ערעור על מעצר עד תום ההליכים בעבירות חטיפה וסחיטה

היינו, ניתן להעמיד את המבקש לדין ולעצרו אך ורק בגין עבירת הלבנת הון ועבירת ארגון פשיעה שבסיסן הנו מעשים הקשורים לעבירות שאינן עבירות מס אשר כלולות בבקשת ההסגרה, ובכלל זה עבירות סחיטה באיומים, הלוואות לא חוקיות, לקיחת נכסי נדל"ן מלווים שלא שילמו וכד' - עבירות שכלל לא נכללו כחלק מפעולותיו של ארגון הפשיעה לפי כתב האישום שהוגש, אך כן נכללו בבקשת הסגרה המקורית.

במענה לשאלת בית המשפט הובהר בריש גלי כי דחיית הבקשה במסגרת הליך המעצר תיסלול את הדרך למבקש להגיש ערר לבית המשפט העליון, בעוד שדחייתה בהליך העקרי לא תאפשר הגשת ערעור על אותה החלטה, אלא רק בתום המשפט.

לבסוף, אף אם אקבל את עמדת המבקש כי המשיבה כללה בכתב האישום נגדו עבירות פליליות חמורות, בנגוד להחלטות שיפוטיות זרות שנתקבלו בעיניינו ו/או בנגוד למחויבותה בהתאם לאמנה, וכאמור איני קובע כן במסגרת החלטה זו, הרי שקיומן של ראיות לכאורה לבצוע העבירות המנויות בכתב האישום, המקימות פוטנציאל להרשעה בעצמה מספקת להליך המעצר, כמו גם קיומן של עילות מעצר, מחייבים הבאה בכלל חשבון גם שיקולים נגדיים, כגון: חומרת העבירות, הצורך בהגנה על שלום הציבור, החשש מפני המלטות המבקש מאימת הדין והאנטרס הצבורי בניהול המשפט, המצדיקים את השארת המבקש בתנאי מעצר בפקוח אלקטרוני, כפי שנקבע, למצער בשלב זה. בהקשר זה אפנה להחלטת בית המשפט העליון בבש"פ 6889/13 דעאגנה נ' מדינת ישראל (10.11.2013), מפי כב' השופט ע' פוגלמן, בהסכמת כב' השופטים י' דנציגר ו-י' עמית, שם נדונה בקשת רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע, שדחה ערר על החלטת בית משפט השלום באשדוד, שהורתה על מעצרו של המבקש עד לתום ההליכים המתנהלים נגדו.

כב' המשנה לנשיא (כתוארה אז) מ' נאור דחתה את הבקשה, בקבעה בין היתר, כך: "כאמור, ההלכה לפיה סמכותו של בית המשפט בישראל לשפוט נאשם אשר הובא בפניו אינה מושפעת מדרך הבאתו של הנאשם אל תחום השיפוט מושרשת היטב בפסיקתנו, כפי שאף פורט בהחלטה מושא בקשה זו (פסקה 8 להחלטה שצוטטה לעיל), ואין ביישומהּ משום הלכה חדשה. גם הקביעה, לפיה דין הטענות הנוגעות לאופן הבאתו של המבקש לתחום השיפוט להתברר בהליך העקרי, אינה בגדר חידוש (ראו, למשל, בש"פ 10823/06 בהלול נ' מדינת ישראל, עמוד 4 להחלטת השופטת א' חיות (17.1.2007); בש"פ 9022/96 שית נ' מדינת ישראל, פסקה 4 להחלטת השופטת ט' שטרסברג-כהן (12.1.1997)). הערתו של השופט נ' הנדל בענין פלוני האמור היא המהוה, לכאורה, הצעה לחידוש בהלכה הנוהגת, אולם הדברים נאמרו כאימרת אגב בהחלטת דן יחיד (ראו גם דבריו של השופט הנדל בבש"פ 8373/13 כעאבנה נ' מדינת ישראל, פסקה 6 להחלטה (1.1.2014)). על כן, לא ניתן לראות בהחלטה מושא בקשה זו החלטה העומדת בסתירה להלכה קודמת. נראה לי גם כי הסנגוריה מייחסת לבית המשפט אמרה 'חזקה' יתר על המידה באמירתה כי נאשם 'מנוע' מלהעלות במסגרת המעצר טענה מעין זו. בית המשפט לא ראה צורך להכריע בה, ואף לא נתן רשות ערעור, בשל ההלכות עליהן עמד". וכן ראו החלטת כב' השופטת (כתוארה אז) א' חיות בבש"פ 10823/06 צלאח בהלול נ' מדינת ישראל (17.1.2007): "טענתו הנוספת של העורר בדבר 'חטיפתו' לישראל והבאתו לדין בעל כורחו אף היא אין בה כדי להוביל לשחרורו מן המעצר. ההלכה הנוהגת בעיניין זה היא כי מקום שבית המשפט קנה סמכות עניינית לידון בעיניין פלילי, אין חוקיות ההליך מושפעת מן הדרך שבה הובא הנאשם לתחום השיפוט של המדינה (ע"פ 568/99 עסאף נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(4), 374, 381 (2001) וכן ראו: בש"פ 6235/95 מדינת ישראל נ' עסאף, תק על 95(3) 718 (1995); בש"פ 9022/96 שית נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 597, 600 (1997) (להלן: עניין שית); בש"פ 433/95 עיסאף נ' מדינת ישראל, תק על 95(1) 1604, פיסקה 4 (1995); תפ"ח (תל אביב-יפו) 1158/02 מדינת ישראל נ' ברגותי, תק מח 2003(1) 327, פיסקה 37 (2003)). בירור מקיף בשאלה זו, ככל שתועלה על ידי העורר, ראוי לו שיערך בעת הדיון במשפט עצמו (עניין שית, 600). במסגרת זו רשאי העורר להעלות כל טענות מקדמיות שיש בפיו ובכללן גם טענות הנוגעות לחוקיות ההליך ולסמכותו העניינית של בית המשפט (ראו: בג"ץ 8786/06 מהדאוי נ' היועץ המשפטי לממשלה, (לא פורסם, 10.12.06), פיסקה ד'; בש"פ 8780/06 סרור נ' מדינת ישראל, (לא פורסם, 20.11.06), פיסקה י"ג (2))". טרם חתימה, לא אכחד כי שקלתי בכובד ראש האם ראוי להשית על המבקש הוצאות משפט, בגין בקשה זו, הגם שמדובר בהליך פלילי.

...

כב' המשנה לנשיא (כתוארה אז) מ' נאור דחתה את הבקשה, בקבעה בין היתר, כך: "כאמור, ההלכה לפיה סמכותו של בית המשפט בישראל לשפוט נאשם אשר הובא בפניו אינה מושפעת מדרך הבאתו של הנאשם אל תחום השיפוט מושרשת היטב בפסיקתנו, כפי שאף פורט בהחלטה מושא בקשה זו (פסקה 8 להחלטה שצוטטה לעיל), ואין ביישומהּ משום הלכה חדשה. גם הקביעה, לפיה דין הטענות הנוגעות לאופן הבאתו של המבקש לתחום השיפוט להתברר בהליך העיקרי, אינה בגדר חידוש (ראו, למשל, בש"פ 10823/06 בהלול נ' מדינת ישראל, עמוד 4 להחלטת השופטת א' חיות (17.1.2007); בש"פ 9022/96 שית נ' מדינת ישראל, פסקה 4 להחלטת השופטת ט' שטרסברג-כהן (12.1.1997)). הערתו של השופט נ' הנדל בענין פלוני האמור היא המהווה, לכאורה, הצעה לחידוש בהלכה הנוהגת, אולם הדברים נאמרו כאמרת אגב בהחלטת דן יחיד (ראו גם דבריו של השופט הנדל בבש"פ 8373/13 כעאבנה נ' מדינת ישראל, פסקה 6 להחלטה (1.1.2014)). על כן, לא ניתן לראות בהחלטה מושא בקשה זו החלטה העומדת בסתירה להלכה קודמת. נראה לי גם כי הסנגוריה מייחסת לבית המשפט אמרה 'חזקה' יתר על המידה באמירתה כי נאשם 'מנוע' מלהעלות במסגרת המעצר טענה מעין זו. בית המשפט לא ראה צורך להכריע בה, ואף לא נתן רשות ערעור, בשל ההלכות עליהן עמד". וכן ראו החלטת כב' השופטת (כתוארה אז) א' חיות בבש"פ 10823/06 צלאח בהלול נ' מדינת ישראל (17.1.2007): "טענתו הנוספת של העורר בדבר 'חטיפתו' לישראל והבאתו לדין בעל כורחו אף היא אין בה כדי להוביל לשחרורו מן המעצר. ההלכה הנוהגת בעניין זה היא כי מקום שבית המשפט קנה סמכות עניינית לדון בעניין פלילי, אין חוקיות ההליך מושפעת מן הדרך שבה הובא הנאשם לתחום השיפוט של המדינה (ע"פ 568/99 עסאף נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(4), 374, 381 (2001) וכן ראו: בש"פ 6235/95 מדינת ישראל נ' עסאף, תק על 95(3) 718 (1995); בש"פ 9022/96 שית נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 597, 600 (1997) (להלן: עניין שית); בש"פ 433/95 עיסאף נ' מדינת ישראל, תק על 95(1) 1604, פיסקה 4 (1995); תפ"ח (תל אביב-יפו) 1158/02 מדינת ישראל נ' ברגותי, תק מח 2003(1) 327, פיסקה 37 (2003)). בירור מקיף בשאלה זו, ככל שתועלה על ידי העורר, ראוי לו שיערך בעת הדיון במשפט עצמו (עניין שית, 600). במסגרת זו רשאי העורר להעלות כל טענות מקדמיות שיש בפיו ובכללן גם טענות הנוגעות לחוקיות ההליך ולסמכותו העניינית של בית המשפט (ראו: בג"ץ 8786/06 מהדאוי נ' היועץ המשפטי לממשלה, (לא פורסם, 10.12.06), פיסקה ד'; בש"פ 8780/06 סרור נ' מדינת ישראל, (לא פורסם, 20.11.06), פיסקה י"ג (2))". טרם חתימה, לא אכחד כי שקלתי בכובד ראש האם ראוי להשית על המבקש הוצאות משפט, בגין בקשה זו, הגם שמדובר בהליך פלילי.

על רקע ההלכות הברורות המלמדות על המקרה דנא; הגשת הבקשה בהיקף של 60 עמודים; הגשת תגובה לתגובה בהיקף של 40 עמודים נוספים, ללא קבלת רשות, ועוד במסגרת בקשה להקדמת מועד דיון; לאחר שלא הוסתר כי הבקשה הובאה לפתחו של בית המשפט הדן בהליך המעצר על מנת לאפשר מסלול מהיר לערעור, תוך דילוג מעל המותב הדן בהליך העיקרי; ובעיקר לאחר שבית המשפט השמיע את דעתו באשר לסיכויי הבקשה, סבורני כי המקרה סובל הטלת הוצאות משפט על המבקש.

מכל המקובץ, מצאתי לדחות את בקשת המבקש, להימנע מביטול כתב האישום נגדו ומביטול התנאים המגבילים החלים עליו.

המתלונן חפץ לערער על אחוזי הנכות שנקבעו לו במוסד לביטוח לאומי, אך לדבריו מתקשה לעמוד בשכר טירחת עורכי הדין.

נטען כי עד למעצרו הנוכחי, לקח הנאשם חלק בהליך שקומי טפולי במסגרת עבודות השרות ושרות המבחן, שיתף פעולה ופנה מיוזמתו להליך טפולי פרטי.

ב. ע"פ 577/22 מדינת ישראל נ' להב נאוגרקר אוחנינה (6.3.2022) - נאשם הורשע במסגרת הסדר בתום הליך גישור בעבירות של הסתה לאלימות לפי סעיף 144ד2(א) לחוק העונשין, שתי עבירות של הסתה לגזענות לפי סעיף 144ב לחוק העונשין, היתפרעות ממניע גזעני לפי סעיף 157 רישא יחד עם סעיף 144ו לחוק העונשין וחבלה במזיד ברכב ממניע גזעני לפי סעיף 413ה יחד עם סעיף 29 וסעיף 144ו לחוק העונשין.

הנאשם אמר לנערים כי בכוונתם לחטוף אותם והחל ליגרור אחד מהם במורד הרחוב.

הובאו בחשבון הודאת הנאשם וקבלת אחריות על ידו, עברו הפלילי הכולל הרשעות בעבירות סחיטה באיומים, איומים, תקיפה סתם, תקיפה הגורמת חבלה של ממש, חבלה חמורה ועוד כאשר הנאשם ביצע את העבירות כאשר שני מאסרים מותנים מרחפים מעל ראשו, וכן נתוניו האישיים.

בעיניין מסילתי נקבע כי יש בבצוע עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, כבעניינינו, כדי להפעיל מאסר מותנה, שהתנאי נוגע לעבירה של תקיפה סתם (לפי סעיף 379 לחוק העונשין) או תקיפה הגורמת חבלה ממשית (לפי סעיף 380 לחוק העונשין): "עבירות התנאי בענין שלפנינו הן תקיפה ותקיפה הגורמת חבלה ממשית. היסודות של עבירות אלה הם נגיעה בגופו של אחד ללא הסכמתו מתוך מודעות לפעולה זאת (תקיפה), ונגיעה בגופו של אדם ללא הסכמתו, כשנגיעה זו גורמת חבלה של ממש, כשלנאשם מודעות לכך. הלכה למעשה הורשעו המערערים בחבלה חמורה (בנסיבות מחמירות). משמעותה של הרשעה זו, בנסיבות הענין שלפנינו, היא כי הם בודאי נגעו בגופו של אחד (המתלונן) ללא הסכמתו, מתוך מודעות לפעולה זו, ובכך קיימו את היסודות של עבירת התקיפה, והתוצאה של חבלה חמורה כוללת בחובה, הן בצד העובדתי והן בצד הנפשי את התוצאות של חבלה של ממש. נמצא, כי בהתנהגות עליה הורשעו המערערים, הלכה למעשה, הם קיימו את כל היסודות לגיבושה של עבירת התנאי, ועל כן בדין קבע בית-משפט קמא כי הוא מוסמך להפעיל את התנאי". נוכח כל האמור, נחה דעתי כי יש בעבירות בהן הורשע הנאשם בהליך כאן כדי להפעיל את המאסר המותנה שנגזר עליו בבבית המשפט השלום בתל אביב ביום 25.11.2020, במסגרת ת"פ 19608-10-19, אשר צורף לת"פ 20579-03-20.

ברם, נוכח מעצרו בתיק זה, הופקעו מנהלית עבודות השרות כעבור חודש ימים, והנאשם ריצה את יתרת התקופה מאחורי סורג ובריח, כך בין התאריכים 7.10.2021-7.6.2022, ולאחר מכן המשיך לשהות ברצף במעצר במסגרת הליך זה, שכן נעצר מיום 25.5.2021 ועד לתום ההליכים (מ"ת 15172-06-21).

...

מכל המקובץ, מצאתי למקם את עונש המאסר בפועל, שיש להשית על הנאשם מעט מתחת לרף התיכון של מתחם העונש ההולם שנקבע בעניינו.

מכאן מתבקשת אף מסקנה שנייה: ההשוואה הראויה אינה בין יסודות עבירת התנאי כפי שהיא מופיעה בספר החוקים, לבין יסודות העבירה בה הורשע הנאשם, כפי שהיא מופיעה בספר החוקים.

בעניין מסילתי נקבע כי יש בביצוע עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, כבענייננו, כדי להפעיל מאסר מותנה, שהתנאי נוגע לעבירה של תקיפה סתם (לפי סעיף 379 לחוק העונשין) או תקיפה הגורמת חבלה ממשית (לפי סעיף 380 לחוק העונשין): "עבירות התנאי בענין שלפנינו הן תקיפה ותקיפה הגורמת חבלה ממשית. היסודות של עבירות אלה הם נגיעה בגופו של אחד ללא הסכמתו מתוך מודעות לפעולה זאת (תקיפה), ונגיעה בגופו של אדם ללא הסכמתו, כשנגיעה זו גורמת חבלה של ממש, כשלנאשם מודעות לכך. הלכה למעשה הורשעו המערערים בחבלה חמורה (בנסיבות מחמירות). משמעותה של הרשעה זו, בנסיבות הענין שלפנינו, היא כי הם בוודאי נגעו בגופו של אחד (המתלונן) ללא הסכמתו, מתוך מודעות לפעולה זו, ובכך קיימו את היסודות של עבירת התקיפה, והתוצאה של חבלה חמורה כוללת בחובה, הן בצד העובדתי והן בצד הנפשי את התוצאות של חבלה של ממש. נמצא, כי בהתנהגות עליה הורשעו המערערים, הלכה למעשה, הם קיימו את כל היסודות לגיבושה של עבירת התנאי, ועל כן בדין קבע בית-משפט קמא כי הוא מוסמך להפעיל את התנאי". נוכח כל האמור, נחה דעתי כי יש בעבירות בהן הורשע הנאשם בהליך כאן כדי להפעיל את המאסר המותנה שנגזר עליו בבבית המשפט השלום בתל אביב ביום 25.11.2020, במסגרת ת"פ 19608-10-19, אשר צורף לת"פ 20579-03-20.

הנאשמים הורשעו בהתאם להודאתם בכתב אישום מתוקן בעבירת סחיטה באיומים בצוותא, לפי סעיפים 428 רישא ו-29(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

מצבו הכלכלי בכי רע, ומטעם זה הסכים למעצרו עד לתום ההליכים, בהעדר אפשרות להעמיד ערובות כספיות.

אני הייתי בפרדס חטפו אותי לפרדס, לא אותך אותי.

זה המקום לציין כי על פסק הדין האחרון הגישה המדינה ערעור שהיתקבל, ועונשו של המשיב הוחמר – הן במרכיב המאסר בפועל והן במרכיב הפיצויים – עפ"ג (מחוזי נצרת) 13567-07-23 מדינת ישראל נ' נופי (18.7.23, טרם פורסם).

מנגד, מעשיו הסבו לקורבנו פגיעה נפשית חמורה, המתבטאת בראיות אובייקטיביות אשר הוכרו על ידי המל"ל. התרשמתי מעדותו של נפגע העבירה כי הלה איננו מעונין להזיק לנאשמים, וכל רצונו ותקוותו – לקבל שיפוי הולם בגין הנזק שהללו גרמו לו. תוצאות מעשי העבירה מלווים את קורבנם מאז הארוע, ולעת הנוכחית נראה כי כך יהיה למשך שנים רבות קדימה, ייתכן שלצמיתות.

...

הוא אינו מבקש להרע לנאשמים, אלא שמאז האירוע, חייו אינם חיים: "הרגשתי שחרב עליי עולמי... מאז המקרה אני לא עובד, מטופל פסיכיאטרית, שותה כדורים, אני יכול להראות לך (מציג שקית ובה חפיסות של תרופות). אני עובר טיפולים פסיכיאטריים... כל חודש אני אצל הפסיכיאטר... לפני שקרה המקרה, הלכתי לקורס נהג אוטובוס, אני נהג משאית במקצועי (בוכה) אני מאז המקרה אחרי מה שעברתי אני לא יכול, החלום שלי היה להוציא רישיון נהיגה, הוצאתי טפסים התחלתי את הקורס, מאז המקרה לא יכול שום דבר. לא יכול לעשות את הקורס, אני לא בריא. נהרס לי החיים, אני בלילה ישן, עובר הזיות שותה כדורים, אני חס וחלילה לא עשיתי לאף אחד שום דבר, אני הנפגע, אני בביטוח לאומי אי כושר עבודה... הילדים שלי לא מאמינים שאני ככה. אני התגרשתי בגלל המקרה לפני חודש, כל זה ממה אני חי מ- 3,900 ₪ קצבת נכות זה מה שאני מקבל. אני מוכר מאה אחוז. חוץ מזה, מאז המקרה לא ראיתי את הנאשם 1 לא פנה אליי ולא ניגש אליי. אני לא מחפש לו רע, שיעבוד שיתפרנס אבל לי הלך הפרנסה של הבית שלי של הילדים שלי". הוגש תיעוד טיפול רפואי נפשי (הוצג לב"כ הנאשמים, חסוי מהנאשמים – ענ/1).

סוף דבר, אני גוזר על הנאשם 2 את העונשים הבאים: 16 חודשי מאסר בפועל אשר ימנו מיום מעצרו – 1.12.22, ובמצטבר לכל עונש מאסר אחר שהוטל עליו.

הרקע לערר ביום 20.11.2023 הוגש נגד המשיבים כתב אישום המייחס להם ביצוע בצוותא של עבירות חטיפה לשם סחיטה, סחיטה בכוח וסחיטה באיומים, וכן מייחס למשיב 2 תקיפה הגורמת חבלה של ממש ושיבוש מהלכי משפט.

כידוע, בטרם יורה בית המשפט על מעצרו של נאשם עד לתום ההליכים, עליו לבחון אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של חלופה שפגיעתה בחרותו של הנאשם פחותה, לרבות בדרך של מעצר באיזוק אלקטרוני (סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996.

כידוע, לערכאה הדיונית נתון יתרון בהערכת חלופות מעצר, שנבחרו לאחר היתרשמות בלתי אמצעית מהמפקחים המוצעים – ועל כן, ככלל, היתערבות ערכאת העירעור ברשמיה אלה, תיעשה בצמצום (בש"פ 8621/23 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (8.12.2023); בש"פ 1454/18 מור נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (22.2.2018) (להלן: עניין מור); עניין אלדדא, בפיסקה 14).

...

בהוראת בית המשפט המחוזי, הוגשו חוות דעת לגבי היתכנות פיקוח אלקטרוני במקומות המעצר המוצעים בעניינם של המשיבים ונקבע, בסופו של דבר, כי פיקוח כזה אמנם ישים.

דיון והכרעה לאחר עיון בערר על נספחיו, ולאחר שמיעת טענות הצדדים בדיון שהתקיים לפניי, הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות.

לא שוכנעתי כי בנסיבות ענייננו מתקיימת תשתית מספקת להמשך מעצרם של המשיבים מאחורי סורג ובריח רק מטעם זה. אשר על כן, הערר נדחה.

בטרם אעשה כן, אציין כי העבירות בהן הואשם העורר במסגרת ההליך העקרי כוללות קשירת קשר לבצוע פשע בצוותא חדא – עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), יחד עם סעיף 29(ב) לחוק; חטיפה לשם סחיטה – עבירה לפי סעיף 372 לחוק; ואיומים – עבירה לפי סעיף 192 לחוק.

כפי שנקבע בהילכת זאדה, קיומן של ראיות לכאורה, לצרכי מעצר עד תום ההליכים, נקבע לפי המבחן של ״אם נאמין״: "אם נאמין לראיות התביעה, האם יהא בהן כדי לחייב את המסקנה שהעורר ביצע את המעשה המיוחס לו?״ (ראו: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 167-163 (1996); כמו כן ראו: בש"פ 215/19 סלאימה נ' מדינת ישראל, פסקה 15 להחלטה (22.1.2019)). במקרה שלפניי, אם נאמין לעדים המספרים כי עיסא נחטף, עונה והוסרט לשם השמעת איומים כדי שנאדי, לבדו או יחד עם שותפו מאמון, בנו של עיסא, יחזירו לעורר את כספו, לא נתקשה למקם את העורר ברשימת החשודים העקריים במעשי החטיפה, התקיפה והאיומים. מקומו של העורר ברשימה עבריינית זו מקבל אימות נוסף מהאיום לפגוע בילדיו של נאדי אשר בא, לכאורה, מפיו של העורר עצמו, וכן מהאיומים המופיעים בהודעת הטקסט שלכאורה שוגרה למאמון מהטלפון הנייד של העורר.

הוכחה שהשיחה יצאה מהטלפון השייך לעורר, לצד רצונו המוכח לקבל את כספו בחזרה ושאר הראיות, תוכיח שהמערער נטל חלק פעיל – אם לא מרכזי – במעשה החטיפה ובשאר העבירות שנעברו.

...

כפי שנקבע בהלכת זאדה, קיומן של ראיות לכאורה, לצרכי מעצר עד תום ההליכים, נקבע לפי המבחן של ״אם נאמין״: "אם נאמין לראיות התביעה, האם יהא בהן כדי לחייב את המסקנה שהעורר ביצע את המעשה המיוחס לו?״ (ראו: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 167-163 (1996); כמו כן ראו: בש"פ 215/19 סלאימה נ' מדינת ישראל, פסקה 15 להחלטה (22.1.2019)). במקרה שלפניי, אם נאמין לעדים המספרים כי עיסא נחטף, עונה והוסרט לשם השמעת איומים כדי שנאדי, לבדו או יחד עם שותפו מאמון, בנו של עיסא, יחזירו לעורר את כספו, לא נתקשה למקם את העורר ברשימת החשודים העיקריים במעשי החטיפה, התקיפה והאיומים. מקומו של העורר ברשימה עבריינית זו מקבל אימות נוסף מהאיום לפגוע בילדיו של נאדי אשר בא, לכאורה, מפיו של העורר עצמו, וכן מהאיומים המופיעים בהודעת הטקסט שלכאורה שוגרה למאמון מהטלפון הנייד של העורר.

נמצא אפוא כי ההוכחה לכאורה, עליה מבוססת ההחלטה לעצור את העורר עד תום משפטו בהליך העיקרי, לא נפגמה כהוא זה. בהינתן מסקנה זו והאמור בתסקיר המעצר העדכני, התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי בהחלטה מושא הערר הינה נכונה.

הערר נדחה אפוא.