ההסתדרות הגישה בקשת רשות ערעור על ההחלטה (בר"ע 38787-04-18), ובדיון בבקשת רשות העירעור הגיעו הצדדים להסדר מוסכם שניתן לו תוקף של פסק דין, כמפורט להלן:
"..עניינו של העובד יוחזר לבית הדין האזורי אשר ידון בלוח זמנים קצר בשאלה אם יש קשר בין פיטוריו לבין מעורבותו בהתארגנות וחברותו בועד העובדים, לאחר שמיעת ראיות. ככל שבית הדין יקבע שיש קשר, ישקול ויכריע לגבי הסעדים המבוקשים על ידי המבקשת בסעיפים 4, 5, ו- 6 והסיפא לסעיף 9 לבקשת הצד. מבקשים לתת להסדר המוסכם תוקף של פסק דין, עת בקשת רשות העירעור תדון כערעור לפי תקנה 82 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב 1991."
יובהר, כי נוכח הההסדר המוסכם כמפורט לעיל, העובד לא שב לעבודתו בפועל.
החברה טענה כי ההסתדרות מעלה בערעורה טיעונים "כלליים, מעורפלים ואף חצי אקדמיים הנסמכים על הנחות מוצא שבבסיסן ניסיון להיתכחש לדין הקיים ולייסד דין חדש על פיו יהיה עובד פטור מכל חובותיו ביחסי עבודה אם הוכתר בתואר 'חבר ועד'", ואינה מתייחס כלל לעובדות המקרה; עם זאת, ההסתדרות הצהירה כי אינה מערערת על קביעותיו העובדתיות של בית הדין האיזורי, ומכאן נובע כי יש לדחות את העירעור נוכח קביעותיו העובדתיות של בית הדין האיזורי כי "נפלו ליקויים של ממש בתפקודו של העובד" וכי "המשיבה הוכיחה כי הפיטורים היו מנימוקים עינייניים ומקצועיים".
בהתייחס לטענות ההסתדרות בענין נטל ההוכחה טענה החברה כי אין מחלוקת כי אסור למעסיק לסיים את העסקתו של עובד בשל חברותו בועד העובדים.
לסיכום טענה החברה כי אין כל סיבה להתערב בקביעתו העובדתית של בית הדין האיזורי כי לא הוכח חשד לשיקולים זרים – פעילות בועד העובדים; מעבר לכך, גם אם היו מתקבלות טענות ההסתדרות (המוכחשות) בדבר עוינות להתארגנות עובדים והתנכלות לחברי הועד האחרים, אין בכך כדי להראות שסיום העסקתו של העובד נבע או הוכתם בשיקולים זרים, עת הוכחו הטענות החמורות וכבדות המשקל בקשר לתפקודו של העובד; לטענות אלה נימנעה ההסתדרות מלהתייחס בערעורה, וכאמור אף הצהירה כי אינה מערערת על הקביעה העובדתית בדבר הליקויים בתפקודו של העובד; מטרת משפט העבודה הקבוצי אינה לפטור עובד מחובותיו הבסיסיות כעובד רק בגלל שהוא מוכתר בתואר "חבר ועד" ולהקנות לו חסינות עקב כך.
נוכח האמור טענה החברה כי יש לדחות את העירעור, ואף טענה כי מתקיימות נסיבות המצדיקות לחייב את ההסתדרות בתשלום הוצאות.
...
סיכומו של דבר: בית הדין האזורי, על יסוד התרשמותו מהעדויות ומהראיות שלפניו, קבע כי בהתחשב במהות תפקידו של העובד כמנהל תיקי לקוחות, אשר כפי שהעיד מר שי ירון הוא "אחראי על יצירת הקשר עם הלקוח, ...ולאורך כל חיי העסקה הוא אחראי על כך שהלקוח ישאר מרוצה הוא חייב לשמור איתו על קשר אישי ושוטף באמינות ובשקיפות ככל שניתן כמובן ולגשר ולקשר בינו לבין כל המחלקות החטיבות והאגפים בחברת אוויס", ובמהות התלונות כנגד העובד ובהצטברותן - הוכח שפיטוריו של העובד נבעו מאי שביעות רצון מתפקודו המקצועי, וללא כל קשר למעורבותו ופעילותו בהתארגנות העובדים בחברה.
לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל חומר הראיות שבתיק, וכאמור מנקודת מוצא שנטל ההוכחה מוטל על החברה, אנו סבורים כי אין מקום להתערב בקביעה עובדתית זו.
סוף דבר – הערעור נדחה.
לא מצאנו כי במקרה הנדון יש לחרוג מהמקובל בסכסוכים קיבוציים לעניין חיוב בהוצאות משפט, ועל כן אין צו להוצאות.
