ערעור על פינוי דירה בשכירות סוציאלית

בקשתם זו של העותרים נדחתה תוך שנקבע כי: "אין רצף מגורים. הדירה נתפסה פעמיים ושופצה על ידי עמידר לאיכלוס חוזר. לא עונים על הכללים. להמשך בטיפול המשפטי בפנוי". לפי האמור בסעיף 9 לכתב העתירה הגישו העותרים ערעור על החלטה זו ודוק- ערעור זה לא צורף וכן אין תעוד להחלטה אשר התקבלה בו. ביום 26.11.2002 דנה הועדה העליונה בעיניינם של העותרים.

לאור כל האמור טוענים העותרים כי על בית המשפט לקבל את העתירה, להורות כי יש להכיר בהם כדיירים ממשיכים בדירה ובהתאמה לחתום עימם על הסכם שכירות מתאים תוך שיערוך חובם לדמי שכירות סוצאליים ולהורות על ביטול כל ההליכים המשפטיים אשר ננקטו בעקבות ההחלטות השגויות ובלתי סבירות אשר התקבלו על ידי המשיבים בעיניינם של העותרים.

...

משהעותרים לא הרימו את הנטל להוכחת עמידתם בתנאי זה במועד הרלוונטי, ממילא אינני נדרשת לקבוע מסמרות בשאלת רצף מגוריהם של העותרים עם הדיירים החוזיים ואולם, בעניין זה- לשם שלמות היריעה בלבד – יובהר כי אין בידי לקבל טענת העותרים ולפיה המועד הרלוונטי לבחינת רצף מגוריהם היה מועד פטירת אביהם.

" מהאמור עולה כי דין העתירה דחייה גם לגופם של דברים משלא הראו העותרים כל פגם אשר נפל בהחלטת המשיבות ובפרט לא פגם כזה המצדיק התערבות שיפוטית.

סוף דבר; לאור כל האמור והמפורט – העתירה נדחית.

כמו כן, המערערת טוענת כי לא היה מקום לשנות את דמי השכירות מ"שכר דירה סוצאלי" ל"דמי שימוש ראויים".

ההתייחסות של בית המשפט המחוזי בתיק האזרחי לתביעה שכנגד שהגישה חלמיש נעשתה רק בפיסקה 18, היא הפסקה האחרונה לפני פסקת הסיום של פסק הדין, ושבה נכתב כך: "לא מצאתי לנכון ליתן סעדים הצהרתיים במסגרת התובענה שכנגד, שכן מדובר בסעדים תיאורטיים בלבד. קבעתי כבר במסגרת התביעה הראשית, כי לקלדרון [המערערת – ד' ב' א'] אין זכויות בדירה הישנה. ממילא לא הוכיחה זכאות לזכויות בדירה החדשה. קלדרון כבר איננה מתגוררת בדירה הישנה כך שאין צורך לידרוש פינויה משם, והיא גם לא מתגוררת בדירה החדשה כך שאין מקום להורות על פינויה משם. חלמיש איננה זו המשכירה לקלדרון את הדירה בה היא מתגוררת כיום ולכן לא אתן סעד לפינוי דירה זו במסגרת ההליכים שלפני" (ההדגשה הוספה).

...

מהלכה למעשה – הפתרון הראוי בנסיבות העניין בסיכומו של דבר, בהתחשב במכלול הנסיבות המורכבות של מקרה זה, ומתוך רצון להביא את הסכסוך ארוך השנים בין הצדדים לכדי סיום, אני סבורה כי האיזון הנכון בין השיקולים השונים בעת הזו יתבטא בכך שההחלטה שלא לאפשר למערערת לשוב ולהתגורר בדירה החדשה תעמוד על כנה, אולם ההחלטה על שלילה מוחלטת של זכאותה לדיור ציבורי תבוטל.

סוף דבר: אציע לחברותיי לדחות את הערעור בע"א 8153/16 ולקבל חלקית את הערעור בעע"ם 2414/17 כאמור בפסקה 72 לעיל.

ת השופטת ע' ברון: אני מסכימה עם חברתי השופטת ד' ברק-ארז כי דין הערעור האזרחי להידחות.

כנגד הנתבעת יינתן צו לפינוי המושכר – דירה הנמצאת ברח' רידינג 25 בשכונת רמת אביב בת"א, הידועה כגוש 6771, חלקה 17, תת חלקה 2 (להלן: "הדירה") – ביום 19.5.13 בשעה 12:00 כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ השייך לה. התובעת תוכל להמשיך ולהתגורר עד למועד הנזכר בדירה, כנגד תשלום שכר הדירה המשולם בשמה כיום.

לאחר האמור, תשכלל התובעת את הצעתה לנתבעת בדבר שווי דמי השכירות, אולם יכול בהחלט שתרד מסכום זה באופן שלנתבעת תוצע הנחה המתחשבת בגילה, במצבה הסוצאלי והבריאותי, ובעובדה שהיא מתגוררת בדירה שנים רבות.

בדיון בהודעת העירעור שהתקיים ביום 22.6.2016 הציע כב' הרכב השופטים שדן בעירעור כי "תוגש תובענה חדשה לביטול ההסכמה שנרשמה בהסכם הפשרה מיום 14.05.12 וקיבלה תוקף של פסק - דין, תוך שמודגש שהתובענה הנ"ל תתייחס אך ורק להסכמה מיום 14.05.12 ולפגמים שנפלו בהסכמה זו. בית המשפט יקיים דיון בתובענה זו ורק אם תבוטל, יחזור הדיון לתביעת הפינוי המקורית שהגישה המדינה". הצדדים הסכימו להצעה ולפיכך פסק הדין מיום 15.8.2013, שדחה את התובענה לביטול פסק הדין, בוטל ולהסכמת הצדדים ניתן תוקף פסק דין (ראו נספח 15 לתצהיר התובעת).

...

לסיכום, שוכנעתי כי בנסיבות המקרה מאזן האינטרסים נוטה לטובת התובעת וביטול ההסכם.

סוף דבר, התביעה מתקבלת.

אני מורה על ביטול הסכם הפשרה.

עמידר טענה כי בשנת 1982 רכשו את הדירה השנייה ואין לראותם כחסרי קורת גג וכזכאים להמשיך ולשכור את הדירה הראשונה בתנאי שכירות סוצאליים של הדיור הצבורי.

בשנת 2004 הגישה עמידר נגד העותרת והמנוח תביעת פינוי (ת.א.1279/05).בית משפט השלום בחדרה קיבל את התביעה והורה על פינוי הדירה הראשונה.

העירעור היתקבל ברוב דיעות ובפסק הדין, מפי כבוד השופט י. עמית, נקבע כי עמידר מושתקת מלטעון כי העותרת והמנוח איבדו זכאותם בשל היותם בעלים של הדירה השניה , מאחר והדירה השניה נרכשה מעמידר, בידיעתה ובעידודה.

...

ב"כ עמידר טען כי יש לדחות את העתירה על הסף מחמת חוסר ניקיון כפיים וכן מפאת שיהוי בהגשתה.

ב"כ המשיב טענה כי יש לדחות את העתירה מחמת חוסר ניקיון כפיים ומחת שיהוי.

העתירה נדחית.

משלא הציגו פדלון טענה ממשית שניתן להסתמך עליה לצורך פסיקת סעד מן הצדק, נדחתה טענה זו. בית המשפט קמא דחה את הטענה שיש בין הצדדים פסק דין המורה על פינויים של פדלון, שהוא פסק דין המורה על תשלום דמי שימוש, ואם יפרו פדלון את החיוב לשלם דמי שימוש, יהיה עליהם לפנות את הדירה.

מסקנה זו מתחזקת גם לפי המסמכים שבקשו המערערים עצמם לצרף במסגרת ההליך שבפנינו, כגון מכתב משרד השיכון מיום 1/8/96 שבו הודיע לפדלון שהוא מאשר דירה בשכירות סוציאלית שמתפנית מהמלאי, "בתנאי החזרת הדירה בה מתגוררים בפלישה לחברה המאכלסת". אין ספק שבמשך השנים ניהלו הצדדים משא ומתן מתמשך, במסגרתו נבדקה האפשרות להעביר את הדירה משכר לחכר, אך אין בכך כדי לשנות את תפיסת עמידר שהיתה ידועה היטב לפדלון כל העת, שפדלון אינם שוכרים כדין של הדירה אלא פולשים.

...

מסקנה זו מתחזקת גם לפי המסמכים שביקשו המערערים עצמם לצרף במסגרת ההליך שבפנינו, כגון מכתב משרד השיכון מיום 1/8/96 שבו הודיע לפדלון שהוא מאשר דירה בשכירות סוציאלית שמתפנית מהמלאי, "בתנאי החזרת הדירה בה מתגוררים בפלישה לחברה המאכלסת". אין ספק שבמשך השנים ניהלו הצדדים משא ומתן מתמשך, במסגרתו נבדקה האפשרות להעביר את הדירה משכר לחכר, אך אין בכך כדי לשנות את תפיסת עמידר שהיתה ידועה היטב לפדלון כל העת, שפדלון אינם שוכרים כדין של הדירה אלא פולשים.

על כן, דין הערעור להידחות, ועל פדלון לפנות את הדירה מכל אדם וחפץ עד יום 29/7/2020.

מ' רניאל, שופט השופט רון סוקול אני מסכים לתוצאה ולפיה דין הערעור להידחות כמפורט בפסקה 25 לפסק דינו של חברי השופט מ' רניאל.