ערעור על עונש מאסר בעבירות מין

לצד זאת הוטלו על המערער עונשי מאסר על תנאי שלא יעבור עבירות מין, וכן חויב בתשלום פיצויים בסך 20,000 ש"ח למתלונן ו-10,000 ש"ח למתלוננת.

...

יוער כי לאחר שימוע גזר הדין, נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת המערער לעכב את ביצועו עד להכרעה בערעור.

דיון והכרעה לאחר עיון בהודעת הערעור על נספחיה ומשהוספנו והיטינו אוזן לטיעוני הצדדים לפנינו – הגענו לידי מסקנה כי דין הערעור להידחות, וכך אציע לחבריי כי ייעשה.

ראשית, לטענתו של המערער שלפיה בית המשפט המחוזי סטה ממדיניות הענישה הנוהגת בכל הנוגע לאישום הראשון שעה שקבע כי העונש ההולם בעניינו לא יפחת מ-10 חודשי מאסר בפועל – בית המשפט המחוזי סקר בפירוט את מדיניות הענישה במעשים שבביצועם הורשע המערער במסגרת האישום הראשון, ולא מצאנו יסוד לשנות מקביעתו בעניין זה; ויצוין כי בית משפט זה עמד לא אחת על החומרה הרבה הכרוכה בביצוען של עבירות מין שמבוצעות בקטינים, שמצדיקה ככלל השתת עונשי מאסר משמעותיים ומרתיעים (ראו, למשל: ע"פ 8377/18 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (31.7.2019); ע"פ 1229/19 סלומינסקי נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (1.7.2019)).

במצב דברים זה, לא מצאנו כי יש מקום להתערב בגזר הדין, והוא נותר על כנו.

]השופטת י' וילנר: לפנינו ערעורים מזה ומזה על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' סגן הנשיא ר' כרמל והשופטים א' רומנוב וש' רנר) בתפח"ע 17679-01-20 מיום 14.2.2021, בגדריו נגזרו על המערער בע"פ 2557/21 והמשיב בע"פ 2240/21 (להלן: המערער) 8 שנות מאסר בפועל, 8 חודשי מאסר מותנה ותשלום פיצויים לשלושת המתלוננים נגדו בסך כולל של 130,000 ש"ח. רקע נגד המערער הוגש כתב אישום (אשר תוקן במסגרת הסדר טיעון) המייחס לו ביצוע עבירות מין שונות בשלושה קטינים – א' ב' ו-ג' (להלן: המתלוננים), אשר התגוררו בפנימייה ובמשפחתון לילדים ונוער בסיכון, בהם שימש המערער כמדריך (להלן: הפנימייה והמשפחתון).

בקביעת עונשו של המערער בתוך מיתחמי הענישה, צוינו הודאתו של המערער בבצוע העבירות, אשר חסכה את העדת המתלוננים ומזמנו של בית המשפט; החרטה שהביע המערער על מעשיו; עברו הפלילי הנקי; גילו הצעיר בעת ביצוע העבירות (21 שנים); נסיבותיו האישיות אשר פורטו בתסקיר שירות המבחן; משך תקופת מעצרו; ניסיונו להשתקם; וכן השלכות המעצר וההליך המשפטי על משפחתו.

...

נוכח כל האמור לעיל, בשים לב לחומרת העבירות הנדונות מחד גיסא, ומאידך גיסא לגילו הצעיר של הנאשם, לעברו הנקי וליתר נסיבותיו המקלות אשר פורטו בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, ואך בשל הכלל לפיו ערכאת הערעור אינה נוהגת למצות את הדין (ראו: עניין זילחה, בפסקה 17; עניין ביטון, בפסקה 12), אני סבורה כי יש לקבל את ערעור המדינה ולגזור על המערער עשר שנות מאסר בפועל (חלף שמונה שנות המאסר אשר נגזרו עליו בבית המשפט המחוזי).

ממילא יש לדחות את ערעורו של המערער על עונשי המאסר שהשית עליו בית המשפט המחוזי.

סוף דבר: אציע לחבריי לקבל את ערעור המדינה ולגזור על המערער עשר שנות מאסר בפועל, תוך הותרת יתר רכיבי גזר הדין על כנם.

המשיב, מנגד, בעירעור על עונש המאסר בפועל שנגזר עליו, טען כי עונשו חמור יתר על המידה.

‏על העונש המושת על מי שהורשע בבצוע עבירות מין בקטינים לבטא גם את הסלידה הרבה ממעשים אלו (ע"פ 6098/17 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (24.7.2018)‏).

מכל מקום, משמקובלת עליי קביעת בית המשפט המחוזי כי ראוי להבחין בין עבירות הרכוש שהמשיב ביצע לעבירות המין והאלימות, ולראותן כשני "מעשים" נפרדים (פסקה 23 לגזר הדין), הרי שאין מניעה כי הרף העליון של מיתחם העונש ההולם יעלה על 20 שנות מאסר, כפי שבית המשפט המחוזי קבע.

...

יוצא אפוא, כי בנוסף לעבירות המין בהן המשיב הורשע, יש להשית עליו ענישה הולמת בשל עבירות הרכוש, אשר העונש המרבי הקבוע בחוק בגינן הוא 7 שנות מאסר עבור עבירת הכניסה והתפרצות למקום מגורים, ו-7 שנות מאסר בגין הפריצה לרכב.

נוכח זאת, בין אם נתמקד בכך שעונשו של המשיב מוקם בחלקו התחתון של מתחם העונש ההולם שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי; ובין אם נבחן את גבולות מתחם העונש ההולם שנקבעו – נגיע לכדי מסקנה כי התוצאה העונשית הסופית שהתקבלה, חמורה ככל שתהא, מקלה עם המשיב יתר על המידה במקרה מזוויע זה. זאת גם בהתחשב בבחירת המשיב להודות במעשיו שלא במסגרת הסדר טיעון, ובכך לחסוך את עדות הקטינה ומשפחתה.

בהינתן הענישה שהושתה בעניין פלוני ומקרים חמורים אחרים (ראו בין היתר: ע"פ 1301/92 מדינת ישראל נ' שוורץ, פ"ד נ(5) 749 (1997); ע"פ 2361/10 פלוני נ' מדינת ישראל (2.3.2011)) – אני סבור כי החמרת העונש שהוטל על המשיב, בהתחשב בנסיבותיו הפרטניות של המקרה שלפנינו, עולה בקנה אחד גם עם מדיניות הענישה הנוהגת.

(על מדיניות הענישה ראו: עניין ראזם נקבע עונש מאסר של 5 שנים בעבירה ממין זה בארוע טירור; ע"פ 3708/21 ‏ פלוני נ' מדינת ישראל (13.7.2021) נדחה ערעור על עונש מאסר בפועל של 6 שנות מאסר בהתפרעות על רקע לאומני והשלכת בבוקי תבערה; עניין אבו עיישה שם נגזרו 9 שנות מאסר בפועל).

...

מתחם הענישה אתו אנו קובעים בעבירת הנשק נע בין 12-36 חודשי מאסר.

על יסוד כל האמור ובהתחשב במכלול שיקולי הענישה, ולאור הסדר הטיעון לפיו הוסכם כי המאשימה לא תחרוג מטיעוניה מעונש מאסר בפועל של עד 16 שנים, נטילת אחריות והכרה של הנאשם בחומרת העבירות, הודאתו בכתב האישום המתוקן שחסך את ניהול ההליך וכן הסיוע של הנאשם לפיענוח הפרשייה, ולאחר שעיינו בתיעוד הרפואי בנוגע לחולי ממנו סובל הנאשם, אשר מצנעת הפרט לא יפורט, ובהתחשב בגילו הצעיר הגענו למסקנה כי יש להטיל על הנאשם עונש שיבטא חפיפה כמעט מלאה של העונשים.

על יסוד כל האמור אנו גוזרים על הנאשם עונשים כדלהלן: מאסר בפועל לתקופה של 14.5 שנים מיום מעצרו.

בע"פ 5617/19 מדינת ישראל נ' פלוני (26.8.21), קיבל בית המשפט העליון את ערעור המדינה, והחמיר בעונשו של נאשם מ-11 שנות מאסר בפועל ל-15 שנות מאסר בפועל, במקרה שבו הורשע הנאשם לאחר שמיעת ראיות, בארבעה אישומים שונים, בריבוי עבירות מין שנעשו לאורך שנים רבות, בשלוש בנות מישפחה קטינות (בתו, נכדתו ואחייניתו).

זאת ועוד, גם החמרה בענישה צריכה להעשות בהדרגתיות, ראו בעיניין זה ע"פ 8718/20 פלוני נ' מדינת ישראל (7.12.22) שם נקבע, בין היתר: "[...] כאשר בית המשפט חורג ממדיניות הענישה הנוהגת כדי להחמיר את רף הענישה, עליו לעשות זאת במתינות ובהדרגתיות תוך שהוא שומר על עיקרון אחידות הענישה ועל קיומו של מדרג חומרת ענישה בין העבירות השונות". באותו מקרה בית המשפט העליון קיבל ערעור על חומרת העונש, והפחית מעונשם של שני נאשמים (לאחד הופחתה שנת מאסר, ולאחר שהיה קטין במועד ביצוע העבירה הופחתו שנתיים) על מנת "לשקף איזון ראוי בין חומרת העבירות ונסיבות ביצוען ובין הצורך בהדרגתיות ובמידתיות בהחמרה בענישה". הדין העניק לנו כלים לבחינת חומרת המעשים במסגרת סעיפי החוק, ובכלל זה עלינו להיתחשב בנסיבות המקרה וברמת הפגיעה בערכים המוגנים, והעונש הקבוע בצד כל עבירה הוא אור מנחה עבורנו.

...

נתנו דעתנו למדיניות הענישה ולפסיקה המגוונת בעבירות מין בקטינים, לקיומו של עונש מזערי, לערכים המוגנים שנפגעו ממעשיי הנאשם, לעוצמת הפגיעה בהם, ולאחר ששקלנו את נסיבותיו המיוחדות של המקרה שלפנינו, ובכללן חומרת העבירות, תדירותן, גילם הצעיר מאד של הקטינים, יחסי האמון ששררו בין הנאשם לקטינים ולמשפחתם, מצאנו לקבוע את מתחם העונש ההולם בעניינו של ב' בתווך שבין8 שנות מאסר בפועל ל-14 שנות מאסר בפועל ובעניינו של א' בתווך שבין 45 חודשי מאסר בפועל ל - 80 חודשי מאסר בפועל.

בהתאם לסמכות הנתונה לנו החלטנו להטיל על הנאשם עונש כולל בגין שני האישומים.

סוף דבר בהינתן כל שאמרנו החלטנו להטיל על הנאשם את רכיבי הענישה שלהלן: חמש-עשרה (15) שנות מאסר בפועל, בניכוי תקופת מעצרו בתיק זה - החל מיום 9.6.21.