ערעור על פטור מארנונה למוסד חינוכי

בשנת 2006 ביקשה המבקשת מהמשיבה 1, הממונה על מחוז ירושלים במשרד הפנים (להלן: הממונה), לקבל פטור מארנונה מכוח אותו סעיף וסורבה לנוכח העובדה שאינה עומדת בקריטריון שנקבע בחוזר המנכ"ל לפיו עליה לפעול "בתוך קהילת הרשות המקומית" ולשרת "בעיקר את תושבי אותה הרשות המקומית". המבקשת פנתה לממונה בשנית בבקשה לפטור מארנונה על בסיס סעיף 4(א)(IV) לפקודה, המעניק פטור מארנונה למוסד חינוך שתכליתו אינה הפקת רווח כספי.

הצדדים נחלקו בשאלה האם המבקשת עונה להגדרת "מוסד חינוך" לפי סעיף 4(א)(IV) לפקודה והאם לצורך הכרה בו ככזה רשאית הייתה הממונה לידרוש את הצגת אישור משרד החינוך, וכן בשאלה האם נידרש כי המבקשת תספק שירותי חינוך לקהילה המקומית כדי לזכות בפטור על אף שדרישה זו אינה נזכרת בפקודה.

טענתן העיקרית של המשיבות, אשר התקבלה בפסק הדין בעירעור, היא כי תכלית הפקודה, בהיותה עוסקת בפטור מארנונה, מחייבת לבחון האם המוסד המבקש את הפטור תורם לקהילה המקומית בה הוא פועל.

...

חוות דעתו המפורטת, הנשענת גם בהרבה על משפט משוה, מקובלת עלי, אף שאיני מקל ראש בעמדה שהביעו חברי השופט דנציגר ושאליה הצטרפו חברינו הנשיא (בדימ') והשופטים ג'ובראן ועמית.

הסעיף - זה לשונו לעניין אי הטלת ארנונה במקרקעין אשר: הבעלות והחזקה עליהם הן בידי כל מוסד-חינוך, בתנאי שהבנין או הקרקע התפושה משמשים לאותו מוסד –חינוך –כגן ילדים, בית ספר סמינר או בית ספר מקצועי, או כבית חינוך לעוורים, לאילמים או לחרשים או כספריה ציבורית" כשלעצמי סבורני, כי הפקודה כנתינתה וביסודה נתכוונה ל"עיר קטנה ואנשים בה מעט" (קהלת ט"ו, י"ד) ולנסיבות בהן יש לציבור המקומי עניין במוסד בו עסקינן, להוציא המקרים שהפטור בהם ניתן מטעמים היסטוריים אשר שרשיהם עוד בתקופה העותמאנית (כמו קונסוליות ומוסדות דת).

לענייננו משמעות הדבר כי הרשויות מחויבות ליטול עליהן חלק ניכר יותר מן הפעילות בתוכן, ואם כך - ריבוי הפטורים עומד בניגוד למגמה זו. כך - סבורני - פרשנות הדין הקיים.

" בהחלטה מושא העירעור קיבלה ועדת הערר את עמדתה של המשיבה וקבעה כי החיוב בארנונה ייעשה על-פי סיווג של "בית ספר צבורי". ועדת הערר נימקה את קביעתה בכך שסעיף 5ג(ה)(3) לפקודת מסי העיריה ומסי הממשלה (פיטורין), 1938 (להלן: פקודת הפיטורין), מעניק פטור מתשלום ארנונה למוסדות חינוך צבוריים אשר אין בהם פעילות עסקית.

כן דוחה המשיבה את הסתמכות המערער על עניין חמדת הדרום, מאחר ובאותו עניין, התבקש פטור מארנונה כללית לפי ס' 4(א)4א לפקודת הפיטורין, בעוד שהמשיבה מבקשת לשנות את הסווג שניתן לה לפי צו המיסים.

...

דיון והכרעה לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת החלטת ועדת הערר, מושא הערעור המנהלי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל וכי אין לסווג את הפעילות שמקיימת המשיבה בנכס כ"בית ספר ציבורי".

סיכום הערעור מתקבל.

המערערת, לטענתה, כפופה ופועלת בדיוק בהתאם לתעריפים שלפיהם פועלות כל החברות קדישא המסורתיות, אשר בתי העלמין שלהן בודאי מוגדרים כבתי עלמין שלא למטרות רווח, ולכן היה על ועדת הערר להחיל דין שווה על המערערת, כמו על חברות קדישא המסורתיות, שאינן מחויבות בארנונה.

המערערת לא הוכיחה כי בית העלמין אינו משמש למטרות רווח נישום, המבקש פטור לפי פקודת מסי העיריה ומסי הממשלה (פיטורין) 1938, עליו מוטל נטל הראיה כי נתקיימו בו כל תנאי הפטור (ה' רוסטוביץ, "ארנונה עירונית", מהד' 5, ספר ראשון, הוצאת אוריאן, התשס"א-2001, בעמ' 581).

וכפי שנאמר גם בעת"מ (חי') 1041-05-13 מכללת מר אליאס, איעבלין נ' המועצה המקומית איעבלין (בהקשר לסעיף אחר בפקודת הפטור, המעניק פטור מארנונה למוסד חינוך שאיננו פועל למען הפקת רווח כספי) כי "המבחן המרכזי הנו מבחן התכלית, המטרה שלמימושה פעל מוסד החינוך בנכס. לצורך כך אין חשיבות האם נצברו לו רווחים בפועל, בתקופה מוגדרת כלשהיא, אם לאו, שכן הפטור מוענק למוסד שתכליתו אינה להפקת רווחים" (שם, בפסקה 31).

...

לסיכום חלק זה, המערערת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח, כי בית העלמין אינו משמש או לא שימש למטרות רווח.

כך, בענין עת"מ (ת"א) 2075/06 חברה קדישא הרצליה נ' עיריית הרצליה נקבע (בפיסקה 2(ו) לפס"ד) "שהעותרת היא זו המחזיקה בשטחי בית העלמין והיא בעלת הזיקה הקרובה ביותר לנכס כמחזיקה בנכס, ולא הנפטרים. לא מדובר גם בהחלטה בלתי סבירה של המשיבה, בצורה כזו הדורשת את התערבות בית המשפט". ובענין עמ"נ (מרכז-לוד) 48048-11-15 קיבוץ עינת אגודה שיתופית נ' המועצה האזורית דרום השרון נקבע (בפיסקה 11) "כי המערער מתחזק את שטח בית העלמין בכללותו ......... החלטת ועדת הערר לפיה יש לראות במערער, שהינו החוכר של המקרקעין והמפעיל את בית העלמין, כמחזיק בשטח בית העלמין כולו, הינה החלטה סבירה, ולא נפל בה פגם המצדיק התערבות". ובית המשפט העליון בבר"ע על פסק דין זה (בר"ם 2985/17), (בפיסקה 8) אמר כי "בית המשפט לעניינים מנהליים קבע כי ההחלטה לראות בקיבוץ כמחזיק הנכס לצורך חיובו בארנונה סבירה בנסיבות הענין, ולא מצאתי כי יש עילה למתן רשות ערעור בהתייחס לקביעה זו". לסיכום חלק זה, אינני רואה כל עילה להתערב בהחלטת ועדת הערר, כי המערערת היא היא "המחזיקה" של בית העלמין, ובתור שכזו, מחויבת בתשלום הארנונה בגין בית העלמין.

סיכום הערעור נדחה.

זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב (השופט טל), בגדריו נדחה ערעור (עת"מ 1288/05) שהגישה המערערת על החלטת המשיבה מיום 3.1.05, ועניינו טענת פטור מארנונה כמוסד חינוכי.

...

דומני איפוא כי אין מנוס מבדיקת תכלית החקיקה, תוך הסתייעות בשימושי הלשון הרווחים.

סוף דבר וסיכומו (1) נוכח האמור סבורני כי האכסניה לבחינת הפטור למוסדות להשכלה גבוהה מצויה, כעמדת המשיבה, בסעיף 5(י) לפקודה, הקובע כך: "הנכסים דלקמן יהיו פטורים מהארנונה הכללית, דהיינו:

בעניין זה צודק חברי בהגיעו לסוף דרכו הפרשנית ובקבעו כי יש לפרש את הביטוי "מוסד חינוך" על רקע תכליתה של פקודת הפיטורין ובהקשר למכלול הוראותיה וכן על רקע התקופה בה הוחקה וההקשר שלשמו נקבע בה הביטוי "מוסד חינוך". די בהקשר זה כדי להוביל למסקנה אליה הגיע חברי.

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום (כבוד השופט א' פרסקי) מיום 12.12.19 לפיה ניתנה למבקשת רשות להיתגונן בכפוף להפקדת סך של 20,000 ₪ בקופת בית המשפט.

נוכח טענות שהועלו לפיהן ניתן לקבל פטור מארנונה למוסד חינוכי וכי פטור צפוי להיתקבל בזמן קרוב, נכון היה בית המשפט לאפשר מיצוי הליכים אלה לתקופה מוגבלת.

טענותיה של המבקשת בדבר הכבדה אפשרית בהקשר זה הועלו בשפה רפה ובלא שהונחה להן ולוּ תשתית מינימאלית (וראו גם החלטת רשמת בית משפט זה, כבוד השופטת ת' בר אשר, מיום 1.3.20 בה נדחתה בקשת המבקשת לפטור אותה מהפקדת ערבון בהליכי בקשת רשות העירעור משזו לא הראתה שהיא נעדרת יכולת כלכלית להפקיד את שנידרש; ואכן המבקשת הפקידה את הערבון זמן קצר לאחר ההחלטה ועל פני הדברים בלא קושי).

...

לאחר שעיינתי בבקשה על כל שצורף לה באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

הבקשה נדחית.