדת להם זכות לקבל מחסן מסוים, או שהסכמי המכר קבעו דרך מסוימת למכירת המחסנים על-ידי בונייך.

אלא שגם אם יתואר כי בית משפט קמא שגה בעיניין זה, הרי שמדובר, לכל היותר, בטעות ביישום הדין, אשר אינה מצדיקה מתן רשות ערעור בגילגול שלישי (ראו: ע"א 38593 בית נח – בית החלמה מזור בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות, פ"ד מז(3) 221, 222 (1993)).

יפים לעניין זה דברי השופטת א' חיות בע"א 6507/11 מפעלי לוקי לבניה בע"מ נ' ג.ד עיט חברה לשירותים בע"מ, פסקה 8 (11.3.2014): "ככלל, הסכם מחייב אך ורק את הצדדים לו כמסמך שהוא פרי רצונם של מי שהתקשרו בהסכם ולצדדים שלישיים אין בו חלק. על כן, להוציא חוזים שהם על פי מתכונתם חוזים לטובת צד ג' (ראו סעיף 34 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973), אין לצד ג' הזכות לידרוש מפלוני לקיים התחייבות שהתחייב לה בחוזה אותו פלוני כלפי פלמוני. זאת גם אם צד ג' יש לו אינטרס בבצוע ההיתחייבות, שכן התחייבותו החוזית של פלוני לא נעשתה כלפיו [...] כמו כן אין צד ג' זכאי לידרוש בעילה חוזית פיצוי בגין הפרת אותה התחייבות" (ההדגשה הוספה – א.ש.).

הכרה בזכות מעין זו תישלול את חופש החוזים של המדינה ושל הצד השני לחוזה, אשר בחרו שלא להעניק לציבור זכות לתבוע סעדים בגין הפרת החוזה שנערך לטובתו, ואף תישלול או תצמצם את שיקול הדעת הרחב שעומד למדינה באשר לנקיטת הליכים במקרים של הפרת חוזה שהיא צד לו. נמצא איפוא, כי גם אם נקבל את טענת התובעים לפיה כוונת בונייך והמדינה בחוזה המיכרז היתה להיטיב עם רוכשים דוגמאת התובעים, לא די בכך כדי לאפשר לתובעים לתבוע סעדים בגין הפרתו של חוזה המיכרז.

...

מנגד, טענה בונייך כי יש לדחות את התביעה, בין היתר ולענייננו, מהטעמים הבאים: חוזה הרכישה אינו מקנה לתובעים זכות לרכישת מחסן; נוהל 2011 ושאר המסמכים החיצוניים לחוזי הרכישה אינם רלבנטיים, שכן מסמכים אלו לא הוצגו לתובעים על-ידי בונייך, ומשכך אינם יוצרים חבות במערכת היחסים שבין בונייך לתובעים.

מקובלת עליי גם טענתה של היועצת המשפטית, לפיה מתן האפשרות לצד שלישי לתבוע בגין הפרת חוזה שאינו צד לו, תשלול מהנפגע הישיר מהפרת החוזה את שיקול הדעת שעומד לו בנקיטת פעולות שונות נגד הפרת הסכם.

לגופם של דברים, אני סבור כי לא ניתן לקבוע שבונייך ניהלה משא ומתן בחוסר תום לב. זאת, בהינתן שהתובעים לא טענו, וממילא לא הוכיחו, שבונייך יצרה אצלם מצג לפיו הם יהיו זכאים לרכישת מחסן.

סוף דבר – בקשת רשות הערעור נדחית.

כך למשל, בעיניין רע"א 7589/98 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ נ' שוורץ, פ"ד נג(1) 670 (1999) (להלן: עניין הפדרציה), שעסק בתביעה שעניינה הפרת זכויות יוצרים, הורה בית משפט זה על פיצול הסעדים שהתבקשו במסגרת כתב התביעה כך שבית המשפט המחוזי ידון בצו המניעה הקבוע, שאינו ניתן להערכה כספית, ובית משפט השלום ידון בפצוי הסטאטוטורי שהתבקש, שסכומו היה בסמכות בית משפט השלום.

ואולם, בקרב הערכאות הדיוניות התעוררה מחלוקת לעניין פרשנותו של סעיף 40(4) לחוק בתי המשפט, אשר התגלגלה לפתחו של בית משפט זה בהילכת גבריאל.

בהלכה זו נדונו שתי בקשות רשות ערעור במאוחד, שעניינן תביעות בגין הפרת זכויות יוצרים, בהן התבקשו צוי מניעה לצד סעדים כספיים.

...

נציין כבר בראשית הדברים כי בשל אופייה הכללי של השאלה המתעוררת, ובהינתן ש"שאלת הסמכות העניינית היא שאלה מקדמית הדורשת תשובה ברורה וחדה, וקיומה של אי-בהירות ביחס לחלוקת הסמכויות הענייניות בין הערכאות הדיוניות השונות עלולה לפגוע בוודאות המשפטית של בעלי דין ולגרום לבזבוז משאבים של הצדדים ושל המערכת המשפטית כולה" (הלכת גבריאל, פסקה 10), מצאנו לנכון לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה הרשות, והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

המסקנה המתבקשת היא כי את הלכת גבריאל לא ניתן להפעיל באופן רחב, גורף ומוּכְנִי על כלל התביעות בענייני קניין רוחני, אלא יש להבחין בין שני מצבים שונים: האחד – כאשר קיימת בחקיקה הוראה ספציפית לעניין סמכות עניינית ייחודית, יש להעדיפה על פני מבחן הסעד, וממילא לא תהיה תחולה להלכת גבריאל; והשני – כאשר מוגשת תביעה בענייני קניין רוחני, שלא חלה לגביה הוראה לעניין סמכות עניינית ייחודית של בית משפט מסוים, יש לבחון את הסמכות העניינית בהתאם למבחן הסעד והפרשנות שניתנה לו בהלכת גבריאל.

סוף דבר – הסמכות לדון בתובענה בעניין הפרת מדגם מסורה לפי סעיף 51(1) לפקודת המדגמים לבית המשפט המחוזי, ולו בלבד.

משכך, דין הערעור להידחות.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בימ"ש לתביעות קטנות בתל אביב – יפו (כב' השופטת נאוה ברוורמן) מיום 27.7.21 בת"ק 4031-05-21 לפיו התקבלה באופן חלקי תביעת המשיב- התובע נגד המבקשת – הנתבעת.

עילות התביעה הן: הפרת הסכם (חוק החוזים (תרופות), התשל"א – 1973), הפרת זכות מבצעים (חוק זכויות מבצעים ומשדרים, התשמ"ד- 1984), עשיית עושר (חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט - 1979) הסעד המבוקש: פיצוי כספי בסך של 32,500 ₪.

בימ"ש קמא איזן ושיקלל את הפצוי הראוי, בשים לב למהות התביעה, הקף התפוצה כפי שמצוין בפוסט וכפי שעולה מעדות נציג העמותה לפיה עסקינן בפרסומת מוצלחת שהתגלגלה ברחבי העולם, מהאחריות הרובצת לפתחה ל"גילגול" התפוצה, ולתמורה ששולמה לתובע במקור.

תמצית טענות העמותה בבקשת רשות ערעור: בימ"ש קמא טעה עת פירש את ההסכם בין הצדדים בהתבסס על ההזמנה השנייה בלבד והתעלם ממהות ההיתקשרות ומשאר הנסיבות המעידות על כך שמבחינה מהותית התשלום עבור הפרויקט היוה כסוי הוצאות וההשתתפות בו נעשתה בהיתנדבות.

נהפוך הוא, האמור בפסה"ד מחזק את טענותיו כי יש לראות בעמותה כמי שהפרה את זכויותיו מכוח סעיפים 47 (א) לחוק זכויות יוצרים וסעיף 12 לפקודת הנזיקין.

...

אין בידי להסכים עם הקביעה שהפוסט שצורף מחזק את המסקנה לפיה העמותה היא זו שעשתה שימוש נרחב בפרסומת שיצרה או שהייתה אחראית לכך שצדדים שלישיים יעשו בה שימוש.

בנסיבות אלה, אני סבורה כי גרסת העמותה לפיה לא שידרה את הפרסומת מלבד פעם אחת בגמר הישרדות, לא נסתרה.

לסיכום: לאור האמור לעיל, יש ליתן רשות ערעור ולקבל את הערעור.

תביעת המשיב – התובע נגד המבקשת – העמותה נדחית.

החלטה זו ניתנת ב"גילגול שני", לאחר שהיתקבל ערעור שהגישו המבקשים על פסק דיני מיום 8.5.18, אשר דחה את הבקשה לאישור התובענה כייצוגית (להלן: "בקשת האישור").

הקבוצה הוגדרה באופן הבא: כל מי שבמשך שבע השנים שקדמו למועד הגשת בקשת האישור רכש ו/או צרך מוצרי קטשופ המשווקים ומיוצרים על ידי המשיבה, או איזה מהם, שעליהם הופיע הכיתוב "רכיבים טבעיים בלבד". הסעדים להם עתרו המבקשים הם אלה: סעד הצהרתי הקובע כי המשיבה הפרה את הוראות חוק הגנת הצרכן ואת צו הגנת הצרכן (סימון ואריזה של מוצרי מזון), התשנ"ט-1998 וכן את התקנים הישראלים ת"י 1145 "סימון מזון ארוז מראש" ות"י 356 "סוכר"; צו עשה המורה למשיבה להסיר מהמדפים את כל מוצרי הקטשופ שעל גבי אריזתם נכתב כי הם מכילים "רכיבים טבעיים בלבד" ולא לשווק מוצרים אלו באופן זה כל עוד הם מכילים סוכר וכל עוד התקנים המחייבים הנ"ל עומדים בתוקפם; סעד כספי - פיצוי בסך של 277.2 ₪ לכל אחד מחברי הקבוצה בגין הנזק הממוני (השבת שליש מעלות רכישת המוצר) וכן פיצוי בגין עוגמת נפש ופגיעה באוטונומיה בסך של 500 ₪ לכל אחד מחברי הקבוצה.

יפים לעניין זה הדברים שנקבעו בהחלטה ברע"א 3418/16 המועצה להסדר ההימורים בספורט נ' אבידן (1.9.16), שדחתה בקשת רשות ערעור על החלטה לאשר תובענה ייצוגית: "אכן, זהויים ובירור זכאותם לסעד של חברי קבוצה זו אינה משימה פשוטה. עם זאת, כפי שפורט בהחלטתו של בית המשפט קמא, ניתן לחשוב על דרכים לפסיקת סעד בהליך דנן ואין מדובר במקרה שבו ברור וגלוי כבר בשלב בקשת האישור כי הדבר אינו ניתן לבצוע". ור' גם רע"א 3608/18 יפאורה תבורי בע"מ נ' שרונה ברמוחה שוקרון (1.7.19): "הינה כי כן, שאלת אופן ההוכחה של יסוד הקשר הסיבתי בעוולות נזיקיות בתובענות ייצוגיות צרכניות היא שאלה נכבדה – ואולם היא אינה דורשת הכרעה בעניינינו, ויש להותירה לעת מצוא. כך מאחר שבשלב הדיון בבקשה לאישור התובענה כייצוגית נטל ההוכחה המוטל על המשיבה (המבקשת בבקשת האישור – הערה שלי י.ק.) הוא לכאורי בלבד, ובנסיבות המקרה נטל זה בכל מקרה הורם...

בגין "גילגול" שני זה, במסגרתו הוגשו גם סיכומים משלימים, אני פוסק לב"כ המייצג שכר טירחה בסך של 10,000 ₪, בנוסף להוצאות שנפסקו לזכותו כאמור לעיל.

...

בחינה מחודשת האם יש בפסק הדין של בית המשפט העליון כדי לשנות את המסקנה בדבר סיכויה של טענת ההטעיה להתקבל.

כך, המבקשים הצהירו כי: "הכיתוב אשר מופיע על גבי אריזות המוצרים אותם מייצרת ומשווקת המשיבה, לכד את עיני זה מכבר והשפיע על החלטתי לרכוש דווקא את מוצרי הקטשופ המיוצרים ומשווקים ע"י המשיבה..." (סעיף 8 לתצהירי המבקשים).

סיכום מהטעמים המפורטים לעיל אני מאשר את בקשת האישור בהתאם למפורט להלן: חברי הקבוצה: כל מי שבמשך שבע השנים שקדמו למועד הגשת בקשת האישור ועד יום 15.9.20, רכש ו/או צרך מוצרי קטשופ המשווקים ומיוצרים על ידי המשיבה, או איזה מהם, שעליהם הופיע הכיתוב "רכיבים טבעיים בלבד". התובעים המייצגים ובא כוחם: כמפורט בכותרת החלטה זו. עילות התביעה בגינן מאושרת התובענה כייצוגית: הפרת חובה חקוקה; הטעיה לפי חוק הגנת הצרכן.

לטענתם, נאמר להם על ידי המשיב כי התכנית שהוכנה לאותו מועד, שהגיעה כדי גרמושקה המוכנה להגשה לועדה לתו"ב, מוגנת בזכויות יוצרים ואסור להם להעביר את הטיפול בה למתכנן אחר.

כך גרם להם נזק, שאפשר שהם זכאים לפצוי בגינו.

השני, מאחר שהמשיב אסר עליהם לעשות שימוש בתוצרי העבודה בנגוד להוראות ההסכם ותוך הפרתו, כך שלא קיבלו כל תמורה עבור התשלום, ואילו המשיב התעשר על חשבונם.

טענות המבקשים באשר לצוות העובד עמו הועלו רק שלב מאוחר של גילגול ההליך ואינן נכונות.

דיון והכרעה: כידוע, מתן רשות ערעור על פס"ד של בימ"ש לתביעות קטנות תנתן במשורה ובמקרים חריגים בלבד(ראו רע"א 5623/2018 עריית ירושלים נ' נתנהל מור (פורסם במאגרים) (2018); רע"א 1196/15 צח בר נ' פורטל (פורסם במאגרים) (2015)).

זאת ועוד, ניתן להשקיף על הסיטואציה בעניינינו כעל היתקשרות למתן שירות אישי, מסוג שאיננו ניתן לאכיפה לפי סעיף 3(ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970 (לפסיקה אשר סיווגה היתקשרות עם אדריכל כהתקשרות למתן שירות אישי, ראו: ע"א 246/79 הוועד הצבורי להקמת ישיבת פורת יוסף נ' משה ספדיה (פורסם במאגרים); ע"א 3005/04 (מחוזי – חיפה) זמיר עמוס נ' מועצה מקומית ערערה (פורסם במאגרים) (2005), מפי כב' השופט עמית).

...

אולם המומחית לא נחקרה על חוות-דעתה, ואף שדבר ייחודיות ההסכם במקרה דנן צוינה על-ידה, סבורני כי לא הובאו ראיות מספקות באופן שיאפשר לקבוע באופן מושכל דיו חלוקה אחרת בין העבודה שכבר בוצעה בפועל לזו שטרם בוצעה על-ידי המשיב, או לקבוע באופן אחר שווי העבודה שבוצעה.

בנסיבות אלה, ונוכח ההלכות הידועות באשר למשקל הרב הנתון לחוו"ד מומחה מקצועי שממנה בהמ"ש, מסקנתי היא כי יש להעריך את שווי השירות שניתן ע"י המשיב ביחס לבית המגורים, לנקודת הזמן בה הסתיימה ההתקשרות, כ- 50% מהעלות הכוללת לפי ההסכם.

העובדה כי היא נעשתה לאחר שהמבקשים ביטלו את ההסכם איננה משנה לענייננו, שכן סבורני שהוראה זו כפי שנקבעה בהסכם בין הצדדים (בהקשר של שמירת זכות הקניין הרוחני בידי המשיב לצד זכות לשימוש עצמי למבקשים), יש לפרש כמכוונת לחול אף לאחר סיום היחסים החוזיים בין הצדדים ואף במקרה של ביטול ההסכם, וזאת בשלב בו התכנית כבר קיימת.