הצדדים הגיעו להסדר דיוני לפיו מבלי לגרוע מכל טענה ועד לדיון ההוכחות, תמשיך הנתבעת במימון הטיפול בתרופה, כאשר בית המשפט יקבע את הערובה שיפקיד התובע לצורך הסעד הזמני.
לצד זאת, הזהרתי עצמי בדבריו הנכוחים של השופט חיים כהן, המסתמך על מקורותינו, בע"א 409/78 גולן נ' פרקש, פ"ד לד (1) 813, 820 (1979):
"עד שאברר דברים לגופם, רואה אני צורך לסלק מיכשול שהערים על דרכי בא-כוח המשיבים: גם הוא כנראה חש באהדה אשר המערערים זוכים וראויים לה במצבם הקשה, והוא מזהיר אותנו אזהרה חמורה, ודל לא תהדר בריבו...סהדי במרומים שלא אהדר ולא אצדיק שום דל בריבו אלא אם כן אמצא לו צד זכות בדין...וכן סהדי במרומים שלא אשא פני דל כדי שיוכל להיתפרנס "בנקיות" ולא אני ולא העשיר יריבו נצטרך לפרנסו (ראה תורת כהנים, קדושים, פרק ד).
התובע מבקש להסתמך על המשכו של סעיף 66 בעיניין קו לעובד:
"הקושי מיתעצם כאשר מדובר בעובד אשר שוהה שנים רבות בישראל. חייו של עובד כזה נקטעים באחת עת הוא נאלץ להיתמודד הן עם מחלתו או פגיעתו, הן עם החזרתו לארצו לאחר שנים רבות בהן לא שהה בה, וזאת לאחר שנים רבות של תשלומים לביטוח הרפואי הפרטי. יתרה מכך, ניתן להניח כי עובדים אשר שוהים בישראל במשך שנים ארוכות אינם בעלי ביטוח בריאות בארצות המקור שלהם, כך שהעובד נשלח לארצו כאשר ישנה אפשרות שלא יוכל לקבל שם טפול רפואי הולם. כך לדוגמא עובד אשר שהה בישראל שנים רבות בטיפול בקשיש או בנכה וחלה לפתע במחלת הסרטן המונעת ממנו לעבוד תקופת זמן ממושכת, יאלץ לשוב לארצו ללא כל טפול במחלתו מעבר לשלושים יום. תוצאה זו קשה ומטרידה. כפי שציינתי כבר העובד הזר אינו חֶפץ, אשר כאשר הוא מפסיק למלא את הפונקציה לה הוא נועד, ניתן להחזירו או להשליכו. ההתייחסות האינסטרומנטלית לעובד הסיעוד נוגדת את תפיסת המוסר, המשפט והערכים של מדינה יהודית ודמוקרטית המכבדת זכויות אדם. היתייחסות דוגמאת זו המתוארת פוגעת בכבודו של האדם, מבזה ומשפילה אותו. אעיר כבר כעת כי אין משמעות הדברים שיש לאפשר לעובד הסיעוד בעל הזיקה החזקה לישראל שמאבד כושר עבודה להשאר בישראל לנצח ולקבל טפול רפואי במימון צבורי, אך סבורתני כי ניתן למצוא דרכי ביניים אשר יבטיחו את האינטרסים של המדינה ושל המעסיקים, לצד שמירה וכיבוד זכויותיו של עובד הסיעוד".
בעיניין קו לעובד ניתן צו מוחלט לפיו יש לקרב את הסדרי הבריאות החלים על עובדים זרים בעלי זיקה חזקה לישראל לאלו החלים על תושבי ישראל, כאשר תקופת זמן של עד עשר שנים הנה ראויה לצורך הענקת זכויות רפואיות מורחבות לעובדים זרים בישראל, בין על דרך של החלת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד – 1994 עליהם, ובין בדרך של תיקון צו העובדים הזרים.
...
לכן, המסקנה הינה אין בפניי הוכחה שברפואה הסותרת את הנחת המוצא המתקיימת במקרה שלפניי, לפיה התובע היה במצב חירום רפואי החל משנת 2017 ואילך, עת הכירה הנתבעת הלכה למעשה בכך שהתובע מצוי במצב חרום רפואי המצדיק מימון הטיפול הרפואי ולאחר מכן אף מימון התרופה.
אחרית דבר
בהינתן דברים אלו, התביעה מתקבלת, כאמור בסעיף א' לכתב התביעה.
בנסיבות העניין ומבלי להתעלם מהסכם שכה"ט שהגיש התובע, הנתבעת תשלם לתובע הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 20,000 ₪.
