בבית המשפט העליון
בר"ם 4700/18
לפני:
כבוד השופט ע' פוגלמן
כבוד השופט מ' מזוז
כבוד השופטת י' וילנר
המבקשת:
רכבת ישראל בע"מ
נ ג ד
המשיבות:
1. עריית מודיעין-מכבים-רעות
2. עריית רמלה
בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מנהליים מרכז-לוד (כב' השופטת ז' בוסתן) בעמ"נ 8393-03-16 ובעמ"נ 20206-03-16 מיום 3.5.2018
בית המשפט ציין כי על אף שהחוק פוטר מסילת ברזל וחלקים בלתי נפרדים ממנה מתשלום ארנונה, ההלכה הפסוקה לא קבעה כי פטור זה משתרע באופן גורף על כל הרציפים, אלא רק כי הפטור יישקל בהתאם לנסיבותיו הפרטניות של כל מקרה.
אשר לתחנת פאתי מודיעין, נפסק כי ההחלטה שלפיה שטח המחלוקת חייב בארנונה היא סבירה, בהתאם למימצא העובדתי שלפיו החלק שבין סימון שפת הרציף לבין מסילת הברזל אסור במעבר בני אדם אלא לצורך עלייה לרכבת כשזו מגיעה לתחנה.
...
אשר לתחנת רמלה, נקבע כי טענות המבקשת בכל הנוגע לחיוב ארנונה בגין שטח המחלוקת זהות לטענות שהעלתה בערעור שנדחה בעניין תחנת פאתי מודיעין, ואי לכך דינן להידחות מטעמים דומים.
שנית, אף לגוף העניין, סבורני כי קשה להלום את האפשרות שיש לראות את הרציפים כחלק מ"תחנה" בסעיף 2(3) לפקודת מסילות הברזל.
מעבר לכך, אף אם היה ניתן להניח כי הלשון סובלת את אפשרות זו, הרי שנוכח התכליות שעליהן עמדנו לעיל, סבורני שאין לקבל גישה פרשנית זו. דהיינו, איני סבור כי סעיף 2(3) לפקודה כולל את רציפי הרכבת – בין אם באופן ספציפי תחת "מיגשות"; בין אם באופן כללי תחת "תחנה". כפי שעמדתי על הדברים לעיל, החיוב בארנונה נגזר מהוראת סעיף 2(1) לפקודה, אשר קובע את היקפה של המסילה.
מסקנה זו עולה לדעתי באופן ברור והחלטי מלשון החוק כפשוטה.
