ערעור על פיצוי בגין הפסקת חוזה פרוגרמה עם משרד השיכון

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 9073/07 לפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט י' עמית המערערת: מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון נ ג ד המשיבים: 1. אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ 2. אפרופים, איג'נסי דה פרומוסיון את פינאנסמנט אימובילירס ס.א. 3. נוגה אינדסטרי הולדינג ס.א. 4. ניסים גאון ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 1376/98 שניתן ביום 9.8.2007 על-ידי כב' השופט משה דרורי תאריך הישיבה: י' באב התש"ע (21.7.2010) בשם המערערת: עו"ד אורית סון; עו"ד לימור פלד בשם המשיבים: עו"ד מיכאל שחור; עו"ד סנדרין דדון ][]פסק-דין

]השופטת א' חיות: האם נקשר בין המדינה ובין המשיבים או מי מהם בשנת 1991 הסכם מסגרת רב-שנתי (שלוש שנים) לבניית 3,000 יחידות דיור בדרום הארץ על-פי תנאי הפרוגרמה של משרד הבינוי והשיכון, או לחלופין האם ניתנה למשיבים או מי מהם בעיניין זה הבטחה שלטונית מחייבת מאת מי שהיה אותה עת שר הבינוי והשיכון, מר אריאל שרון? ולבסוף, האם התנהלו נציגי המדינה כלפי המשיבים או מי מהם בשלב המשא ומתן בחוסר תום-לב המצדיק חיוב המדינה בתשלום פיצויים? אלו השאלות העיקריות העומדות לדיון בעירעור זה, לאחר שבית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט מ' דרורי) קבע בפסק דינו מיום 9.8.2007 כי יש להשיב בחיוב על כולן כאחת.

רשם: קובי כץ עוזר השר עותקים: כל הנוכחים מר עמיקם אורן, מנכ"ל משב"ש מר אריה בר, מנהל מחוז הנגב מר אורי שושני, מנהל המינהל לתיכנון והנדסה" אשר לרשימת המכותבים לקבלת עותק מסיכום הדיון יצוין כי במהלך פגישת פברואר היתקבל שגר פקסימיליה מאת מנהל מחוז הנגב במשב"ש, מר אריה בר (להלן: בר) אשר כלל הצעות לאתרי בנייה אפשריים בדרום הארץ וכן נכללה בו ההערה "טרם סוכם דבר". עוד יצוין כי עם סיום כהונתו של מר עמיקם אורן (להלן: אורן) כמנכ"ל משב"ש במארס 1991, החל בר לשמש כמנכ"ל בפועל של משב"ש. כמו כן ראוי לציין כי מר אורי שושני, אשר שימש במועד הרלוואנטי כמנהל המינהל לתיכנון והנדסה במשב"ש והיה אף הוא מכותב לקבלת עותק מסיכום הדיון (להלן: שושני), סיים את תפקידו זה ביום 31.7.1991 ומייד לאחר מכן החל לשמש כמנכ"ל אפרופים על-פי היתר שניתן לו לעבוד אצל אפרופים ללא תקופת צינון ובתנאי שיימנע במשך שנה מיום עזיבתו את משב"ש מלייצג את אפרופים במגעיה עם המשרד (על הפרת תנאי זה בארבע הזדמנויות שונות, על אי מסירת מלוא המידע הדרוש לועדה למתן היתרים ועל כך שלא דיווח לממונים עליו כי קיים ניגוד עניינים בתפקידו כמנהל המינהל לתיכנון והנדסה במשב"ש בעת שניהל משא ומתן להעסקתו באפרופים, הורשע שושני בפלילים - ראו גזר דינו של בית משפט השלום בירושלים בת"פ 4511/97 מיום 2.9.1998, מוצג 71 למוצגי המשיבים).

להשלמת התמונה מציינת המדינה כי הממשלה שקמה בשנת 1992 בראשות יצחק רבין ז"ל נקטה במדיניות חדשה במסגרתה הוחלט בחודש נובמבר 1992 להפסיק את תוכנית הפרוגראמה בכללותה (בעיניין זה מפנה המדינה אל בג"ץ 5035/92 הקרן לגאולת קרקע שליד מדרשת ארץ ישראל קדומים נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.10.1993) ואל ת"א (מחוזי י-ם) 100/94 מרדכי שכטר בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.9.1999)), ובהתאם הופסקו גם התקשרויות חד שנתיות ונקודתיות שטרם הגיעו לשלבים מתקדמים.

האם נוכח היתנהלות השר ונציגי משב"ש במהלך המגעים עם המשיבים, קמה להם הזכות לקבלת פיצוי מידי המדינה? בהנתן כל האמור לעיל ונוכח הקביעה כי השר ונציגי משב"ש הפרו כלפי המשיבים את החובה לנהוג בהגינות, בדרך מקובלת ובתום לב בשלב הטרום חוזי אני סבורה כי קמה למשיבים הזכות לקבל בשל כך פיצוי מן המדינה, אשר בשמה ומטעמה ניהלו השר ונציגי משב"ש את המשא ומתן (ראו והשוו: אהרן ברק חוק השליחות כרך ראשון 125-120 (1996); ד"נ 7/81 פנידר, חברה להשקעות פתוח ובנין בע"מ נ' קסטרו, פ"ד לז(4) 673, 704-703 (1983); אדרעי, חוק-יסוד: משק המדינה, 172 ואילך; Restatement (Third) of Agency § 6.01 cmt.

...

מכאן, שגם אם היינו מגיעים למסקנה כי השתכלל חוזה מחייב בין הצדדים או שהמדינה מנעה השתכללותו של חוזה כאמור – ואיני סבור כך – עדיין אין פירוש הדבר כי נסללה הדרך לקבלת פיצויי קיום כפי שנקבע בפסק דינו של בית משפט קמא.

סיכומו של דבר שאני מסכים עם המסקנה אליה הגיעה חברתי, השופטת חיות, כי לא היה מקום להצהיר על זכות המשיבים לפיצויי קיום.

התלבטתי אם להצטרף למסקנתה לפיה יש לפסוק למשיבים פיצויי הסתמכות, אך נוכח התנהלות בכירי משב"ש כפי שתוארה בפירוט בפסק דינה, נחה דעתי כי בנסיבות דנן יש לכך מקום כאמור בסעיף 39 לחוות דעתה של חברתי.

לבקשת הצדדים, ניתן ביום 19/2/97, תוקף של פסק דין להסדר הדיוני ועל פיו, הופסקו ההליכים כנגד המבקשת, בכל אחת מהתובענות ואולם, ההליכים בגדרן, כנגד הקבלן, נמשכו ובין השנים 1998 ו-2001, ניתנו פסקי דין ב-10 מתוך 11 מהתובענות, כאשר פסק הדין בתובענה ה-11 (בעיניינם של המשיבים 19 ו-20), ניתן בחודש ספטמבר 2002 (העתק מפסקי הדין שניתנו-צורפו כנספח ג' לכתב התביעה) (להלן: "פסקי הדין").

המשיבים ערערו על פסק הדין (בש"א 6679/04 – ע"א 1174/96-נספח 4 לסיכומי המבקשת) ועל פי החלטת בית המשפט המחוזי, ניתנה תגובת המבקשת כאן (המשיבה שם) (נספח 5 לסיכומי המבקשת) ולאחריה, ניתנה ביום 2/1/06 החלטתו (נספח 2 לסיכומי המבקשת) ושם נקבע כי המשיבים לא עמדו בתנאים המוקדמים ובעיקר, לא הוכיחו כי ההליכים לבצוע פסקי הדין, כשלו ומבלי שניתן כל פירוט בדבר הפעולות שננקטו.

מכאן, כאשר הכרעה בשאלת אחריותה, איננה תלויה במיהות המשיבים ובנסיבות רכישת דירותיהם, אלא בהתנהגותה, עובר לחתימת חוזה הפרוגרמה ובקיום תנאיו, באשר אין חולק כי הוראותיו הכלליות רלוואנטיות לכל המשיבים, היה אך הגיוני וטבעי לרכז את ההליכים בעיניינם של כל המשיבים, במאוחד ולנהלם במשותף ולאחר שיקבע שיעור הפצוי לכל אחד מהם.

בהיעדר אפשרות לפנות לבית המשפט, לא יוכל אדם לזכות בסעד בגין פגיעה באיזו מזכויותיו המהותיות, וממילא לא תהא משמעות אפקטיבית לזכויות אלו" (ע"א 1480/04 מליבו ישראל בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון.

...

המבקשת הוסיפה וטענה, כי המשיבים לא עמדו בתנאי הפורמלי שנקבע, לעניין ביצוע פסקי הדין ומשלא הוכח כי הנסיונות לגבות את סכומי הפיצוי שנקבעו בגדרם כשלו, מנועים כיום המשיבים, גם מטעם זה, מלחדש את ההליכים ויש לדחות את התביעה.

משכך, הנני מקבל את טענתם של המשיבים, בעניין כוונתם ואומד דעתם הסובייקטיבי להסדר הדיוני, על יסוד גרסת ב"כ שלא נסתרה ועמידתה במבחן ההגיון והשכל הישר.

בענייננו, לאור הטעמים העומדים בבסיס מוסד ההתיישנות וזכות הגישה לערכאות ומטעמים של מאזן הצדק בין הצדדים, בשים לב לעקרון תום הלב ומערכות הערכים שהוא מבטא, כל אלה הביאוני לידי מסקנה שהתכלית האובייקטיבית של ההסדר הדיוני תומכת בפרשנות המוצעת על ידי המשיבים.

סוף דבר, הנני דוחה את הבקשה בכל הנוגע לעניין קיומם של התנאים המוקדמים.