ערעור על עבירות תכנון ובנייה

זהו פסק דין בעירעור על החלטה שניתנה בהליכים רבים כאחד, אישומים בעבירות תיכנון ובניה, בהקשר להתקנה ראשונית של בלוני גז ניידים לשימוש ביתי, בעיר ערד.

...

הערות אחרונות כאמור בפרק הסיכום הכללי, וכאמור באופן מפורט בכל תיק ותיק, הערעור מתקבל, והחלטת בית משפט השלום לבטל את כתב האישום מתבטלת.

נוכח כל האמור, העניין הציבורי בניהול התיקים עד גמירא, ובוודאי בהגעה לענישה מוחשית, לכאורה פחת עד מאוד.

הערעור מתקבל.

גזר הדין קמא – לאחר סקירת טיעוני הצדדים, קביעת מיתחמי הענישה ובחינת השיקולים לקביעת העונשים ההולמים בזיקה למתחמים – על המערער הושתו העונשים הבאים: (א) מאסר על תנאי לתקופה של חודשיים, והתנאי הוא שבמשך שנתיים לא יעבור על עבירה לפי פרק י' לחוק; (ב) קנס בסך 65,000 ₪ או 180 ימי מאסר תחתיו, לתשלום בעשרה תשלומים; ו-(ג) חתימה על התחייבות בסך 21,000 ₪ להמנע מלעבור עבירה על פרק י' לחוק, למשך שנתיים.

כך, שהעדר דוחות הפיקוח מהשנים 2014-2015 לא פעל לחובת המערער, וההנחה הייתה שאף אם הם היו קיימים ואף אם מצוין בהם מה שהמערער טוען שהיה בהם – הדבר אינו גורע מהקביעה בדבר מסירת המידע הכוזב מטעמו ביודעין, בנקודת הזמן שבה הוא מסר את המידע, במסגרת בקשת ההיתר (וראו בדומה את ע"פ (מחוזי נצרת) 38852-04-11 הוועדה המחוזית לתיכנון ובנייה מחוז צפון נ' ויה (20.09.2011) ורע"פ 2557/20 הרצל שואעי נ' מדינת ישראל (21.05.2020)).

...

המסקנה השנייה היא שאין כל נפקות לשני המסמכים שמבקש המערער להוסיף בשלב הערעור.

טענה נוספת של המערער הקשורה למהלך האירועים המתואר מעלה הייתה כי היות וועדת הערר קיבלה את הערר והורתה כי ההיתר לא יבוטל - אזי שהמסקנה הינה שלא נמסר מידע כוזב ושיש לזכותו מהאישום.

סיכום – אשר על כן, ונוכח האמור מעלה במצטבר – הערעור נדחה על כל רכיביו.

באשר לגזר-הדין, המערער טען באופן סתמי כי גזר-הדין אינו מידתי, אולם לא הביא תימוכין לטענותיו, והנני סבורה כי בנסיבות העניין, לאור מהות השמוש שעשה המערער במבנים המצויים על קרקע שייעודה גן לאומי, וכן ייעוד חקלאי, כאשר אחד המבנים שימש למגורים, כמו גם בהיתחשב בהרשעה קודמת של המערער בעבירה על חוק התיכנון והבניה, גזר-הדין הנו מידתי ואינו חורג מהמקובל, ואין מקום להתערב בו. לאור האמור לעיל, דין העירעור להדחות.

...

קביעת בית-משפט קמא אשר דחתה את הטענה בדבר אכיפה בררנית, הן בכל הקשור לאחיו של המערער, והן בכל הקשור לטענה סתמית שהועלתה בנוגע לאי-ביצוע הליכי אכיפה כנגד שכנים, מעוגנת בחומר הראיות, כפי שעמד לנגד עיני בית-משפט קמא, ודין טענותיו בעניין זה להידחות.

דווקא נוכח הנפקות של קבלת טענה לאכיפה בררנית, עד כדי אפשרות לביטול כתב-האישום, נדרש בית המשפט "לסנן" טענות אלה גם בשלב הגילוי, שאם לא כן, אין לדבר סוף.

באשר לגזר-הדין, המערער טען באופן סתמי כי גזר-הדין אינו מידתי, אולם לא הביא תימוכין לטענותיו, והנני סבורה כי בנסיבות העניין, לאור מהות השימוש שעשה המערער במבנים המצויים על קרקע שייעודה גן לאומי, וכן ייעוד חקלאי, כאשר אחד המבנים שימש למגורים, כמו גם בהתחשב בהרשעה קודמת של המערער בעבירה על חוק התכנון והבניה, גזר-הדין הינו מידתי ואינו חורג מהמקובל, ואין מקום להתערב בו. לאור האמור לעיל, דין הערעור להידחות.

ביום 24.05.20 חתם מנהל מחוז צפון ביחידה הארצית לאכיפת דיני התיכנון והבניה על התראה לפני הטלת קנס מינהלי קצוב על עבירות תיכנון ובניה, אשר יועדה למערער.

...

על כן, נקבע כי מאחר שהתקיימו הליכים מנהליים ושיפוטיים בעניינו של המערער באשר לבניה האסורה נשוא בקשה זו, רשאי היה המפקח להטיל על המערער את הקנס אף בלא המצאת ההתראה האמורה בה. עוד נקבע כי נוכח חלוף פרק זמן ניכר מאז מתן הקנס המנהלי ועד להגשת הבקשה כאן, נוכח העובדה כי המערער היה צד להליכים קודמים בגין אותן עבודות בניה ונוכח העובדה כי בעניין אותן עבודות ניתנו מספר צווי הריסה והפסקה שהופרו, פעם אחר פעם, לא מצא בימ"ש קמא להיעתר לבקשה למתן ארכה להגיש בקשה להישפט.

כן סבור אני כי על פני הדברים נראה שמדובר בזלזול חמור מצד המערער בשלטון החוק ובהליכים המנהליים והמשפטיים.

כן נראה, על פני הדברים, כי המערער ביצע עבירות במשך שנים רבות, בניגוד לצווים שניתנו, תוך זלזול מחפיר בשלטון החוק ובהחלטות וצווים שיצאו תחת ידי הרשויות וביהמ"ש. יחד עם זאת, לאור טענת המערער כי הוא כלל אינו המחזיק או הבעלים של הנכס וכי לא היה מודע להליכים שהתנהלו בעניין זה, וכן לאור טענתו כי לא ניתנה לו ההזדמנות להשיב לטענות המשיבה לעניין יישומה של תקנה 5(ב) לתקנות העבירות המנהליות על עניינו, סבורני כי יש מקום ליתן לו את יומו בביהמ"ש ואת האפשרות לטעון טענותיו לגופו של עניין.

עם זאת, לאור הרקע העולה מתיק זה, שנראה על פני הדברים כזלזול מחפיר של המערער בצווים והליכים שהתנהלו בעניין זה, סבורני כי יש להתנות את בקשתו להארכת מועד להגיש בקשה להישפט בהפקדת סכום הקנס שהוטל עליו בקופת בית המשפט, וכך אני מורה.

בהתאם לכך, חלף גזר הדין המקורי, נגזר על המערער בגין כל העבירות קנס בסך 89,700 ₪, לתשלום ב- 60 תשלומים; צו התאמה/הריסה של המבנה, שכניסתו לתוקף ביום 24.11.2022, לרבות הסמכת הועדה המקומית לתיכנון ובנייה בירושלים לבצוע הצוו; וחתימה על התחייבות כספית.

...

בית-משפט קמא קבע כי לבנייה הנדונה אין היתר בנייה, זאת בהתבסס על עדותו של המפקח יוסי מרום, וכן על האמור בהכרעת הדין הראשונה בעניין זה. לדבריו "כבר בראשית עדותו בדיון האחרון טען הנאשם כי ההיתר לקומת הקרקע הוא זה אשר מתועד במוצגים נ/1-נ/6 - תיק היתר 82/725. בסעיף 20 להכרעת הדין מיום 21.10.2020 דנתי בפריט אישום א(1)(2). עיקרו של הדיון, מסעיף 20(ב) ואילך, התייחס לטענת קיומו של היתר לבינוי (היתר 21132 על בסיס תיק היתר 82/725). כלל המוצגים והעדויות נותחו והוצגו קשיים רבים מאוד המפריכים כל סיכוי (ובמשמע: כל ספק סביר לטובת הנאשם) שההיתר האמור מכשיר את הבינוי מושא ההליך; המסקנה התייחסה בפירוש לכך שההיתר לא מתייחס לאיזה מחלקי הבינוי ולא רק בעניין קומה 2 (הקומה שמעל קומת הקרקע). אין צורך לחזור על האמור שם. ההנמקות בהכרעת הדין מיום 21.10.2020 תקפות גם כעת ומלמדות כי לבינוי מושא דיוננו אין היתר". לגבי המרפסת, התייחס בית-משפט קמא בהכרעת הדין השנייה לכך שכתב האישום מייחס למערער בנייה ללא היתר, ולכך שהוכח כי לא היה היתר לבניית המרפסת, אך מועד הבנייה אינו ידוע ואפשר שעבירת הבנייה התיישנה, ולפיכך הרשיע את המערער בעבירת שימוש ולא בעבירת בנייה.

בסופו של דבר בית המשפט הרשיע בעבירה שצוינה בכתב האישום, לפי סעיף 204(ב) לחוק ובהתאם לכך גם גזר את דינו של המערער.

אשר לטענה בדבר תחולתו של "חוק החנינה" על המבנה – מקובלת עליי קביעת בית המשפט בסעיף 9 להכרעת הדין השנייה, לפיה לא מדובר בבינוי שהיה קיים ושמיש לפני המועד הקובע לעניינו של "חוק החנינה", 5.6.1967.

נוכח כל האמור לעיל, דין הערעור באשר להרשעתו של המערער להידחות.