ערעור על סילוק יד מדירת מגורים ציבורית

תמצית העובדות וההליך בבית המשפט המחוזי בפסק דין לפינוי שניתן בת"א 54399/08 ביום 6.5.2009, נקבע, בין היתר, כי על המערער לסלק ידו מהדירה בתל-אביב, השייכת למשיבה 2 (להלן: פסק הדין לפינוי).

המערער אינו עותר בעיניין זכאותו לדיור צבורי, והסעד המבוקש על ידו הוא מניעת פינויו מהדירה בתל-אביב בה הוא מתגורר.

...

דיון והכרעה דין הערעור להידחות על הסף לפי תקנה 138(א)(1) לתקנות האזרחיות בצירוף תקנה 34 לתקנות המינהליות.

עם זאת ולפנים משורת הדין, מצאנו כי יש מקום להורות על עיכוב מועד ביצוע צו הפינוי ב-30 ימים, וזאת כדי לאפשר למערער להתארגן לפינויו מהדירה וכדי לאפשר לו למצות הליכים, ומבלי שיש בכך משום חיווי דעה לגופו של עניין.

סוף דבר, הערעור נדחה ועמו נדחית הבקשה למתן צו ביניים.

השופט קובי ורדי – סג"נ: הרקע העובדתי, ההליכים הקודמים והמחלוקות ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב יפו (כב' השופטת לימור ביבי) בת.א. 62837-12-16 לפיו ניתן צו לפינוי ולסילוק ידו של המערער מדירה ברח' הבושם 74 בתל-אביב-יפו הידועה כחלק מחלקה 123 בגוש 6137 (להלן: "הדירה") וזאת לאחר שנקבע שקיים מעשה בית דין לעניין טענות המערער, לפיהן הנו דייר ממשיך או זכאי על פי חוק זכויות הדייר בדיור הצבורי, התשנ"ח-1988 (להלן: "חוק הדיור הצבורי").

יש לציין כי פסק הדין נושא כותרת "החלטה" אך במהותו הנו פסק דין שבמסגרתו התקבלה תביעת המשיבה כנגד המערער לסילוק ידו מהדירה שהנה דירת שיכון צבורי בה התגוררו בעבר הוריו המנוחים של המערער, דירה שהמשיבה הייתה בעליה והיא מנוהלת ע"י חלמיש.

...

בית המשפט העליון התייחס גם לגופן של טענות המערער ודחה אותן כמפורט בפסקה 8 לפסק דינה של כבוד השופטת חיות: "8. עניינו של המערער נדון בוועדה שוב ושוב עד שנחה דעתו של בית המשפט קמא כי הוועדה אכן בחנה את כל הראיות הרלוונטיות לעניין. העובדה כי בעקבות אותה הבחינה החליטה הוועדה כי יש להעדיף את המסמכים המפורטים לעיל אשר נערכו בזמן אמת, על פני הראיות שהציג המערער ואשר חלקן נוצרו לאחר התקופה הרלוונטית לבחינת זכאותו, היא כשלעצמה אינה מצדיקה התערבות בהחלטת הוועדה. הוועדה התייחסה בהחלטתה לטענת הזכאות שהעלה המערער מכוח עצמו והגיעה למסקנה, לאחר שסקרה את הנתונים שהציג, כי הוא אינו עומד בקריטריונים הנדרשים לצורך כך, בין היתר נוכח רמת השתכרותו (כ- 15,000 ₪ לחודש). כמו כן, הגיעה הוועדה למסקנה כי המערער איננו עונה לדרישות החוק לצורך זכאות כ"דייר ממשיך" בדירת אמו המנוחה, משום שלא גר עמה משך שלוש שנים רצופות טרם פטירתה בשנת 2000.

פסק דינו של בית משפט קמא בית המשפט קמא קבע כי לאור ההליכים המשפטיים כפי שתוארו לעיל קם מעשה בית דין, כולל השתק פלוגתא וזאת לאחר שהמערער טען את הטענות בעתירה המנהלית שאין יסוד להחלטת הועדה לפיה לא התגורר עם אמו במשך 3 שנים ברציפות בטרם פטירתה והציג את ראיותיו ונקבע שהוא לא עומד בתנאים הנדרשים בחוק הדיור הציבורי ואין לו זכויות בדירה וזאת לאחר שנבחנו כל הראיות והנסיבות בתיק, הוגשו תצהירים ומסמכים וערעורו נדחה בבית המשפט העליון.

דיון לאחר ששמענו את הצדדים ועיינו בהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון, אמליץ לחברי להרכב לדחות את הערעור ולאמץ את קביעת בית משפט קמא לקיומו של מעשה בית דין החוסם ומונע מהערער מלטעון את טענותיו כנגד תביעת הפינוי שהגישה המשיבה כנגדו שבדין התקבלה.

לאור כל האמור אמליץ לחברי להרכב לדחות את הערעור ולחייב את המערער לשלם למשיבה שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪.

טענות הצדדים התובעת הגישה נגד הנתבע תביעה לפינוי וסלוק יד מדירה הנמצאת ברחוב מאפו בעפולה וכן לתשלום דמי שכירות.

(ב)  הוראות סעיף קטן (א) לא יחולו על דייר ממשיך שמוקנית לו זכות לדירה ציבורית לפי הכללים, ויראו אותו כמי שבא בנעלי הזכאי לכל דבר ועניין; ואולם היתה לדייר ממשיך כאמור זכות לדירה ציבורית בשטח אחר מהדירה הציבורית שבה התגורר הזכאי – יפנה את הדירה הציבורית שבה התגורר, לדירה הציבורית שהוקצתה לו לפי הכללים.

ראו סעיף 1א. לחוק "1א. בקשה לקביעת זכאות לדיור צבורי תוגש למשרד הבינוי והשיכון; משרד הבינוי והשיכון יודיע למבקש, בתוך 30 ימים ממועד הגשת הבקשה, אם הוא עמד בכללים ועל הדרכים להשיג או לערער על ההחלטה בעיניינו."בקשה לקביעת זכאות לדיור צבורי

...

כן טוענת התובעת שההחלטה המנהלית של הועדה העליונה הפכה לחלוטה ואין לאפשר הארכת מועד דרך תקיפה עקיפה בבית המשפט.

הטענה נדחית.

סיכום: אני מקבלת את הבקשה של התובעת ומורה על  דחיית התביעה שכנגד על הסף.

הנתבע ישלם לתובעת הוצאות בסך כולל של 2,000 ₪ שישולמו ללא קשר לתוצאות ההליך.

בהמשך לכך, בשנת 1995 הוגשה תביעת פינוי כנגד העותר 1 בת"א 80971/95 וביום 29/10/1996 ניתן פסק דינו של בית המשפט השלום בתל אביב ולפיו על העותר 1 לפנות ולסלק ידו מהדירה ולהחזיר את החזקה בה לידי עמידר כשהיא פנויה מכל אדם ומכל חפץ (פסק הדין צורף כנספח ב' לכתב התשובה מטעם המשיבה).

בקשתם זו של העותרים נדחתה תוך שנקבע כי: "אין רצף מגורים. הדירה נתפסה פעמיים ושופצה על ידי עמידר לאיכלוס חוזר. לא עונים על הכללים. להמשך בטיפול המשפטי בפנוי". לפי האמור בסעיף 9 לכתב העתירה הגישו העותרים ערעור על החלטה זו ודוק- ערעור זה לא צורף וכן אין תעוד להחלטה אשר התקבלה בו. ביום 26.11.2002 דנה הועדה העליונה בעיניינם של העותרים.

נטען כי העותרים אינם יודעים מה היו התנאים להקניית זכאות במועדים אלו, הואיל והצעת חוק זכויות הדייר הונחה על שולחן הכנסת בשנת 1997 ואולם, לסברתם, במועדים אלו, בהתאם לנהלים – דייר ממשיך בדירה ציבורית היה מי שהוא בן משפחתו של הדייר שהתגורר עמו שנתיים קודם למועד הפטירה ושלא היה לו נכס מקרקעין נוסף - תנאים בהם עומדים העותרים לטענתם.

...

משהעותרים לא הרימו את הנטל להוכחת עמידתם בתנאי זה במועד הרלוונטי, ממילא אינני נדרשת לקבוע מסמרות בשאלת רצף מגוריהם של העותרים עם הדיירים החוזיים ואולם, בעניין זה- לשם שלמות היריעה בלבד – יובהר כי אין בידי לקבל טענת העותרים ולפיה המועד הרלוונטי לבחינת רצף מגוריהם היה מועד פטירת אביהם.

" מהאמור עולה כי דין העתירה דחייה גם לגופם של דברים משלא הראו העותרים כל פגם אשר נפל בהחלטת המשיבות ובפרט לא פגם כזה המצדיק התערבות שיפוטית.

סוף דבר; לאור כל האמור והמפורט – העתירה נדחית.

בנוגע לסכויי העירעור עמד המערער על השגגות שלטענתו נפלו בפסק הדין קמא, ובהן: בית משפט קמא לא היתייחס לכך שבהתאם לסעיף 8(ב)(1) לחוק הדיור הצבורי (זכויות רכישה), התשנ"ט-1998 (להלן: חוק זכויות רכישה), למערער זכות לרכוש את הדירה בה התגורר חרף ההחלטה על הריסתה, וכן כי החוק מעדיף את זכויות הדייר בדירת המגורים בה התגורר (ולא בדירה חלופית).

עמדתה של עמידר נסמכת על סעיף 2 לחוק זכויות רכישה הקובע כי "זכאי רשאי לרכוש את הדירה הציבורית שבה הוא מתגורר". לטענת עמידר "הקשר שבין המערער לדירה נותק בפסק הדין של בית המשפט בעפולה [התביעה לסילוק יד – א.ש.], וככל שהיה במעמד של מחזיק שלא כדין, עצם פינויו הפיזי מן הדירה אף ניתק קשר זה". בנסיבות אלה, כך נטען, המערער זכאי אומנם לרכוש את הדירה הציבורית בה הוא מתגורר כיום, אולם אין לו כל זכות בדירה נושא העירעור.

...

דיון והכרעה לאחר עיון בכתובים שהונחו לפניי, החלטתי להיעתר לבקשה לסעד זמני בחלקה.

בענייננו-שלנו אני סבור כי מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובתו של המערער; ומשכך הוא, איני נדרש להעמיק בשאלה בדבר סיכויי הערעור.

בכל הנוגע למאזן הנוחות – סבורני כי זה נוטה במובהק לטובתו של המערער.