ערעור על סכום כספי זניח

על החומרה הרבה במעשים אלה עמד בית המשפט העליון בשורה ארוכה של פסקי דין, וכך לדוגמא צוין בע"פ 7090/06 פרידמן נ' מדינת ישראל (16.10.2007): "המערער מעל באמונם של לקוחות אשר שכרו את שרותיו כעורך-דין, ובאחדים מהמקרים תוצאות מעשיו גרמו לאותם לקוחות תמימים נזקים קשים. אולם, לא רק את שמו הכתים המערער, אלא גם את שמו הטוב של ציבור שלם העושה מלאכתו נאמנה, הואיל ונשמת אפו של מיקצוע עריכת הדין הוא האמון שהציבור נותן בו, והתנהגות מן הסוג בה חטא המערער, עלולה לערער אמון זה מן היסוד. זאת ועוד, המערער לא כשל באופן חד פעמי וחריג, אלא בשורה ארוכה מאד של עבירות אשר נמשכו מספר שנים, וקדמו להן מחשבה ותכנון. היתנהגות כה קשה וחריגה חייבה את בית המשפט המחוזי להגיב עליה ביד קשה, הן כדי לגמול למערער על מעשיו, והן כדי להרתיע את הרבים, ומכאן מסקנתנו כי דינו של העירעור להדחות, וכך אנו עושים". במסגרת ע"פ 10996/03 נרקיס נ' מדינת ישראל (27.11.2006) נקבעו הדברים הבאים: המערער הנו עורך דין, החב חובות אתיקה מקצועית מכח השתייכותו לציבור עורכי הדין.

" וכך נקבע בע"פ 755/10 חמדאן נ' מדינת ישראל (24.11.2010): "אנו מוכנים להניח כי המערער נקלע למצוקת-אמת כתוצאה מאי-יכולתו לעמוד בהתחייבויות אותן נטל על עצמו בעידודם של פרנסי ציבור בלוד. אולם, אין מתקנים עוול בעוול אחר, ובמיוחד מצוה להמנע מכך עורך דין החב חובת נאמנות ללקוחותיו. אותם לקוחות, כך יש להניח, הנם אנשים קשיי יום שחסכו אגורה לאגורה כדי לרכוש קורת גג לראשם. את הכסף הזה או חלקו הם הפקידו בידיו של המערער, מתוך אמונה שיעשה בו רק במסגרת השליחות מכוחה פעל. המערער לא נהג כך, וכתוצאה מכך הסבו מעשיו נזק לרבים". הפרמטר השני - סכום הגניבה.

במקרה דנן, אין מדובר ב"עוקץ" חברות עתירות ממון או בגניבת סכומי כסף זניחים מאנשים אמידים, אלא בגזילת כספי פיצויים שנועדו לאפשר לקורבנות העבירה לממן טיפולים רפואיים ורגשיים על-מנת להיטיב את מצבם בעקבות הארוע הקשה אותו חוו על בשרם או באמצעות פגיעה בבני משפחתם (ראה האישום השני).

...

על החומרה הרבה במעשים אלה עמד בית המשפט העליון בשורה ארוכה של פסקי דין, וכך לדוגמא צוין בע"פ 7090/06 פרידמן נ' מדינת ישראל (16.10.2007): "המערער מעל באמונם של לקוחות אשר שכרו את שרותיו כעורך-דין, ובאחדים מהמקרים תוצאות מעשיו גרמו לאותם לקוחות תמימים נזקים קשים. אולם, לא רק את שמו הכתים המערער, אלא גם את שמו הטוב של ציבור שלם העושה מלאכתו נאמנה, הואיל ונשמת אפו של מקצוע עריכת הדין הוא האמון שהציבור נותן בו, והתנהגות מן הסוג בה חטא המערער, עלולה לערער אמון זה מן היסוד. זאת ועוד, המערער לא כשל באופן חד פעמי וחריג, אלא בשורה ארוכה מאד של עבירות אשר נמשכו מספר שנים, וקדמו להן מחשבה ותכנון. התנהגות כה קשה וחריגה חייבה את בית המשפט המחוזי להגיב עליה ביד קשה, הן כדי לגמול למערער על מעשיו, והן כדי להרתיע את הרבים, ומכאן מסקנתנו כי דינו של הערעור להידחות, וכך אנו עושים". במסגרת ע"פ 10996/03 נרקיס נ' מדינת ישראל (27.11.2006) נקבעו הדברים הבאים: המערער הינו עורך דין, החב חובות אתיקה מקצועית מכח השתייכותו לציבור עורכי הדין.

בין אם אתייחס לסכום הגניבה הכולל בסך 1,220,503 ₪ ובין אם אבחן את הסכומים שגנבה הנאשמת בכל אישום ואישום, דומני כי מתקבלת מסקנה לפיה מדובר בסכום משמעותי אשר די בו על-מנת להוביל לדחיית המתחם המוצע על-ידי הסנגורית.

יחד עם זאת, דווקא משום הפשטות בה יכול עורך דין לגזול את כספי הפיצויים המשולמים ללקוחותיו, סבורני כי אין משקל משמעותי לעובדה כי מדובר בעבירה "לא מתוחכמת". יתרה מכך, קיים משקל מסוים לחומרה להתנהלות הנאשמת לאחר הגניבה, בכך שהובילה את קורבנות העבירה בכחש, ובכך מנעה מהם לנקוט בהליכים מתאימים בסמוך למועד הגניבה, שאז יתכן וניתן היה לחלץ מידה חלק מכספי העבירה.

בבית המשפט העליון רע"א 1371/18 לפני: כבוד השופטת י' וילנר המבקש: יוסי בודנשטיין נ ג ד המשיבים: 1. אמיר גרינברג ,עו"ד 2. כונס הנכסים הרישמי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בפש"ר 36677-06-12 מיום 24.1.2018, שניתנה על ידי כב' השופטת א' לושי-עבודי בשם המבקש: עו"ד יצחק אבירם בשם המשיב 1: עו"ד אמיר גרינברג; עו"ד אסתי לזרוב-זלצמן בשם המשיב 2: עו"ד אורי טל; עו"ד מיכל דלומי החלטה

במסגרת בקשתו הודה המבקש כי הוא נוהג להמר במהלך שהותו בבולגריה, אך טען כי מדובר בהימורים על סכומי כסף זניחים.

...

על רקע האמור, הגיש המבקש ביום 19.11.2017 בקשה לבית המשפט המחוזי לביטול צו העיכוב, חרף עמדת הנאמן.

בסופו של דבר, בקשה זו לא נדונה עקב חלוף מועד הנסיעה מושא הבקשה ולפיכך, בשלהי חודש נובמבר 2017 שב המבקש והגיש בקשה נוספת לביטול צו העיכוב למשך שבוע ימים.

על יסוד דברים אלה, בנוסף לחוסר תום הלב העולה מהתנהלות המבקש, בעטיו לא ניתן ליתן בו אמון הדרוש לשם ביטול צו העיכוב, סבר בית המשפט המחוזי כי אין להיעתר לבקשה (ראו: רע"א 3289/17 טאהא נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקאות 22-19 (30.4.2017)).

אשר לטענת המבקש כי לא ניתנה לו הזדמנות להשמיע את טענותיו לפני בית המשפט המחוזי עובר לקבלת ההחלטה, לא שוכנעתי כי נמנעה מן המבקש זכותו זו. המבקש העלה את טענותיו, כאמור לעיל, במסגרת הבקשה לביטול צו העיכוב, וכן ניתנה לו האפשרות להשיב לתגובות המשיבים – הכל כאמור בתקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

סוף דבר: הבקשה נדחית.

לפניי ערעור על גזר-הדין של בית-משפט השלום בעכו (כב' השופט וויליאם חאמד) בתיק תו"ב 23293-11-18 מ-23/2/20, על-פיו הוטל על המשיב קנס כספי בסך 4,000 ₪ או 40 ימי מאסר תמורתו, וכן נקבע כי הקנס ישולם ב-10 תשלומים חודשיים שוים ורצופים, וניתן צו איסור שימוש וצו הריסה ליחידת הדיור שבנה המשיב בשטח של כ-45 מ"ר במקום המיועד לחניה, וזאת בלא היתר.

המשיב טען כי כאשר הגיע לעירייה בנסיון להגיע לסיכום כספי, נאמר לו שעליו לשלם סכום של 4,000 ₪, אולם הוא הבהיר שהוא מתקשה לעמוד בסכום זה, ובלשונו: "זה כבד עלי". המערערת הכחישה כי ניתנה למשיב הצעה לשלם קנס בסך 4,000 ₪.

לטענת המערערת, המדובר בעונש חריג לקולא ההופך את ההליך הפלילי למעין "מסלול עוקף רשוי", כך שהמשיב יוצא מההליך הפלילי עם חיוב כספי זניח, ועם פריסה נוחה לתשלומים, באופן שהחוטא יוצא נשכר.

...

יפים, לעניין זה, דברי השופט ס' ג'ובראן ב-רע"פ 6665/05 מריסאת נ' מדינת ישראל (17/5/06): 'על העונש שנגזר על מי שמורשע בעבירות נגד חוקי התכנון והבניה לשקף את חומרת המעשים והפגיעה בשלטון החוק ולשמש גורם הרתעה נגדו ונגד עבריינים פוטנציאליים, במטרה להפוך את ביצוע העבירות לבלתי כדאיות מבחינה כלכלית.

לעניין זה יפים הדברים שנקבעו בע"פ 6395/13 בדארנה נ' מדינת ישראל (22/7/2014): "כפי שכבר פסקנו לא אחת מאז כניסתו של תיקון 113 לתוקף, הערכאות הדיוניות מחויבות לקיים את מצוות המחוקק ולגזור את העונש על פי המתווה שנקבע בתיקון 113 (ראו: ע"פ 2357/13 רוש נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקאות י"ד-ט"ז (6.10.2013) (להלן: עניין רוש)). גזר דין שאינו כתוב על פי מתווה זה הינו גזר דין שנפל בו פגם. עם זאת כבר הוספנו ופסקנו כי פגם זה אינו מוביל בהכרח לביטול גזר הדין או להחזרת הדיון אל בית-המשפט קמא על מנת שיגזור את הדין בהתאם למתווה האמור. זאת בפרט כאשר הערכאה הדיונית מנתה בגזר הדין את הטעמים שהובילו אותה אל המסקנה שאליה הגיעה באופן המאפשר לערכאת הערעור להעביר את הכרעתה תחת שבט הביקורת השיפוטית וכאשר התוצאה שאליה הגיעה היא כשלעצמה אינה מצדיקה התערבות". ועיין גם ב-ע"פ 5643/14 עיסא נ' מדינת ישראל (23/6/2015).

בענייננו, ותוך התייחסות לאותו פסק-דין אליו הפנתה המערערת בעניין מנחם אופיר (ועיין בהרחבה בהתייחסות כב' השופט איינפלד למתחם הקנס ההולם במסגרת הדיון בערעור על גזר-הדין בפסקאות 36-42), וכן תוך בחינת מקרים נוספים כגון תו"ב 55017-05-12 עיריית נתניה נ' שלמה בזק (8/1/15), שם נדונה הקמת יחידת דיור בשטח של 30 מ"ר בבית מגורים משותף ביחידה שיועדה לשמש כמחסן, וכאשר הוטל קנס בסך 15,000 ₪ על כל אחד מהנאשמים, וכן בתיק תו"ב 44405-01-11 הוועדה המקומית לתכנון ובניה רעננה נ' מגרפטה ואח' (21/10/13), שם נסגר שטח של חניה, והוטל קנס של 12,500 ₪ על כל אחד מהנאשמים, וב-עפ"א 17244-12-13 הופחת שיעור הקנס ל-15,000 ₪ על שני הנאשמים יחדיו, הנני קובעת כי סכום הקנס שהוטל על המשיב אכן חורג באופן קיצוני ממתחם הענישה המקובל בנסיבות העניין, ויש להעלות את שיעור הקנס.

מחד גיסא – מדובר בתשלום סכום כספי שאינו זניח; בגין הפקעה שבוצעה לפני עשרות רבות של שנים; הזוכים הם ששה במספר; ואין חשש כי יתקשו לגבות את הפצוי לאחר מתן פסק הדין בעירעור.

מאידך גיסא – הגם שסכום הפצוי אינו זניח, שיעורו אינו גבוה מאד; על אף שהפיצוי עתיד להתחלק למספר זוכים, מספרם אינו רב (השוו לרע"א 4993/20 מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל נ' עיזבון המנוח יאסין, פסקה 7 (25.9.2020) (להלן: עניין יאסין); ע"א 2765/20 מדינת ישראל רשות מקרקעי ישראל נ' יורשי המנוח ח'ליל, פסקה 4 (28.5.2020)); והעיקר, לא הונחה תשתית קונקרטית באשר למצבם הכלכלי של הזוכים; אדרבה, אחד המשיבים הצהיר, כי בבעלות הזוכים נכס בשווי העולה באורח ניכר על סכום הפצוי.

...

על רקע האמור, מבחן סיכויי הערעור להתקבל, תומך בקבלת הבקשה לעיכוב ביצוע.

נוכח האמור, ובהתחשב בשני השיקולים המשמעותיים שנזכרו לעיל – כי המשיבים המתינו למעלה מ-5 עשורים עד להגשת התביעה, ולפיכך המתנת פרק זמן נוסף עד למתן פסק דין בערעור, לא תזיק להם באורח בלתי-מידתי; וכי מדובר ב-6 זוכים שונים שעתידים לחלוק ביניהם את ה'עוגה' – אני סבור כי הכף נוטה לטובת קבלת הבקשה לעיכוב ביצוע, חרף הוכחת בעלותם של חלק מן המשיבים על נכס מקרקעין (ראו גם: ע"א 6059/19 רשות מקרקעי ישראל נ' עזבון המנוחה ח'לאילה, פסקה 3 (27.10.2019); ע"א 1638/20 מדינת ישראל רשות מקרקעי ישראל נ' אסדי, פסקה 4 (28.4.2020); עניין יאסין, שם).

הערעור מתקבל אפוא בזאת.

המערער, מצידו, היתנגד לפעולות אלו, וטען כי בהנתן שווי הנכס, אין בהליך המימוש כדי להעשיר את קופת הכנוס, ולכל היותר תצמיח מכירתו סכום כסף זניח, שאינו מצדיק את הפגיעה בו; גם אשת המערער הגישה תגובה מטעמה, במסגרתה הביעה את היתנגדותה.

שנית, קשה להלום את הטענה כי בשנה האחרונה פעל המערער מול הרשויות 'בשקידה ראויה ואף מעבר לכך'; ביום 12.3.2023 קבע בית המשפט המחוזי, כי על המערער להמציא "פירוט לעניין החוב למע"מ שכן מתשובת מע"מ שהחייב צירף עלה כי לא נעשה דבר", ואולם, אף בעירעור דנן חוזר המערער על כך ש"שילטונות המע"מ סרבו לכל הפחתה", מבלי לתאר כל פעולה שנעשתה על מנת לשנות את 'רוע הגזירה'; באשר לביטוח לאומי, תחילה טען המערער, כי לא רשום בספריו כל חוב שלו, כאשר מאוחר יותר, בבקשתו לביטול פסק דין לבית המשפט המחוזי ביום 19.7.2023, טען המערער כי "רק לפני יומיים נימסר [...] שהמוסד מוכן להעמיד את חיוב הנתבע על סך של 62,000 ₪ חלף הסך של 250,000 ₪ שנתבעו על ידו בדין קדימה" – טענה שלא גובתה בכל אסמכתא שהיא, כמתואר מעלה; בעירעור דנן טוען המערער, כי הגיע להסדר עם המוסד לביטוח לאומי, לפיו יעמוד החוב על סך של 56,950 ₪, כאשר שוב לא צורפה לכך אסמכתא מתאימה, ולא הוסבר הפער בין הסכומים.

...

עוד נקבע, לגופו של עניין, כי לא נמצאה הצדקה עניינית לעיון חוזר בהחלטה, משום ש"לא שוכנעתי כי קמה עובדה שלא היתה לעיוני ערב מתן ההחלטה ואף לא הודגם כל שינוי במצב הדברים.

דיון והכרעה לאחר עיון בערעור, מצאתי כי דינו להידחות על הסף, בהתאם לתקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.

סיכומו של דבר, איני רואה הצדקה להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובהחלטות מושא הערעור.