ערעור על סילוק תביעה על הסף בשל התיישנות ומעשה בית דין

ביום 11.5.2020 הגישו התובעים את התביעה דנן בדרישה לחייב את הנתבעים להישתתף בתשלום המס, בהתאם להסכם המע"מ. חלק מן הנתבעים, שמיוצגים על ידי ב"כ שונים (הקבוצות השונות הרלוואנטיות יכונו להלן: "קבוצת אלימלך", "קבוצת דמידיאנו", "קבוצת אוחיון", "קבוצת ברק" ו-"קבוצת נתנאל") הגישו חמש בקשות שונות לסילוק התביעה על הסף מחמת היתיישנות, העדר עילה ויריבות והשתק, כפי שיפורט להלן.

כידוע, הליך של סילוק תביעה על הסף הוא הליך חריג, שבית המשפט יעשה בו שימוש רק כאשר "אין ולו אפשרות קלושה שבירור התובענה לגופה יניב לתובע את הסעד המבוקש" (רע"א 8076/16 בטאט נ' דיור ב.פ בע"מ, פס' ט' (5.2.2017); רע"א 6271/21 אורבניקס בע"מ נ' אסיה חדרה ישראל בע"מ, פס' 8 והאסמכתאות שם (17.3.2022)).

לחלופין בלבד, יש למנות את תקופת ההתיישנות לצורך הגשת התובענה מן המועד שבו ניתן פסק דינו החלוט של בית המשפט העליון, במסגרתו הפך החיוב במע"מ לחיוב "סופי", כלומר, ביום 2.6.2019, או, לכל המוקדם, מן המועד שבו ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שדחה את ערעור התובעים על ההחלטה בהשגה, כלומר, ביום 26.2.2017.

לטעמי, לא ניתן לקבל את טענת הנתבעים להתיישנות, ולמצער, לא ניתן להכריע בה במסגרת דיונית זו של בקשה לסילוק על הסף.

השתק לטענת הנתבעים, המוכרים הציגו בפני רשויות המס ובתי המשפט מצג פוזיטיבי, לפיו מחיר העסקה הוא מחיר סופי שכולל מע"מ. לטענתם, עיון בפסקי הדין ובתיק בית המשפט מעלה כי הסכם המע"מ לא נזכר בהם כלל ולא הוצג על ידי המוכרים לבית המשפט.

...

אין בידי לקבל את טענות הנתבעים גם בסוגיה זו. הבסיס לכל טענות התובעים בהליכי הערעור ביחס לשומת המע"מ הוא כי הם אינם חייבים בתשלום מע"מ, ובהתאם, כי המחיר ששולם להם לא כולל מע"מ. אם התובעים היו טוענים כי התמורה ששולמה להם כוללת רכיב של מע"מ, לא היה מלכתחילה כל מקום לערעורם והם היו מתחייבים בתשלום המע"מ באופן מיידי.

כידוע, חתימה היא ראיה לקיומה של גמירות דעת, ו"היעדרה של חתימה אינו מעיד בהכרח על היעדר גמירת-דעת, כאשר שאר נסיבות העניין תומכות במסקנה הפוכה" (ע"א 1049/94 דור אנרגיה (1988) בע"מ נ' חמדן, פ"ד נ(5) 820, 833 (1997); ע"א 7189/09 הלר נ' כהן (6.6.2012)).

לפיכך, יש מקום לבירור עובדתי אם התקיימה גמירות דעת ומדוע התובעים וחלק מהנתבעים לא חתמו על ההסכם, עובר להגעה למסקנה בעניין זה. סיכומם של דברים, הבקשות לסילוק התביעה על הסף נדחות.

הנתבעת כרכה הגנתה בבקשה לסילוק על הסף, בין היתר מחמת היתיישנות, אשר נדחתה בהחלטה מיום 10.03.2019.

התביעה שלפניי נסמכת על שני אדנים של נזק, האחד סך של 493,690 ₪ (בצרוף הצמדה וריבית מיום 1.7.2010) המבטא לטענת התובעת את ההפרש בין מחיר רכישת מערך המיון, למחיר בו נמכר לחברת בוסתן שאן, ובקיזוז ערך השמוש שנעשה על ידי התובעת שעה שמערך המיון היה תקין; הרכיב השני עליו מבוססת התביעה הנו רכיב של "דמי שכירות" למבנה בעבור התקופה מיום 01.01.2007 ועד 18.04.2010 שבה לפי הנטען מערך המיון היה "כאבן שאין לה הופכין", בעלות של 26,325 ₪ לחודש שכירות ובסך הכל 1,042,470 ₪.

כאמור, בהעדר כל הסבר המניח את הדעת בדבר הפגם במכונה והצורך להחזיקה תקופה כה ממושכת בהיותה מושבתת לגירסת התובעת, ובהעדר חוות דעת שמאית בתחום המקרקעין, העדר הסברים מספקים מטעם העד סופר מטעם התובעת, ויתר העדויות שנשמעו, מצאתי לדחות דרישת התובעת לפיצויים בגין "דמי שכירות". טענת שהוי: ביום 10.03.2019 דחיתי בקשת הנתבעת לסילוק התובענה על הסף מחמת היתיישנות ושיהוי ומצאתי כי יש מקום לברר את העובדות טרם תנתן הכרעה בסוגיה זו, מבלי לגרוע מטענות הנתבעת לאותה עת. סעיף 27 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 קובע כי בסמכותו של בית-המשפט לסלק תובענה, גם אם לא היתיישנה במישור הפורמלי, מחמת שהוי.

זכות ערעור כחוק.

...

דורון קצין זומן לחקירה לא תצהיר כעד מטעם התובעת, אלא ששוכנעתי כי גרסתו של עד זה תמכה במסקנה כי מערך המיון לא היה מושבת באופן מלא במועד מכירת המכונה.

לפיכך, גם בזיקה לטענת השיהוי והיעדר כל הצדקה להגשת התביעה בעיתוי בו הוגשה, דין התביעה לפיצויים בגין הפסדים ודמי שכירות להידחות.

בנסיבות העניין, ובהתחשב באופן ניהול התביעה והראיות אשר הוגשו ולאחר שנתתי דעתי לסכום הנתבע, והסכום אשר נפסק בסופו של דבר, לא מצאתי להוסיף ולפסוק הוצאות משפט.

][ בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' סגנית הנשיא ב' טאובר) בת"א 1848-12-21 מיום 20.7.2022, במסגרתה נדחתה בקשת המבקשת לסילוק תביעת המשיבה על הסף מחמת היתיישנות.

אפתח בנקודת המוצא שלפיה "היתערבות בהחלטה שדוחה בקשה לסילוק על הסף – שמשמעותה כי צד יקבל את יומו בבית המשפט – תיעשה במשורה ובמקרים קצוניים בלבד, שבהם יש חשש ממשי לניהול הליך סרק שכרוך בהשקעת משאבים יוצאת דופן, או כאשר נפלה טעות מהותית בהחלטתה של הערכאה המבררת" (ראו, מבין רבים, רע"א 2764/22 שמעיה שושן נ' בוקובזה, פסקה 9 והאסמכתאות שם (2.6.2022); חמי בן-נון וטל חבקין העירעור האזרחי 208-207 והאסמכתאות שם (מהדורה שלישית, 2012)).

כפי שהובהר זה מכבר בפסיקה, אף תביעה שנמחקה נכללת בהוראת הסעיף ומאפשרת את השעיית מרוץ ההתיישנות, שכן מחיקת התביעה אינה מהוה מעשה בית דין, והתובעים רשאים להגיש תביעה חדשה באותה העילה.

...

בית המשפט נעתר לבקשה וציין כי ככל שלא תוגש תגובה עד ליום 4.10.2020 התביעה תימחק, וככל שתוגש תביעה חדשה, זו תותנה בתשלום הוצאות למבקשת בגין ההליך בתביעה הראשונה ותתנהל בכפוף לראיות שהוגשו במסגרתה.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, בהחלטת בית משפט קמא ובפסק דינו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

סוף דבר – הבקשה נדחית.

בפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט השלום בתל אביב-יפו (כבוד השופט **** הורוביץ) בת"א 15547-11-21 מיום 29.11.22, לפיה נדחתה בקשת המבקשת, הראל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "המבקשת") לדחיית התביעה שהוגשה כנגדה על הסף מחמת התיישנותה.

בית משפט זה חזר ושנה, כי ההשגה על החלטת ביניים שעניינה דחיית בקשה לסילוק תובענה על הסף על יסוד טענה מקדמית שבפי הנתבע, תיעשה ככלל ובהעדר נסיבות חריגות, רק לאחר סיום הדיון בתובענה בגדר העירעור בזכות על פסק הדין, ולא במסגרת בקשת רשות ערעור על ההחלטה במהלך ההליך (רע"א 8524/10 טיב הכרמל תעשיות (2002) בע"מ נ' פרימיוס קלאס בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 6 (31.1.2011), והאסמכתאות הנזכרות שם).

...

ביום 7.11.21 הוגשה מחדש תביעת המל"ל. המבקשת הגישה בקשה לדחיית התביעה על הסף מהנימוקים הבאים: בהתאם לסעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), התביעה התיישנה בחלוף שבע שנים מיום התאונה, היינו ביום 28.5.12, כשבע שנים קודם להגשת התביעה על ידי המשיב; בענייננו לא חל תיקון 168 לחוק הביטוח הלאומי, התשנ"ה- 1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי") אשר נכנס לתוקף ביום 1.1.16, שכן הסכם הפשרה שמכוחו חל הניכוי קיבל תוקף של פסק דין ביום 12.11.15; ככל שייקבע כי תיקון 168 חל על התביעה, הרי שעדיין דין התביעה להידחות, זאת מאחר שכתב התביעה הוגש ביום 7.11.21, דהיינו בחלוף למעלה מ- 15 שנים ממועד התאונה ואין תחולה בנסיבות המקרה להוראות סעיפים 15 ו- 16 לחוק ההתיישנות.

בהמשך החלטתו התייחס בית משפט קמא גם לתחולתם של תיקונים 168 ו- 146 לחוק הביטוח הלאומי וקבע: "טוענת הנתבעת כי תיקון 168 לחוק הביטוח הלאומי לא חל במקרה דנא משום שהוא נכנס לתוקף ביום 1.1.16 ולאחר הסכם הפשרה מיום 12.11.15. אינני מקבל טענה זו. זאת משום שלתיקון יש תחולה רטרוספקטיבית ועל כן התיקון חל גם בענייננו. ראו: ע"א 22963-10-18 חברת נמל אשדוד בע"מ ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי ירושלים סניף ויצמן (21.1.20).

מסקנה זו מתיישבת כאמור עם תכלית החקיקה לא מצאתי בה פגם.

למעלה מן הצורך, קבע בית משפט קמא כי גם אם תיקון 168 אינו חל בענייננו, הרי שלכל הפחות תיקון 146 כן חל. גם במסקנה זו איני מוצאת כי נפל פגם.

סוף דבר לאור כל דבריי שלעיל מצאתי לדחות את בקשת רשות הערעור.

בקשת הנתבעות לטענת הנתבעות גם אם התובעים יוכיחו את כל העובדות הנטענות והמוכחשות בכתב התביעה, אזי דין התובענה סילוק על הסף מחמת היתיישנות ומעשה בית דין.

בפסק הדין בעיניין מזור, נדונה בקשת רשות ערעור, על החלטת בית משפט המחוזי בת"א 4226-08-21, אשר דחה את בקשת הנתבעות לסילוק התביעה נגדן על הסף מחמת מעשה בית דין.

...

דין הטענה להידחות.

דין הטענה להידחות.

סוף דבר אני מקבלת את בקשת הנתבעות ומורה על דחיית התביעה נגדן.