ערעור על סמכות בית הדין לעבודה לדון בתביעת השבת דמי ביטוח לאומי

מעבר לכך, ציין בית המשפט כי "הליך פרטני בין צדדים, יהא עיקרוני אשר יהא, אינו יכול להוות השתק עילה בהליך ייצוגי. [...] החלטת בית משפט זה, אם בפסק דין ואם בהסכם פשרה, תיצור מעשה בית דין כלפי חברי הקבוצה (בכפוף לחריגים הקבועים ב[חוק תובענות ייצוגיות](http://www.nevo.co.il/law/74020)). לא ניתן להפוך את היוצרות ולקבוע, שפסק דין בהליך פרטני בערכאה דיונית יחסום את האפשרות להגיש תובענה ייצוגית בבית המשפט המוסמך לכך". מכאן הבקשה שהגיש המל"ל למתן רשות ערעור על ההחלטה, הן לעניין דחיית הבקשה להעברת הדיון, הן לעניין דחיית בקשת הסילוק.

תחילה מפנה המל"ל לסעיף 24(א)(5) לחוק בית הדין לעבודה, שבו נקבע כי לביה"ד נתונה סמכות ייחודית לידון "בכל ענין שמוענקת לבית הדין האיזורי סמכות בו על פי התיקונים לחוק הביטוח הלאומי". בהמשך לכך, בסעיף 391(א)(3) לחוק הביטוח הלאומי נקבע כי ביה"ד לעבודה הוא בעל הסמכות הייחודית לידון בתובענות "של מבוטח או של מי שהיה מבוטח, של הנתבע לשלם דמי ביטוח או של הטוען שהוא מבוטח, נגד המוסד בכל ענין הנוגע לביטוח לפי חוק זה". לעמדת המל"ל, הוראות אלה הו הוראות ספציפיות שגוברות על ההסדר הכללי שקבוע בחוק תובענות ייצוגיות לעניין סמכות עניינית.

לשיטת המל"ל, הותרת הקביעה של בית המשפט המחוזי על כנה תוביל לכך שתביעות שעוסקות בחבות בתשלום דמי ביטוח יתבררו לפני ביה"ד לעבודה, ואילו תביעות השבה יתבררו בביהמ"ש המנהלי – ומצב זה איננו סביר.

עם זאת צוין כי "למיטב ידיעתנו תובענות ייצוגיות המוגשות נגד המוסד לביטוח לאומי מתנהלות בבתי המשפט המינהליים", לשון עמדת היועמ"ש. לאחר הגשת עמדת היועמ"ש לתיק בית המשפט, ביום 23.8.2021 נימסרה הודעה מטעם המשיבים, שבה נטען כי עמדת היועמ"ש תומכת בעמדתם, וכי לעניין פרשנות חוק תובענות ייצוגיות, אין רלוואנטיות להבחנה בין קופות החולים (ככל שהן מוכרות כ"רשות"), לבין המל"ל. דיון והכרעה לאחר בחינת טיעוני הצדדים בכתב על נספחיהם, ומשהיטינו אוזן לטיעונים בעל-פה, אציע לחבריי לקבל את הבקשה למתן רשות ערעור, לידון בה כבערעור ולקבלו באופן חלקי, כך שהחלטת בית המשפט המחוזי לעניין הסמכות העניינית תבוטל, והדיון בבקשת האישור יועבר לבית הדין האיזורי לעבודה בתל אביב.

...

בנקודה זו יובהר כי אין חולק שתביעתם האישית של המשיבים, אילו הייתה מוגשת ככזו, הייתה מצויה בסמכות ייחודית של בית הדין לעבודה, בהתאם לסעיף 24(א)(5) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק בית הדין לעבודה), ולצורך פישוט הדיון ייאמר כי סעיף זה מקנה לבית הדין לעבודה סמכות לדון בעניינים הקשורים במל"ל. אך מכיוון שסעיף 24(א)(5) לחוק בית הדין לעבודה איננו מנוי בפרט 10 לתוספת, הגיע בית המשפט למסקנה כי לבית הדין לעבודה אין סמכות עניינית לדון בתובענות ייצוגיות נגד המל"ל. לגישת בית המשפט, תובענה ייצוגית נגד המל"ל יכולה להיות מוגשת רק לפי פרט 11 לתוספת, והיא תידון בבית המשפט לעניינים מינהליים.

כמצוין לעיל, נימוק נוסף לעמדתו מצא בית המשפט המחוזי ברשימת העילות המנויות בתוספת לחוק תובענות ייצוגיות.

סוף דבר אם תישמע דעתי, הבקשה למתן רשות ערעור תתקבל וכמוה גם הערעור, ככל שהוא נוגע לשאלת הסמכות העניינית.

אף על פי כן, כאשר נדרשת הכרעה, אף אני סבורה כי הכף אכן נוטה לעבר בית הדין לעבודה, שאל פתחו חוזרים ומגיעים גם עניינים רבים שבליבם שאלות מתחום המשפט המינהלי (באופן כללי, ראו: דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ד – משפט מינהלי דיוני 191-185 (2017)).

ביום 13.2.21, בהמשך לדרישת הנתבע לתשלום דמי ביטוח לאומי ודמי ביטוח בריאות עבור השנים 2018-2019, שלח התובע לנתבע פנייה מקוונת באמצעות אתר הנתבע בה כתב בין היתר: "האם עקר בית שבן זוגו עובד איננו זכאי לפטור מתשלום ביטוח לאומי?". ביום 14.2.21 השיב הנתבע לתובע כך: "רק אשה עקרת בית פטורה מתשלום, ולכן הנך מחויב בתשלום החוב". (העתק הפנייה והתשובה צורף כנספח 3 לכתב התביעה).

כך נפסק בעיניין מני: "לשונם של חוק הביטוח הלאומי ושל חוק ביטוח בריאות ממלכתי היא ברורה ואינה משתמעת לשני פנים. אין מחלוקת על כך שהחוקים מבחינים במפורש ובכוונה בין גבר שאינו עובד ושאינו עובד עצמאי, לבין אשה שאינה עובדת ושאינה עובדת עצמאית. הסעד המתבקש עומד בסתירה חזיתית ללשון החוק עצמה – הלכה היא כי במקרים בהם הסעד המבוקש נוגד את לשונו המפורשת של החוק, על בית המשפט לנהוג בריסון ובזהירות (ראו בג"ץ 9163/02 וינטראוב נ' שר העבודה והרווחה (14.06.2006) (להלן: עניין וינטראוב); אהרן ברק פרשנות במשפט כרך שני 363-364 (1993)). הדברים יפים מקל וחומר כאשר מדובר על עניין בו מתבקשת היתערבות בפסיקתו של בית הדין לעבודה, שלו סמכות ייחודית לידון בתביעות שעניינן תשלום דמי ביטוח ובתביעות לפי חוק הביטוח הלאומי (לפי סעיף 391(א)(3) לחוק הביטוח הלאומי וסעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969)". בהמשך לכך נקבע: "יתכן אמנם שיש בחוק זה, המחיל הסדר שונה על גבר ועל אשה, פגיעה מסוימת בשויון. אולם אף אם קיימת אפליה היא "מעוגנת בדבר חקיקה ראשי, העומד בתוקפו זה שנים רבות" (ראו בג"ץ 4810/96 בר יהודה נ' המוסד לביטוח לאומי (25.08.1996)).

לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 יום מקבלתו.

...

משכך דין רכיב תביעה זה להידחות.

לסיכום התביעה מתקבלת בחלקה.

אנו מחייבים את הנתבע להשיב לתובע סך 7,000 ₪ בגין דמי ביטוח לאומי ודמי ביטוח בריאות שנגבו ממנו עבור השנים 2018-2021.

השופטת סיגל דוידוב-מוטולה לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי תל אביב (השופטת (כתוארה אז) אריאלה גילצר-כץ; ת"צ 28120-06-13 ואח'), במסגרתו נדחתה בקשת המערערים לאישור תובענה ייצוגית כנגד המשיבות בגין גביית דמי הישתתפות עצמית עבור שירותים רפואיים ממבוטחיהן אשר עברו תאונות דרכים.

כך, לאחר הגשת העירעור וטרם הדיון בפני המותב ניתן פסק דינו של בית דין זה בעיניין קוצ'ינסקי, בו נקבע בדעת רוב - ביחס להודעת חדילה שהגישו קופות החולים במסגרת בקשות לאישור תובענות ייצוגיות שעסקו בגביית הישתתפות עצמית עבור ציוד מתכלה - כי קופות החולים הן "רשות" לעניין חוק תובענות ייצוגיות בכל הנוגע לפעולות המבוצעות על ידן במסגרת מתן שירותי סל הבריאות, לרבות ביחס לגביית דמי ההישתתפות מכוח ההסמכה בחוק ביטוח בריאות; כי יש לראות את דמי ההישתתפות האמורים כ"תשלום חובה אחר" על פי פרט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות; וכי לבית הדין לעבודה סמכות עניינית לידון בתובענות ייצוגיות הנוגעות לכך.

באותו עניין נדונה תביעה אישית של מבוטח קופת חולים מאוחדת, שניפגע בעבודה ובהתאם לא אמור היה לשלם דמי הישתתפות עצמית עבור שירותים רפואיים להם נזקק בגין פגיעה זו. בתביעתו טען כי אין לחייבו מראש לבצע את התשלומים, אך תביעתו נדחתה ואושרה קביעת בית הדין האיזורי לפיה "אין מחלוקת שהתובע זכאי לטפול רפואי על פי החוק והתקנות, ותמורת טפול זה אין הוא חייב בתשלום. השאלה בעניינינו לא אם התובע משלם את הסכום שנידרש לשלמו במסגרת ההישתתפות העצמית, אלא אם לאחר התשלום קיים מנגנון המחזיר לנפגע את התשלומים ששולמו על ידו. באם קיים מנגנון כזה והתשלומים מוחזרים כסדרם הרי נתבע 1 ממלא את חלקו על פי החוק ותקנותיו". בית הדין הארצי הוסיף להנמקה זו כי "השיטה הנוהגת והמבטאת מדיניות רצויה תוך איזון בין זכויותיהם של מי שנפגעו בפגיעה בעבודה לשיקול המעמסה הכלכלית על קופות החולים והמוסד לביטוח לאומי היא של החזר תשלומים בדיעבד לאחר מתן הטיפול הרפואי ככל שיש קשר בין הטיפול הרפואי שניתן לפגיעה בעבודה". לאור כל האמור, ותוך לקיחה בחשבון של לשון החוק ותכליתו, ההיסטוריה החקיקתית והוראותיו הנוספות של ההסדר החקיקתי, שוכנענו כי יש לפרש את סעיף 8(א2)(3) כסעיף הצהרתי בעקרו, הקובע את כלל היסוד לפיו נפגעי תאונות דרכים פטורים מתשלום הישתתפות עצמית בגין שירותים רפואיים הכלולים בסל שירותי הבריאות וניתנים להם בגין התאונה.

מבלי לפגוע בכך נציין כי חלקן בוטלו בערכאות גבוהות יותר (ת"צ (מרכז) 53534-07-12 כן לזקן לקידום זכויות הותיקים נ' עריית ירושלים (18.8.15) - וראו את בר"מ 6487/15 עריית ירושלים - כן לזקן לקיום זכויות הותיקים (24.4.17)); חלקן (בל' (איזורי נצרת) 2517/02 עביר עיסא שיבלי - המוסד לביטוח לאומי (7.9.05) הם הערת אגב של בית הדין האיזורי לגבי דמי ביטוח שהסתבר למוסד לביטוח לאומי במסגרת החלטה קונקרטית כי נגבו ביתר; חלקן נוגעות לחבות מבטחת שהעניקה הלוואות, בנסיבות שונות לחלוטין מאלה שבפנינו (ת"צ (מחוזי י-ם) 44592-11-14 לפיד נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (4.9.19), בקשת רשות ערעור נמחקה: רע"א 8662/19 מיום 11.11.20); חלקן (עניין אל-על) קובעות חובת גילוי לכאורה מכוח חובת תום הלב אך בנסיבות בהן היה לחברת התעופה את מלוא המידע על הלקוחות הזכאים להחזר מיסי הנמל (בשל אי התייצבותם לטיסה) כולל דרכי ההיתקשרות אתם; וחלקן נוגעות לתביעות השבה נגד רשות מכוח פרט 11 בגין גביית יתר, בנסיבות בהן - למשל - ערייה הבינה שגבתה ארנונה ביתר, רשמה "יתרת זכות" בספריה מבלי לעדכן את התושב בכך ואף לא קזזה אותה מסכומים אחרים שהתושב נידרש לשלם לה. בנסיבות אלה (שהן שונות לחלוטין מענייננו) אושרה הגשת תובענה ייצוגית, ונקבע כי ניתן לנהל תובענה ייצוגית בדרישת השבה גם כאשר הסכומים נגבו מלכתחילה כדין ובמועד מאוחר יותר התברר שיש להשיבם (בר"מ 9100/15 עריית פתח תקווה נ' מרדכי (28.6.18)).

...

הטענות שהעלו המערערים לגבי הפרטים שנדרש מבוטח למלא בטופס של מכבי לא נטענו בבקשה ודינן להידחות כבר מטעם זה. ממילא, "מילוי טופס בקשה במכבי והגשת בקשה אינה סרבול ביורוקרטי והיא תניה לגיטימית". הסעד היחיד שהתבקש כנגד מכבי בנושא הפרסום הוא פרסום הפטור במשרדי הרופאים, בתי המרקחת והמכונים אך המערערים לא הצביעו על מקור חובה כלשהו בקשר לכך.

עם זאת המערערים העלו לטעמנו סוגיה חשובה מבחינה ציבורית הראויה לדיון, ובהתאם שוכנענו כי לא מוצדק היה לחייבם בהוצאות - בכלל ובשיעור שנפסק בפרט.

גם אם קופות החולים אינן "עוסק" (וכאמור הותרנו שאלה זו ללא הכרעה), מעמדן הציבורי וחובות תום הלב וההגינות כלפי מבוטחיהן מחייבים זאת לטעמנו, כחלק מיישומו התקין של סעיף החוק.

סוף דבר - הערעור נדחה ללא צו להוצאות, פרט לביטול ההוצאות ושכר הטרחה שנפסקו לחובת המערערים בבית הדין האזורי כמפורט בסעיף 71 לעיל.

לטענת התובעת, היא גילתה לנתבעת 2 את כל ענייניה בחפץ לב, אולם היא השיבה בשלילה לשאלה אם אובחנה כסובלת ממחלת נפש, וזאת משום שלדידה השאלון נוסח באופן לקוי.

הבקשה שלפניי: לפי הנטען בבקשת כלל בהתאם לסעיף 24 (א) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט – 1969 (להלן: "חוק בית הדין לעבודה"), תביעה לתגמולי ביטוח אמורה לדון לפני בית הדין לעבודה שלו הסמכות העניינית וזו בבחינת סמכות ייחודית.

במסגרת ע"א (ת"א) 33827-12-20  שגיא לאומי א.ב. סוכנות לביטוח חיים (2000) בע"מ נ' יעקב שם טוב (פורסם בנבו, 17.03.2021) היתקבל ערעור על החלטת בית-משפט השלום להעביר את התביעה כולה לבית-הדין לעבודה, כאשר התביעה כללה נתבעים שונים.

...

עובדת הכללתן של טענות לרשלנות כנגד המבטחת איננה משנה מסקנתי זו ואין בידי לקבל טענת התובעת לתחולת הסיפא שבסעיף 24 (א) (1) לחוק בית-הדין לעבודה לפיה, סמכותו של בית-הדין נפרסת על "תובענות בין עובד או חליפו למעסיק או חליפו שעילתן ביחסי עבודה, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עבודה ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]". לא זו אף זו שטענות התובעת לרשלנות כלפי המבטחת הינן שוליות ביחס לטענותיה לחיוב בתשלום מכוח הפוליסה, כבר נפסק בעבר כך: "עילת התביעה המהותית נגד הקרן אינה עילה נזיקית שנובעת מתוך חובת זהירות אלה עילה הנובעת מהיחסים החוזיים-מסחריים בין הצדדים, ובשל מהות הקרן כקרן שנועדה ליתן מענה לביטחון סוציאלי של העמית ביום פקודה, יום פרישתו או חלילה, כפי שארע במקרה זה, ביום פטירתו. הנני סבורה כי עטיפה נוספת של הטענות במונחי "רשלנות" הינה מלאכותית ולכל היותר טפלה ואין בכוחה לשנות סמכות שהוקנתה באופן ייחודי לבית הדין לעבודה" (ראו: ת"א (ת"א) 41499-01-19 אפרת אליעזר נ' מגדל מקפת קרנות פנסיה וקופות גמל בע"מ (פורסם בנבו, 03.10.2019)).

אשר על כן, נוכח כל המפורט לעיל, ובהתאם לסמכות המסורה לבית-המשפט לפי סעיף 79 לחוק [נוסח משולב], תשמ"ד – 1984, אני מורה כי התביעה כנגד הנתבעת מס' 2 תועבר לידון לפני בית הדין האזורי לעבודה בחיפה.

המזכירות תמציא עותק החלטתי לצדדים.

התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה (להלן – התאונה).

מכאן שבהתאם לתקנון סמכותו של בית הדין לעבודה לידון בתביעה כנגד קרן הפנסיה מוגבלת לשאלות משפטיות, לאחר שהתובעת הגישה ערעור על החלטת רופא הקרן.

ממילא שהוראה זו כבר נבחנה על ידי בית הדין הארצי לעבודה אשר קבע לגביה: "הוראת סעיף 52.8 לתקנון (כנוסחה אז) [הוא הנוסח הרלוואנטי לענייננו. מ.נ.ד] אינה סותרת את תקנת הציבור. הוראה זו מצויה בתקנונים נוספים הנוגעים לקרנות פנסיה ותיקות, כגון התקנון האחיד של קרנות הפנסיה הותיקות (שם התקופה המזכה היא אף קצרה יותר - ששה חודשים טרם הגשת הבקשה לגימלה). בנוסף, הוראה זו עולה בקנה אחד גם עם רוח ההסדר שקבע המחוקק הראשי בסעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי, התשנ"ה-1995 (לתכלית הוראת סעיף 296 ראו בג"ץ 4913/18 ‏ לנצ'יצקי נ' בית הדין הארצי לעבודה [פורסם בנבו] (19.4.2020)). הוראתו של סעיף 52.8 ברורה, ואין בידינו לקבל את טענת המערער בדבר עמימותה או חוסר בהירותה." [עניין סבלסון.

טרם נעילה נציין כי שקלנו האם יש הצדקה בנסיבות העניין לבחון, אף אם בשלב מאוחר זה, האם הנתבעת נכונה להחזיר את עניינה של התובעת לערעור על החלטת רופא הקרן בהתאם לתקנונה.

...

ממילא שהוראה זו כבר נבחנה על ידי בית הדין הארצי לעבודה אשר קבע לגביה: "הוראת סעיף 52.8 לתקנון (כנוסחה אז) [הוא הנוסח הרלוונטי לענייננו. מ.נ.ד] אינה סותרת את תקנת הציבור. הוראה זו מצויה בתקנונים נוספים הנוגעים לקרנות פנסיה ותיקות, כגון התקנון האחיד של קרנות הפנסיה הוותיקות (שם התקופה המזכה היא אף קצרה יותר - ששה חודשים טרם הגשת הבקשה לגמלה). בנוסף, הוראה זו עולה בקנה אחד גם עם רוח ההסדר שקבע המחוקק הראשי בסעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי, התשנ"ה-1995 (לתכלית הוראת סעיף 296 ראו בג"ץ 4913/18 ‏ לנצ'יצקי נ' בית הדין הארצי לעבודה [פורסם בנבו] (19.4.2020)). הוראתו של סעיף 52.8 ברורה, ואין בידינו לקבל את טענת המערער בדבר עמימותה או חוסר בהירותה." [עניין סבלסון.

לפיכך - לא מצאנו טעם בכך.

סוף דבר על יסוד כל האמור החלטנו לדחות את התביעה.