ערעור על פינוי מזנון עירוני בעקבות מכרז

בכל הקשור לקיומו של השתק עילה ביחס לסעד פינוי וסלוק היד (אשר כאמור אינו נכלל במסגרת התביעה דנן), הרי שממילא משמעות החלטתי מיום 24/1/17 – בה דחיתי את בקשת התובעת לפצל סעדיה באופן זה שהיא תוכל להגיש בעתיד תביעת פינוי – הנה סתימת הגולל על סעד זה. שאלת מעמדו של הנתבע בנכס ובתוך כך האם הוכחה טענתו להבטחה שלטונית וככל שכך, האם יש בהבטחה זו כדי לפטור אותו מתשלום דמי שימוש; מחומר הראיות שהונח בפניי עולה התמונה הפשוטה הבאה; הנתבע תפס חזקה בנכס מאז ראשית שנות התשעים של המאה הקודמת כאשר מאז היום הוא מפעיל בו מזנון/קיוסק המשמש אותו לפרנסתו (ר' עדות הנתבע בע' 20 שו' 31-32 לפרו').

ב. בישיבה מיום 25.11.1991 בלישכת ראש עיריית לוד, בהישתתפות: מר' מקסים לוי – ראש עיריית לוד, מר' משה גת – מנהל אגף ערוני מר' ורדי – מנהל המחוז מר' דרור – גזבר המחוז מר' ברז – אחראי מחוזי לפיקוח מר' אבי גבע – מנכ"ל חברת לור"מ מר' שחר חנן – מנהל פרוייקט פינויים חברת לור"מ. בישיבה זו, נתקבלו ההחלטות הבאות: על חברת לור"מ בשיתוף המינהל לפעול לפינוי המיתחם בהתאם לקריטריונים הפינויים יבוצעו על בסיס 27 תיקי המפונים שהוכנו על ידי חברת לור"מ (להלן הרשימה מיום ב' – 29.01.1990) באשר למפונים חסרי זכויות שעד למועד זה לא נמצא להם כל רישום בחברת עמידר ולא הוגשו נגדם תביעות פינוי על ידי המינהל, יוכרו כבעלי חזקה בהתאם לסעיף חסרי הזכויות בטבלת הקריטריונים הקיימת.

הנתבע לא הגיש חוות דעת נגדית מטעמו, ולאחר שבחנתי את עדותו של השמאי לא מצאתי כי עלה בידי הנתבע לערער את השיקולים והערכתו בעיניין דמי השמוש.

...

במסגרת "הערה לסיום" שנכללה במסגרת פסק הדין האמור, ציין כב' השופט ימיני כך: "מאחר וסבור אני שהתובעת תגיש תביעתה מחדש כנגד הנתבעים, לא הבעתי דעתי לגופו של עניין". במסגרת טענות ההגנה של הנתבע, טען האחרון, בין היתר, לקיומו של מעשה בית דין לנוכח תוצאותיה של התביעה הקודמת כאשר לשיטתו התובעת עושה שימוש לרעה בהליכי משפט, עת היא שבה והגישה תובענתה זו. בתוך כך נטען כי התביעה הקודמת נדחתה לאחר דיון שלם ומקיף לגופו.

סוף-דבר: לאור כל האמור, דין התביעה להתקבל בחלקה.

הנני מחייבת את הנתבע לשלם לידי התובעת סך של 111,099 ₪.

לנוכח התנהלותה הדיונית של התובעת רווית המחדלים בהליך זה (כפי שעל חלקה עמדתי במספר החלטות ביניים) ואשר הביאה להתארכות הדיון – איני מוצאת לקבוע כי הסכום בו הכרתי יישא הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה וכן הנני מורה כי כל צד יישא בהוצאותיו.

הרקע לעתירה: בפני עתירה במסגרתה מבוקש לחייב את הרשויות הנוגעות בדבר, וביניהן הועדה המקומית לתיכנון ובניה חדרה (להלן: "הועדה המקומית), הועדה המחוזית לתיכנון ולבניה מחוז חיפה (להלן: "הועדה המחוזית") ומשרד האוצר להפעיל סמכויותיהם לפי חוק התיכנון והבניה, התשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק התיכנון והבניה") ולהורות על הריסת/פינוי מבנה (קרוון בגודל של כ-10 מ"ר המיועד לצרכי רוכלות מזון), אשר על פי הנטען ניבנה שלא כחוק בחוף הים בחדרה, לרבות הגנרטור ומיכל השפכים המחוברים אליו, וכן לאסור כל שימוש בהם.

נטען כי העותרים פונים לביהמ"ש בחוסר תום לב שכן הם עצמם מפעילים מזנון במיתחם הבריכה של כפר הים ללא רישיון עסק מתוך מבנה שהוקם ללא היתר בניה והם בחרו להסתיר זאת מביהמ"ש. עוד נטען כי רישיון העסק יצא כדין ולפיכך אין מקום להורות על ביטול הרישיון ובודאי שאין לעשות זאת מבלי שניתנה לבעלת הרישיון היזדמנות להשמיע דבריה.

נטען כי מעבר לתפקידה של חברת התיירות העירונית לוודא כי בידי המפעילה יש רישיון עסק בתוקף, חברת התיירות העירונית אינה פועלת לפיקוח על היתנהלות המפעילה ועמידתה בתנאי הרישיון וזאת מאחר שאין בידיה את הסמכות לעשות כן שכן הסמכות לכך מסורה באופן בלעדי לעירייה ולגורמי האכיפה השונים.

נטען כי העותרת 1 הייתה צד (גם אם לא צד פורמלי) להליך המשפטי שנוהל בת.א. 55715-08-16 (וכן ב-רע"א 32740-09-16 – בקשת רשות ערעור על החלטה בעיניין צו מניעה זמני), שם הגיעו הצדדים לידי הסדר שקבל תוקף של פסק דין לפיו המשיבות תעברנה את הקרוון למיקום אחר ולא תחזרנה אותו אל מרכז שביל הגישה לחוף הים.

המנעות העיריה והועדה המקומית מאכיפת החוק וההסכם: כאמור, גם המשיבות הועדה המקומית ועיריית חדרה אינן מכחישות כי על המפעילים לפעול בהתאם לתנאי המיכרז ובהתאם לתנאי רישיון הרוכלות שהונפק להם, דהיינו, עליהם לקיים את העסק מסוג רוכלות מזון מתוך מבנה נייד אותו הם חייבים לפנות מהמקום מדי יום ביומו.

...

עם זאת, וכדי למנוע פגיעה בלתי מידתית במשיבים 3 ו-5 , או מי מטעמם, אשר פועלים בחוף, כפי שצוין, למעשה בחסות עצימת עיני העיריה אשר גם נתנה הכשר לאופן שבו הגנרטור וחלק מרכיבי עסק הרוכלות הניידת בפועל אינם מתניידים מהמקום, כדי לאפשר להם להסדיר פתרון חילופי לאספקת חשמל לעסק, ובשים לב למועד הקרוב לסיום עונת הרחצה (17.10.17), אני מורה כדלקמן: ביצוע כל המתחייב מהאמור בפסק דין זה יעוכב עד ליום 17.10.17.

העתירה כנגד משיבים 8 – 9 וכן כל הליך שהופנה כנגד משרד הבריאות (שהיה משיב בבקשה לצו ביניים) נדחית.

בנסיבות העניין אני מחייב את המשיבים 1, 6 ו- 7, ביחד ולחוד, בהוצאות העותרים בסכום כולל של 10,000 ₪.

עם זאת, לאחר שהתנהל בעיניינם של חמשת המזנונים הנוספים ההליך המינהלי במסגרתו הוצאו נגדם צוי הסרה מכוח חוק שמירת הסביבה החופית, ובמסגרת הסדר דיוני אליו הגיעו הצדדים בעירעור שהוגש ע"י המחזיקים הפרטיים לבית המשפט המחוזי – הוסכם בין הצדדים – לרבות בין התובעת והנתבעות החכ"ר וחברות נטו – כי חברות נטו יצטרפו אף הן להסדר הדיוני ויתחייבו להסיר את הבנייה המעצימה את הפגיעה בסביבה החופית, וזאת אף שטרם היתנהל נגדן הליך בעיניין זה. בעקבות זאת נחתמה, ביום 1.5.2016, בין החכ"ר לבין חברות נטו, תוספת להסכם השכירות, מכוחה הוסכם, בין היתר, על מימוש האופציה כך שתקופת ההפעלה מכוח ההסכם תהיה עד ליום 1.9.2023.

בעניינינו, אני סבורה כי עמידה על פינוי וסלוק יד מידיים של נטו מהמקרקעין עלולה להיות בלתי מידתית, ויש הצדקה ליתן לה תקופת התארגנות משמעותית, אשר תביא בחשבון את אינטרס ההסתמכות שלה, שבעניינינו יש לו משקל לא מבוטל בהיתחשב בהתנהלות התובעת ובמכלול נסיבות העניין.

כפי שהוטעם בצדק, העובדה שנטו מחזיקה במקרקעין מכוח הסכם עליו חתמה עם רשות שלטונית, אשר הציגה עצמה כבעלת הזכויות, בסיומו של הליך מיכרזי שנחזה להתנהל כדת וכדין – מבססת הסתמכות בעוצמה בלתי מבוטלת (השוו לעניין נעמה שם ייחס בית המשפט העליון משקל לעובדה שהנתבעת רכשה את זכויותיה מחברה עירונית – שם, בפיסקה 16).

כפי שציינתי לעיל, עפ"י הסכם השכירות המקורי שנחתם בעקבות המיכרז, הוקנתה לנטו זכות להפעיל את המסעדה למשך חמש שנים (דהיינו עד שנת 2018), עם אופציה לחמש שנים נוספות (דהיינו עד שנת 2023).

סוף דבר, אני מקבלת את תביעת הפינוי שהגישה התובעת נגד הנתבעים 1-14: בריזה על הים בע"מ, ישראל טביב, חוף איביזה בע"מ, אבי רונן ב. בע"מ, דוד ביטון, רונן ביטון, אלי ביטון, אברהם ביטון, טופ דור השקעות בע"מ, מזנון החוף זהוב בע"מ, מנחם אביטל, וניס ביץ' בע"מ, יורשי המנוח אברהם שיאוביץ ז"ל, מרגלית ביטון, רויטל נגה – ומורה כי על נתבעים אלו לסלק ידם מן המקרקעין עד ליום 1.11.2021.

...

סוף דבר ביתר טענות הצדדים לא מצאתי ממש והן נדחות.

סוף דבר, אני מקבלת את תביעת הפינוי שהגישה התובעת נגד הנתבעים 1-14: בריזה על הים בע"מ, ישראל טביב, חוף איביזה בע"מ, אבי רונן ב. בע"מ, דוד ביטון, רונן ביטון, אלי ביטון, אברהם ביטון, טופ דור השקעות בע"מ, מזנון החוף זהוב בע"מ, מנחם אביטל, וניס ביץ' בע"מ, יורשי המנוח אברהם שיאוביץ ז"ל, מרגלית ביטון, רויטל נגה – ומורה כי על נתבעים אלו לסלק ידם מן המקרקעין עד ליום 1.11.2021.

אני מקבלת את תביעת הפינוי שהגישה התובעת נגד החברה הכלכלית לראשון לציון בע"מ, נטו חוף ראשון לציון בע"מ ונטו אינווסטמנט (1998) בע"מ, וקובעת כי עליהן לסלק ידן מן המקרקעין עד ליום 1.9.2022.

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת איילת הוך-טל) מיום 27.7.2021 ב-ת"א 40691-05-21, לפיה נדחתה בקשתה של המבקשת לסעד זמני שיורה למשיבה מס' 1, חברת נתיבי אילון בע"מ (להלן: "המשיבה", או "נתיבי אילון"), להמנע מלקדם, או להוציא לפועל, הליך תחרותי להצבת עגלת קפה, או כל עסק מסחרי אחר, במרכז התחבורה "המפרץ" בסמוך לקניון CineMall.

במסגרת אותו הליך היתקיים גם דיון ביום 14.4.2015 בבקשתה של המבקשת, שהוגשה ביום 3.2.2015, לחייב את יפה נוף להביא להפסקה לאלתר של פעילות בית הקפה והמזנון שהוצב בשטח מרכז התחבורה הסמוך לקניון ולהביא לפינויו לאלתר מן השטח.

בין יתר הדברים נכתבו בפִסקה 23.3 של פסק הדין שב-ת"א (שלום חיפה) 1808-07-14 הנ"ל הדברים הבאים אשר רלוואנטיים למושא המחלוקת שבפנינו: "ניתן בזאת צו מניעה קבוע, לפיו הנתבעת לא תפעל בין בעצמה ובין באמצעות כל גורם ערוני ו/או פרטי כלשהוא הקשור אליה, לשם שינוי או הרחבת שימושים המותרים במרכז התחבורה לפי התוכנית, באופן שיכללו גם פעילות עסקית ו/או מסחרית ו/או מתן שירותים (למעט שירותי תחבורה), וזאת בין בדרך של שינוי התוכנית ובין בדרך של עריכת תכנית מפורטת, בין בדרך של הגשת בקשה להקלה ו/או לשימוש חורג ובין בכל דרך אחרת, כל זאת למעט הצבת מכונות אוטומאטיות לממכר שתיה ו/או כריכים". משמע, למעשה, ההסכמה בין המבקשת לבין יפה נוף, כפי שבאה לידי ביטוי בסעיף 5(א) של ההסכם מיום 17.2.08 נכללת בפיסקה 23.3 של פסק הדין מיום 30.6.2019.

בעיניין שלג לבן אליו הפנה בית משפט קמא בהחלטתו, היה מדובר בנותנת שירות שהפסידה במיכרז וחוזה ההיתקשרות עִמה עמד לפוג.

...

אני מחייב את המשיבה מס' 1, נתיבי אילון, לשלם למבקשת (באמצעות בא כוחה) שכ"ט עו"ד בגין בקשת רשות הערעור בסכום של 5,000 ₪.

הואיל והמשיבה מס' 2, יפה נוף, הותירה את ההכרעה בבקשת רשות הערעור לשיקול דעת בית המשפט, אני מורה שלא יהא צו להוצאות ביחס למשיבה מס' 2.

הואיל והמשיבה מס' 3, עיריית חיפה, לא הייתה צד לבקשה למתן סעד זמני (אף שבהמשך צוינה כנתבעת מס' 3 בתביעה שהוגשה לבית משפט קמא ביום 11.6.2021), ומכיוון שהיא הותירה את ההכרעה בבקשת רשות הערעור לשיקול דעת בית המשפט, אני מורה שאין צו להוצאות ביחס למשיבה מס' 3.

המועצה המקומית הגישה ערעור על פסק הדין.

בנסיבות אלה ולנוכח פסק הדין בעירעור פינתה מישפחת דויטש את הרפת אשר שימשה עד אז למגורים, ומסרה את החזקה בה למועצה בחודש מאי בשנת 2018.

דא עקא שיתר בעלי הזכויות במקרקעין לא צורפו כצד לעתירה ולכן אין להעתר לסעד זה. בהלכה הפסוקה נקבע כי במקרים מסוימים נטילת קרקעות לצרכי ציבור במסגרת תכנית איחוד וחלוקה תיחשב כהפקעה דה-פאקטו [ראו: ע"א 6663/93 צאיג נ' הוועדה המקומית לתיכנון ולבניה ראשון לציון, פ"ד נה(1) 49, 69-66 (2001); עע"ם 5839/06 בראון נ' יו"ר הועדה המחוזית לתיכנון ובניה, מחוז המיכרז (נבו, 25.09.2008); עע"ם 1370/07 קרמר נ' המועצה המקומית אבן יהודה, פסקות 30-26 (נבו, 28.12.2011)].

אולם גם על פי חוות דעתה הוכרו שימושים מסחריים נלווים: "אכן, מוכר ומקובל שבאתרים מסוג זה ישנם גם שימושים מסחריים נלווים, כדוגמת מזנון, בית קפה או מסעדה (שימושים שאף הותרו במסגרת התכנית דנן). אולם, מדובר בשימושים מישניים, הטפלים לעניין העקרי – אתר העתיקות עצמו – להבדיל מאשר בפעילות דומינאנטית ונפרדת. אין חולק שאולם אירועים למשל הוא שימוש מסחרי שהיקפו חורג ממזנון או מסעדה" [שם, פסקה 12].

...

לפיכך דין העתירה להידחות.

לא מצאתי ממש ביתר טענות העותרים והן נדחות.

סוף דבר: העתירה נדחית.