ערעור על פינוי מושכר בבעלות יורשת

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת א' כהן) ברע"א 51720-06-17 שניתנה ביום 4.7.2017, בגדרה נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט העמית מ' סובול) בעש"א 67244-11-16 שניתנה ביום 17.4.17, בגדרה נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטתו של רשם ההוצאה לפועל (כב' הרשם א' פליקר) בתיק 516051-09-16 שניתנה ביום 7.11.2016, בגדרה דחה רשם ההוצאה לפועל את בקשת המבקש לסגירת תיק ההוצאה לפועל שניפתח בעיניינו.

המשיבים, יורשיו של בעל הדירה, ביקשו לפנות את המבקש ממנה, ולשם כך הגישו תביעה לפינוי מושכר לבית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת ע' ברקוביץ, תא"ח 36884-01-16).

כידוע, רשות ערעור ב"גילגול רביעי" תנתן במשורה, במקום בו מתעוררת שאלה בעלת חשיבות רחבה שטרם ניתנה עליה הדעת, ובהתקיים "נסיבות נדירות שבנדירות, קיצוניות ממש" (רע"א 9885/06 שלטי הגליל מ.ס (1996) בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פסקה ד(3) (18.3.2007); [רע"א 4952/16]צבר נ' עמותת שקמה מוסד חינוכי איזורי ב"יד מרדכי", פסקה 6 (7.3.2017); רע"א 7864/16 כהן נ' מילגרום, פסקה 6 (21.11.2016)).

...

כמו כן חויב המבקש בהוצאות המשיבים בסך 2,500 ש"ח, אולם נקבע כי המבקש ישלם למשיבים סכום זה רק אם לא יפנה את הדירה עד מועד המסירה (להלן: פסק הדין).

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות, אף מבלי להורות על הגשת תשובת המשיבים.

סוף דבר: דין הבקשה להידחות.

לשיטתו, כל עוד פסק הפינוי ופסק הדין בעירעור לא בוטלו והם עומדים על מכונם – מושתק התובע מלעתור לסעד המבוקש בתובענה זו. הנתבעת מצידה טענה בכתב תשובתה כי דין התובענה להדחות על הסף, שכן התובע מנוע מלעתור לסעד הצהרתי בדבר זכותו לקבלת חנות בשכירות מוגנת בבניין החדש, שכן הוא פונה כדין בפסק הפינוי.

בתביעה מושאת פסק הפינוי עתרה הנתבעת להורות על פינויו של התובע מהמושכר כאשר עילת התביעה נסמכה על הוראת סעיף 131(10) לחוק הגנת הדייר, הדובר בפנוי מושכר עת מבקש בעל הבית " ... להרוס את המושכר, או את הבניין שבו נמצא המושכר כדי להקים במקומו ביניין אחר ..." (נספח א' לתצהיר מליק, נ/2).

אין גם חולק כי היורשים כולם מכרו את זכויותיהם בחלקה לנתבעת בתמורה לתשלום סך בש"ח השווה ל-750,000 דולר, וכי הנתבעת נרשמה בלישכת רישום המקרקעין ביום 20/11/06 כבעלת 9/10 מהחלקה – כאשר החלק האחד (1/9) נותר רשום על שמו של צבי שכטר בשל קיומו של עיקול על זכויותיו בחלקה (ראו נסח עדכני נכון ליום 25/11/07, נספח ג' לבמ/15; וראו סעיף 4ז' להסכם המכר לעניין העיקול).

...

הואיל ולדעת הכל, הסעד הכספי לו עותר התובע בתביעתו נופל תחת סמכותו העניינית של בית משפט השלום (פיצוי הנמוך מ-2.5 מיליון ₪) מכאן שבית משפט זה נעדר סמכות לדיון בתביעה כספית – ודינה להידחות על הסף.

התוצאה סוף דבר לאור האמור והמקובץ לעיל התוצאה הינה כדלקמן: א. התביעה בת.א. 1293-09-10 – נדחית.

ב. התובענה בה.פ. 31263-02-11 – נדחית.

בית דין לשכירות בירושלים ש 56235-06-16 פריידון ואח' נ' כץ ואח' בפני כב' השופטת מרים ליפשיץ-פריבס המבקשים 1. רחמנים פריידון 2. מרים אגביבי חכימי 3. חושנג חכימי 4. באהרם חכימי 5. אשרף חכימי 6. נאיירה חכימי 7. חמדם חכימי 8. סמד חכימי 9. מסעוד חכימי 10. שוקופה חכימי ע"י ב"כ עוה"ד ס' מצא המשיבים 1. משה כץ 2. יורשי עזבון המנוח נתן כץ משה כץ צביה סולומון ע"י ב"כ עוה"ד א' ולירו פסק דין

בפסק הדין בעירעור נקבע כי גם מקום בו הבעלים של המושכר נקשר בהסכם עם יתר השותפים לרכישת זכויותיהם מהם, אין באותה היתקשרות כדי לשנות או לגרוע מהילכת טיסונה ואין להורות פינוי המנוח מהמושכר (פסקות 19-20 לפסק הדין בעירעור).

...

בפסק הדין נדחתה הפרשנות והאבחנה שעשו המבקשים לפיה משרכשו את הזכויות מהשותפים אין להחיל על המנוח את הלכת טיסונה ונקבע: "הן מפסק דין זה (טיסונה – מ.ל.) והן מן הפסיקה הנוספת שנפסקה לעיל עולה, שלפי ההלכה אין מקום לגרוע מזכויות הדיירות המוגנת של שותף שנותר בנכס, בשל יציאת שותפיו שהיו גם הם דיירים מוגנים בנכס. לענין הלכה זו ותחולתה לא ניתן להבחין בנסיבות המקרה שלפנינו בין לשון הסכם השכירות לבין לשון הסכמי השכירות האחרים שנידונו בפסיקה ולא מצאנו בהסכם מושא ההליך שבפנינו החל על המנוח כדי גריעה מתחולת הלכה. ביטוי לזכויות המשיב בנכס עולה גם מן ההסכם שהמערערים היו צד לו מול קרני לרכישת זכויותיה מיום 17/06/2010 בו צוין בין היתר כי המשיב ממשיך ומחזיק בחנות" (פסקה 19 לפסק הדין בערעור).

לאור כל האמור, דין התביעה להידחות ואין להורות על חיוב המשיבים בדמי השכירות ראויים עבור 2/3 מהמושכר לפי סעיף 1(22) לתקנות.

המבקשת טוענת שהיא אישה פשוטה, מוחלשת וחסרת השכלה הסובלת מליקויים ריגשיים ונפשיים, בגינם היא מוכרת על ידי המוסד לביטוח לאומי כבעלת אובדן כושר עבודה בשיעור של 100% וכי היא יוצגה בהליך תביעת הפינוי על ידי עורך דין בבייב אשר העניק לה ייצוג משפטי כושל וקיימים נגדו הליכים משפטיים רבים ופסקי דין על ייצוג לא ראוי של לקוחותיו.

אליבא המבקשת עצמה, בהליך העירעור ובבקשה לביטול פסק הדין שהוגשה במסגרת הליך העירעור בהם יוצגה המבקשת על ידי עורכי דין אחרים מאלה שייצגו אותה בהליך הפינוי וכן בתובענה המנהלית בה ייצגה המבקשת את עצמה, חזרה המבקשת על הטענה לדיירות ציבורית, ולא העלתה מי מהטענות החדשות לבעלות מכוח ירושה או לדיירות מוגנת נדחית אותן היא מעלה לראשונה כיום, כ- 5 שנים לאחר פסק הדין בהליך הפינוי.

ביתר שאת כאשר המבקשת הטוענת שזו דירתה היחידה, אישרה בחקירתה הנגדית בדיון בעירעור שהגישה על פסק הדין לפינוי, שבבעלותה נכס מקרקעין אותו רכשה ללא משכנתא והגם שביקשה להציגו כמקלט/מחסן לא ראוי למגורים, אישרה שיש לו תשתיות והוא מושכר תמורת דמי שכירות של 4,000 ₪ לחודש (ראו פרוטוקול הדיון מיום 4.8.20 ע"א 54563-12-16).

...

לטענת המבקשת, עו"ד בבייב שלח עורכת דין צעירה ממשרדו לדיון בתביעת הפינוי, וטען מטעמה כהגנה טענה שגויה ולפיה הדירה היא "דירה ציבורית" כהגדרתה בחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, תשנ"ח -1998, ולא טען שלמבקשת זכויות בעלות בדירה מכוח ירושה ולחלופין שלמבקשת זכות דיירות מוגנת "נדחית" בדירה, בהתאם לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב -1972.

טענתה להיותה דיירת מוגנת נדחית מעלה על פניו קושי, אם לא יותר מכך, כאשר המבקשת אינה מצביעה על התקיימות כל התנאים המצטברים להכרה בה כדיירת מוגנת נדחית ובכללם, המשך מגוריה בדירה מאז סבה (הדייר המוגן המקורי הנטען) ועד לפטירת האב (הדייר הנגזר הנטען) (ראו; סעיף 27 לחוק הגנת הדייר; רע"א 1711/98 שפי נ' עזבון המנוחה שדז'ונסקי, פ"ד נד(1) 34 (2000)).

שיהוי בהגשת הבקשה, מטה את הכף שלא להיעתר לה (ראו: רע"א 3569/10 אלו עוז בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ (פורסם בנבו, 28.6.2010)) וכבר נפסק ש"אין לקבל התנהלות של בעל הדין השוקט על שמריו ורק כאשר "חרב" הפינוי מונחת על צווארו, בוחר הוא לפתוח בהליכים שונים שמטרתם לעכב או למנוע את הפינוי.

הבקשה, אפוא, נדחית.

בבית המשפט העליון רע"א 2214/24 לפני: כבוד השופט א' שטיין המבקש: אורן אפל נ ג ד המשיבים: 1. אמור קנצפולסקי 2. הבנה אביטל 3. יורשי ליאור יהודית ז"ל 4. אירית ליאור אביגדור בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (השופט א' צימרמן) שניתן ביום 15.3.2024 בע"א 2489-03-24; בקשת עיכוב ביצוע בשם המבקש: עו"ד טל וינגסט בשם המשיבים: עו"ד אפרת ברוש רותם ][]החלטה

בהחלטה שלא לדחות את ביצועו של פסק הפינוי, עליה מלין המבקש בפניי, קבע בית המשפט המחוזי (השופט א' צימרמן), בין היתר, כי המבקש השתהה יתר על המידה עם הגשת עירעורו ובקשתו לעכב את ביצועו של פסק הפינוי; כי זיקת המבקש למושכר כשוכר בלתי מוגן פחותה מזאת של המשיבים, בעלי המושכר; וכי עסקינן בשכירות בלתי מוגנת שלא נקצבה בזמן, אותה יכול המשכיר לסיים בהודעה מוקדמת "גם אם לא היתה הפרה [מצד השוכר – א.ש.], קל וחומר במקרה של הפרה יסודית [כטענת המשיבים-המשכירים – א.ש.]". מטעמים אלה, קבע בית המשפט המחוזי כי מאזן הנוחות אינו מצדיק את מתן עיכוב הבצוע המבוקש.

...

התנהלות המבקש בהליכים שהתקיימו בבית משפט השלום מתוארים היטב בהחלטת בית המשפט (השופטת כ' האפט) מיום 16.1.2024, אשר דחתה את בקשת המבקש שהוגשה בעקבות פסק הפינוי תחת הכותרת "בקשה לתיקון והנמקה של פסק הדין בהתאם לתקנה 82 ועיכוב ביצוע הליכים": "בתובענה זו נקצבו מספר מועדים להגשת כתב ההגנה מטעמו של הנתבע. האחרון שבהם נקצב עד יום 31/12/23. בהחלטה מיום 1/1/24 שבתי והבהרתי כי אין בבקשות הנוספות של הנתבע כדי ליתן ארכה להגשת כתב ההגנה מעבר ליום 31/12/23 על כל המשתמע. בהינתן האמור ובהינתן כי לא הוגש כתב הגנה בתובענה חרף חלוף המועד, לא היה מנוס מקבלת הבקשה למתן פסק דין בהיעדר הגנה, על נימוקיו. לא כל שכן, כאשר זה ניתן בחלוף שבועיים נוספים מן המועד האחרון להגשת כתב הגנה מטעמו של הנתבע. משכך גם אין מקום לקבלת הבקשה והיא נדחית. שימת לב כי עניינה של התובענה במתן סעד של פינוי בלבד וכי אין בפסק הדין כדי למנוע מן הנתבע להגיש כנגד התובע תובענה כספית מטעמו על כלל נימוקיה." בערעור שהגיש המבקש על פסק הפינוי נטען כי פסק הדין ניתן בשגגה.

לזאת אוסיף, כי גם אני סבור שסיכויי הערעור שהמבקש הניח לפתחו של בית המשפט המחוזי הינם קלושים עד כדי אפסיים.

הבקשה נדחית אפוא, ועמה נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע שהמבקש הניח על שולחני.

בשל נקיטת הליך זה, ישלם המבקש לאוצר המדינה הוצאות בסך כולל של 10,000 ש"ח. הסכום הכולל של ההוצאות – 20,000 ש"ח – ייגבה מדמי העירבון שהופקד במסגרת ההליך הנוכחי.