ערעור על סעדים זמניים בנוגע לרכוש בעבירות הלבנת הון וסמים

בבית המשפט העליון ע"פ 3558/17 לפני: כבוד השופט י' דנציגר המערערת: חברה קדישא ליוצאי בוכרה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים מיום 29.3.2017 בצ"א 860-02-17 שניתן על ידי כב' השופט מ' בר-עם בשם המערערת: עו"ד ניר ישראל; עו"ד אסף נחמיה; עו"ד כהן טראב בשם המשיבה: עו"ד נורית הרצמן פסק-דין

נוכח זאת, מואשמת המערערת גם בבצוע עבירת הלבנת הון בהקף של כ-17.5 מליון ש"ח וכן בעבירת איסור עשיית פעולה ברכוש אסור.

לצד הגשת כתב האישום, הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה למתן צוים זמניים, לפי סעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן: חוק איסור הלבנת הון), בצרוף סעיף 36ו(א) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: פקודת הסמים המסוכנים או הפקודה), בנוגע לרכוש אשר חילוטו נידרש בכתב האישום.

בהמשך לכך, ביום 8.3.2017, עתרה המערערת למחיקת הבקשה לסעדים זמניים על הסף, בטענה כי בהעדר ייצוגה – נוכח העובדה שמנהלהּ הנו עד תביעה בהליך העקרי, והיא מנועה מלשוחח עימו בנוגע להליכים המשפטיים המתנהלים – לא ניתן להאריך את תוקפו של הצוו, אלא לאחר דיון בבקשה במעמד הצדדים ובתוך תקופת חלותו.

דיון והכרעה השאלה שלפנַי היא מהו תוקפו של הצוו הזמני לחילוט רכושה של המערערת, שניתן על ידי בית המשפט המחוזי מכוח סעיפים 23 לחוק איסור הלבנת הון ו-36(ו) לפקודת הסמים המסוכנים.

...

בית המשפט הוסיף כי אין מקום להתייחס למנהל כ"גורם בלעדיו אין", ואין במניעת הקשר בינו לבין המערערת בהליכים המשפטיים כדי לפגוע במערערת "יתר על המידה". משכך, סבורני כי אין ממש בסירובה של המערערת להתייצב לדיון, והימנעותה לעשות כן אכן משולה "לנאשם המסרב להופיע למשפטו", כפי שקבע בית המשפט.

טענה זו לא בוססה ונומקה כדבעי, ובנסיבות אלה אין בידי לקבלה.

אשר על כן, אני מורה בזאת כי הדיון בבקשה לסעדים זמניים יוחזר לבית המשפט המחוזי, על מנת שזה ישמע את טענות הצדדים, יבחן את התשתית הראייתית הלכאורית לבקשה, ויכריע בבקשה.

בשנת 2010 פנתה הובי לובי למערער על מנת שיתווך עבורה בעסקת רכישת עתיקות מעיראק למוזיאון שבכוונתה להקים בעיר וושינגטון בארה"ב. המערער וגרין ידעו כי חל איסור על ייצוא עתיקות מעיראק לארה"ב ולכן ביצועה של עסקה זו תלוי בזיוף מסמכים המקנים לעתיקות אילן יוחסין המאפשר לייבאן לארה"ב (להלן: פרוביננס).

עם הגשת כתב האישום הגישה המדינה "בקשה לסעדים זמניים" לפי סעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון וסעיף 36ו(א) לפקודת הסמים המסוכנים, בה עתרה למתן צוים זמניים בנוגע לרכוש אשר חילוטו נידרש בכתב האישום, הכוללים בתמצית: איסור דיספוזיציה במניות חברת "ביידון ארט בע"מ" (להלן: ביידון) אשר מצויה בבעלות מלאה של המערער; המשך איסור דיספוזיציה ברכב מסוג אאודי Q7 ל.ז 3198212 הרשום על שם חברת ביידון והמשך החזקת 50,000 ₪ שהופקדו להבטחת כסוי ירידת הערך והמשך שעבוד הביטוח המקיף של הרכב לטובת יחידת החילוט באפוטרופוס הכללי; המשך תפיסת מלאי של חנות עתיקות ברחוב ויה דולורוזה בירושלים, השייכת לחברת ביידון; איסור דיספוזיציה ובצוע כל פעולה העלולה להקטין את שווי הנכסים הכולל בחשבון בבנק הפועלים סניף 699 שמספרו 430828 על שם חברת ביידון, או לחלופין להורות על העברת כלל היתרות בחשבון הבנק לחשבון יחידת החילוט באפוטרופוס הכללי (מוערך בסכום כולל של כ- 202,253 ₪).

סעיף 23 לחוק מחיל את הסדר החילוט הקבוע בסעיפים 36ג עד 36י לפקודת הסמים המסוכנים, בשינויים המחויבים, על עבירות הלבנת הון, ובכלל זה סעיף 36ו(א) לפקודה שעניינו בסעדים זמניים להבטחת מימוש החילוט בסיום ההליך הפלילי: "הוגש כתב אישום ... רשאי בית המשפט, על פי בקשה חתומה בידי פרקליט מחוז המפרטת את הרכוש שאת חילוטו מבקשים, לתת צו זמני בדבר – מתן ערבויות מטעם הנאשם, או אדם אחר המחזיק ברכוש, צווי מניעה, צווי עיקול או הוראות בדבר צעדים אחרים שיבטיחו את האפשרות של מימוש החילוט ...". תכליתו של סעד זמני כאמור הנה "לשמר את מצבת נכסיו של הנאשם ולמנוע הברחתם, באופן שאם יורשע בסופו של הליך ויינתן צו חילוט, ניתן יהא לבצע את הצוו" (בש"פ 6817/07 מדינת ישראל נ' סיטבון, פסקה 36 (31.10.2007) (להלן: עניין סיטבון); ע"פ 7701/17 ‏סנדלר נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (23.10.2017); [בש"פ 10015/07‏ ‏]אביטל נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (23.12.2007); ע"פ 5140/13 מדינת ישראל נ' אוסקר, פסקה 9 (29.8.2013) (להלן: עניין אוסקר)).

...

כמו בית משפט קמא, אף אני סבור כי דינה של טענת המערער בנקודה זו להתברר בהליך העיקרי, כפי שנקבע, בשל "הצורך בשמיעת עדים וקביעת ממצאים על מנת לקבוע קביעות עובדתיות". בנסיבות ענייננו, יש ממש בטענת המדינה כי הכרעה בעניין זה מהווה הכרעה בשאלה מרכזית בתיק העיקרי, ואין מקומה בשלב מקדמי זה של בקשה למתן סעדים זמניים.

סוגיה נוספת שעלתה בערעור אשר מקומה בהליך העיקרי נוגעת לטענה בדבר "כפל חילוט". גם כאן, סבורני כי יש טעם בעמדת המדינה כי היחס בין ההליך האזרחי המתנהל נגד הובי לובי בארה"ב לבין ההליך הפלילי המתנהל נגד המערער, העומד ביסוד טענתו בהקשר זה, דורש בירור מעמיק יותר הנוגע בין היתר לדין הזר ולמהות ההליך האזרחי שננקט בארה"ב. אשר לטענות המערער לענין הגנה מן הצדק.

סוף דבר: הערעור נדחה בכפוף לאמור בפסקה 14 לעיל.

לפי כתב האישום, מפעילות זו אבוהי והמערער הפיקו הכנסה שלא פחתה מ-1,870,123 ש"ח. עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למתן סעדים זמניים, לפי סעיפים 23 ו-26 לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן: חוק איסור הלבנת הון) וסעיף 36ו(א) לפקודת הסמים המסוכנים.

בהיבט זה, מוחים המערערים על האופן בו בית המשפט קמא "הזרים" את הוראות חוק איסור הלבנת הון, המאפשרות חילוט "בשווי" – קרי, חילוט של רכוש שלא שימש בעבירה, אפשר את ביצועה, הושג כתוצאה ממנה או שימש לביצועה (סעיף 21(א) לחוק), לגדרי סעיף 36ג(א) לפקודת הסמים.

כך שניתן לחלט אף מרכוש כשר וחוקי לחלוטין, ובילבד שהוא שווה ערך לרכוש הקשור בעבירה "שהרי, אילו נדרשה הייתה זיקה ישירה בין הרכוש המחולט לבין ביצוע העבירה לפי החוק, אזי העבריין היה יוצא נשכר במצבים שבהם הוא ביזבז או הבריח את "הרכוש האסור", אולם נותרו בידו כספים "כשרים" שאותם לא ניתן לחלט מאחר שאין בינם ובין ביצוע העבירה את הזיקה הנדרשת" (ע"פ 6889/11 מדינת ישראל נ' עובד, פסקה 22 (14.5.2012)‏‏); וראה גם בעיניין וינברג: "... הסדר החילוט בחוק איסור הלבנת הון אינו חל על הרכוש שנעברה בו העבירה בלבד – אלא על כל נכסי הנאשם, עד לשווי הרכוש שנעברה בו העבירה..." (שם, פסקה 11); וכן בע"פ 8312/17 בנימין נ' מדינת ישראל, פסקה 41 (17.4.2018)‏‏.

בדומה לכך, בעיניין וינברג ציין השופט ע' גרוסקופף כי קיים "מסלול שיקול הדעת השפוטי" הפתוח בפני צד שלישי: "בשלב בו אנו מצויים, קיימים שני מסלולים באמצעותם יכול צד שלישי להליך הפלילי להביא לצימצום סעד התפיסה באופן שלא יפגע בעיניינו: הראשון, הוא הוכחה כי לצד השלישי זכויות ברכוש, המוגנות מפני חילוט במסגרת הוראת סעיף 36ג(א) לפקודת הסמים המסוכנים, החלה בהקשרנו מכוח סעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון. אם כך יוכח, אזי אין לתת סעד תפיסה הפוגע בזכויות של הצד השלישי, מאחר שאף אם יינתן צו חילוט בתום ההליך הוא יהיה כפוף לזכויות המוגנות הללו (להלן: מסלול הרכוש המוגן. ...); השני, הוא שיקול הדעת הנתון לבית המשפט במתן סעד זמני, אשר עשוי להביא לצימצום ואף לשלילה של סעדים זמניים ממספר שיקולים, ובכללם היתחשבות באינטרסים של צדדים שלישיים (להלן: מסלול שיקול הדעת השפוטי. ...). ודוק, בשלב זה אין עדיין תחולה לסעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון, המאפשר לבית המשפט, לאחר שהורשע הנאשם, להמנע מחילוט רכוש שהוא בר-חילוט מ"נימוקים מיוחדים שיפרט" (להלן: סייג הטעמים המיוחדים).

...

בית המשפט הוסיף וציין, כי בשלב החקירה נבחנה האפשרות לתפיסת מניות המערער בחברות חלף הרכוש התפוס, אולם "...בסופו של דבר לא הונחה תשתית בדבר האפשרות לממש חלופה מעין זו או כל בטוחה אחרת". אף בדיון שהתקיים לפניי – ובמענה לשאלתי, לא יכלו החברות או המערער להציג נכס חלופי כלשהו שניתן לתפסו.

סוף דבר כמפורט לעיל, בעוד שאיני מאמץ חלק מנימוקי בית המשפט המחוזי, אני סבור כי אין מקום להתערב בתוצאת החלטתו.

הערעור נדחה אפוא.

] עניינו של העירעור שלפני בהחלטת בית המשפט המחוזי (כב' השופט י' בן-חמו) שנסבה על סעדים זמניים בנוגע לרכוש לפי סעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000, סעיף 36(א) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 וסעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש] התשכ"ט-1969.

כפי שציין גם בית המשפט המחוזי, תנאי מוקדם למתן סעד זמני הוא בדיקת דיות הראיות במישור הלכאורי, ושכנוע בית המשפט כי קיים "פוטנציאל חילוט" במובן זה שהראיות לכאורה מקימות סיכוי סביר לכך שבתום ההליך הפלילי יורשע הנאשם בעברות המיוחסות לו, וכי בעקבות אותה הרשעה ניתן יהיה להורות על חילוט רכושו (ע"פ 5140/13 מדינת ישראל נ' אוסקר (29.8.2013)).

...

בית המשפט עמד על טיעוניהם של הצדדים בהקשר זה וציין: "הגעתי לכלל מסקנה כי חומר הראיות מעלה כי ברשות המבקשת [המשיבה – ע' פ'] ראיות לכאוריות, כנדרש בהתאם לדין בשלב זה של ההליך, המקימות חשד סביר לביסוס המעשים המיוחסים למשיב 1 [המערער 1 – ע' פ'] מתוך מודעות מלאה לכך שמדובר בעבירות פליליות. מדובר בראיות רבות, איכותיות, וממגוון רחב של מקורות ראייתיים". המערערים טוענים – בצד טענות נוספות שהם מעלים – כי בית המשפט לא קיים כל דיון בסוגיית הראיות לכאורה וכי טענותיהם לא זכו לכל התייחסות.

לאחר שקילת טענות הצדדים הגעתי לידי מסקנה כי בית המשפט המחוזי לא יצא ידי חובת[] ההנמקה בהכרעה לעניין קיומן של ראיות לכאורה, כמובא לעיל, והתיק מוחזר אליו לצורך השלמת ההחלטה בהקשר זה. בא כוח המערערים ביקש כי הדיון יוחזר למותב אחר, אולם לא מצאתי עילה להורות כך. הנחתי היא כי בית המשפט ייתן דעתו לפרק הזמן שחלף, וכי ההחלטה המשלימה תינתן במהירות הראויה.

הערעור מתקבל אפוא באופן חלקי, כמבואר לעיל.

בפניי ערעור לפי סעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 וסעיף 36 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת מ' רוזן עוזר) בתצ"א 12139-06-22 מיום 9.3.2023 בה התקבלה בקשת המשיבה למתן צו זמני ברכוש, וכן התקבלה בקשת המשיבה למכירת מכוניות מסוג פרארי, כפי שיתואר להלן.

באשר לבקשת המשיבה למכוניות - ארבע מכוניות תפוסות פיזית (שלוש מכוניות הפרארי והג'יפ) ועוד שני כלי רכב שלא אותרו ונתפסו בתפיסה רישומית (המרצדס והאופנוע) – קבע בית משפט קמא כך: בכל הנוגע למכוניות הפרארי בצבע בורדו, אדום ואפור והאופנוע, הוכח כי הם רכושו של המערער, ולכן ניתן לתפוס אותם מכוח סעיף 21(ב) לחוק איסור הלבנת הון; בכל הנוגע לג'יפ, על אף שנטען כי הוא היה בשימוש האב, הרי שהראיות שהציגה המשיבה מבססות מסקנה לכאורית לפיה המערער מימן את רכישתו לפני שהועבר לשימוש האב, ועל כן חל עליו סעיף 21(ג) לחוק איסור הלבנת הון.

סעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון מחיל את הסדר החילוט הקבוע בסעיפים 36ג-36י לפקודת הסמים, בשינויים המתחייבים, על עבירות הלבנת הון, ובכלל זה את סעיף 36ו(א) לפקודת הסמים, שעניינו בסעדים זמניים להבטחת מימוש החילוט בסיום ההליך הפלילי (ראו גם ע"פ 80/19 אהוד מאיר שאיבות בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 17 (11.8.2019) (להלן: עניין אהוד מאיר)).

זאת, נוסף על העובדה שהסכום שחולט, הופקד על חשבון הרכישה, וכדי להשלימה היה על המערער להוסיף ולשלם את יתרת התשלום.

...

גם דינה של טענה זו להידחות.

לטעמי, החלטה זאת היא מידתית ומאזנת כראוי וכנדרש בין זכויותיו של המערער (שנקבע כי בסופו של דבר הן לא קופחו); לבין האינטרס שבחילוט.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, ומאחר שלטעמי יש לקבל את עמדת המשיבה לעניין הסוגיות שבמחלוקת, דין הערעור להידחות.