ערעור על מעצר ללא סיבה מוצדקת

על פי הנטען בכתב האישום המערערת נהגה ברכב פרטי מסוג יונדאי בכביש 4 מכיוון דרום לכיוון צפון ובהגיעה לקילומטר 244.2 נעצרה בצד ימין הדרך במפרץ תחנת אוטובוס.

המערערת על פי כתב האישום נהגה ברשלנות בכך שהסיעה את רכבה שעמד בחניה בצד הכביש במפרץ התחנה ונכנסה למסלול התנועה, מבלי שהבחינה מבעוד מועד ברכב ב' הטיוטה המתקרב ומבלי שהבטיחה כי אפשר להכנס למסלול התנועה ללא סיכון או הפרעה של עוברי דרך כתוצאה מכך חסמה את הדרך לרכב ב' וגרמה לו לסטות ולפגוע ברכב שהגיע ממול.

סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ) קובע כדלהלן: "נגזר דינו של הנאשם בחטא או בעוון שלא בפניו, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הנדון, לבטל את הדיון לרבות את הכרעת הדין וגזר הדין אם ניתנו בהיעדרו, אם נוכח שהייתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עוות דין; בקשה לפי סעיף קטן זה תוגש תוך שלושים ימים מהיום שהומצא לנאשם פסק הדין אולם רשאי בית המשפט לידון בבקשה שהוגשה לאחר מועד זה אם הבקשה הוגשה בהסכמת התובע" בעוד שהחוק מגדיר תקופה של 30 ימים, במסגרתם רשאי היה המבקש להגיש את בקשתו לביטול גזר הדין – מצאה המערערת לנכון לעשות זאת רק בחלוף למעלה מ 3.5 שנים, וזאת, ללא כל סיבה מוצדקת.

...

אשר לחשש לעיוות דין נפסק ברע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' סאלם (25.3.18) – "לסיכום, על כל הטוען לקיומה של עילה זו, במסגרת בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, להציג טעמים של ממש לביסוס טענתו, טעמים הנתמכים במסמכים ובראיות שיש בהם פוטנציאל של ממש לשינוי התוצאה. כאשר הורם הנטל הראשוני לקיומו של חשש לעיוות דין אשר נגרם למבקש, ישקול בית המשפט אם לקיים דיון בנוכחות הצדדים על מנת לבחון את תקפותה של הטענה, או להחליט, גם מבלי לקיים דיון כזה, על ביטול פסק הדין וניהול המשפט מראשיתו". המערערת לא פרסה בפני בית משפט קמא ולא בבית משפט זה את סיכויי הגנתה, ולא פירט מדוע יש מקום לשינוי התוצאה אם וכאשר יבוטל פסק הדין.

נוכח כל האמור לעיל, איני סבור כי טעה בית משפט קמא בהחלטתו לשפוט את המערער בהעדרו, ואיני סבור כי הוצגה עילה אשר מצדיקה את ביטול פסק הדין אשר ניתן בהעדרו של המערער.

בנסיבות אלו אין בידי להיעתר לערעור ומאליו מתבטל אף עיכוב ביצוע גזר הדין.

בית המשפט דחה את טענת המערערים כי יש לידון מחדש בפרשנותה של דרישת ההדדיות וקבע כי המערערים לא פירטו את הסיבות המצדיקות בחינה מחדש של פרשנות עקרון ההדדיות.

המערערת 3 טוענת כי הסגרתה לצרפת נידרשת לצורך חקירתה בלבד ולא לצורך העמדתה לדין; כי בית משפט קמא שגה משדחה את הטענה בדבר אי חוקיות צו המעצר; כי לא מיתקיים עקרון ההדדיות מאחר שצרפת לא מסגירה את אזרחיה למדינות זרות; כי "מרכז הכובד" של העבירות מצוי בישראל וזאת, בין היתר, נוכח מקום ביצוע העבירה, מקום ביצוע חלק מהחקירה והיות המערערים אזרחי ישראל; כי אין די בראיות שהוצגו כדי לעמוד בדרישת האחיזה לאישום ביחס למתווה הרמייה הראשון, וכי ביחס למתווה הרמייה השני מדובר אך בניסיון והנסיבות אינן מחמירות.

כך, במסגרת האזנות סתר הוקלטו, בין היתר, שיחות המעידות על מעברם של המערערים ליצירת תשתית המירמה במתוה השני; במסגרת חפוש שביצעה משטרת ישראל בדירה ביום המעצר נמצא מיסמך תמליל מדויק שהיה על המערערים להקריא במסגרת שיחות ההתחזות לאנשי רשות המיסים הצרפתית; שיחות המערערים שהוקלטו בהאזנות סתר חוזרות במדויק על התמליל אשר נתפס בדירה; חקירותיהם והפללותיהם של המערערים את עצמם והאחרים במישטרה.

...

בעניין טוויל הסברתי כי: "דרישה ראייתית זו פורשה בפסיקה ככזו שדי בה על מנת להקים 'אחיזה לאישום'. בעת בחינת קיומה של אחיזה לאישום אין בית המשפט נדרש להכריע אם יש בתשתית הראייתית כדי להוביל להרשעת המבוקש ולקבוע כי המסקנה המרשיעה העולה מן הראיות היא המסקנה האפשרית היחידה. כל שנדרש בית המשפט לבחון הוא אם יש בתשתית הראייתית הצדקה להמשך בירור אשמתו של המבוקש במסגרת הליך פלילי במדינה המבקשת את הסגרתו" (פסקה 9).

בית המשפט קמא קבע כי מתקיימת דרישת ה'אחיזה לאישום' לגבי כל העבירות המיוחסות למערערת 3, וזאת נוכח הראיות המצביעות על מעורבותה במעשי המרמה: תפיסתה של המערערת 3 בדירה, הפללתה על ידי המערערים האחרים, הודאתה ודו"ח זיהוי קולות שאינו שולל את המסקנה שהקול המוקלט בשיחת מרמה שייך לה. עוד נקבע כי בשלב זה לא ניתן להפריד בין מעורבותה במתווה הראשון למעורבותה במתווה השני, כאשר הפורום הנכון לבירור מעורבותה במעשי המרמה ייעשה בהליך הפלילי שיתנהל נגדה בצרפת.

טענה זו דינה להידחות.

] בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט מ' כדורי) בעמ"ת 8324-06-22 מיום 29.06.2022, בגדריו נדחה עירעורו של המבקש על החלטת בית משפט השלום לתעבורה בירושלים (כב' השופטת ש' זוכוביצקי-אורי) בהמ"ש 8505-04-22 מיום 08.05.2022.

רקע והליכים קודמים ביום 06.12.2021, בעת שנהג בכביש 1, נעצר המבקש בשולי הדרך על-ידי שוטר.

ביום 08.05.2022, דחה בית משפט השלום לתעבורה את בקשתו של המבקש, הן על הסף – משלבקשה לא צורף תצהיר, כנדרש; הן לגופה – משהמבקש לא הציג סיבה מוצדקת לאי-התייצבותו, ומשהיעתרות לבקשה אינה נידרשת למניעת עוות דין.

במסגרת פסק דינו ציין בית המשפט המחוזי, כי לבקשה להארכת מועד להשפט לא צורף תצהיר; כי לא היה מקום לאחד בין העבירות בדוח אחד ו"לפגוע באפשרות שעמדה למערער [המבקש – ח.כ.] שלא להתייצב לדיון בגין עבירת בררת המשפט, אלא לשלם את הקנס"; וכי העובדה שנפלה טעות מצדו של המבקש בהגשת בקשתו להשפט בגין העבירה הראשונה אינה מצדיקה להעתר לבקשתו.

...

] בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט מ' כדורי) בעמ"ת 8324-06-22 מיום 29.06.2022, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על החלטת בית משפט השלום לתעבורה בירושלים (כב' השופטת ש' זוכוביצקי-אורי) בהמ"ש 8505-04-22 מיום 08.05.2022.

אף מעבר לצורך, דין הבקשה להידחות לגופה.

סעיף 229(ח2) לחסד"פ מורה, כי "לא שילם אדם את הקנס, חלפו המועדים להגשת בקשה לביטול הודעת תשלום קנס או להודעה על בקשה להישפט... יראו אותו, בתום המועדים הקבועים בסעיף קטן (א) להגשת בקשות אלה, כאילו הורשע בבית המשפט ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס...". בסמכותו של בית המשפט להיעתר לבקשה להישפט שהוגשה באיחור ככל שקיימים "נימוקים מיוחדים" המצדיקים זאת (ראו: סעיף 230 לחסד"פ), אך כידוע: "על-מנת לשכנע את בית-המשפט כי יש עילה טובה לביטול פסק-הדין ולהניע את גלגלי המערכת השיפוטית מחדש, האפשרות האחת היא שהמבקש יראה כי יש נימוק של ממש לאי-התייצבותו לדיון. שכחה של מועד הדיון לבדה, אפילו אם אירעה בתום-לב, אינה יכולה להצדיק אי-הופעה לדיון [...] דין דומה יחול לגבי טעות משרדית של עורך-הדין המייצג נאשם או לגבי טעות הנובעת מחוסר תשומת-לב של הנאשם עצמו. עם זאת, כאמור, גם בנסיבות אלה, אם מוכיח המבקש – וזו האפשרות השנייה – שאי-היעתרות לבקשתו עלולה לגרום עיוות דין, דין בקשתו להתקבל, לדוגמה אם לא התייצב נאשם למשפטו עקב שכחה גרידא, אולם מבקשתו עולה באופן חד-משמעי כי בתאריך שבו מיוחסת לו עבירת תנועה הוא לא שהה בתוך גבולות המדינה כלל. בנסיבות אלה החלטה שלא לבטל את פסק-הדין תגרום למבקש עיוות דין, שכן אין כל ספק כי דיון ענייני באישום היה מוביל למסקנה שיש לזכותו" (עניין איטליא, בפסקה 8).

שתי ערכאות נתנו דעתן לעניינו של המבקש ושתי ערכאות קבעו, כי אין חשש שיגרם לו עיוות דין, וכי הטעות של בא-כוחו דאז אינה מצדיקה להיעתר לבקשתו להארכת מועד להגשת בקשה להישפט.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

תאריך הישיבה: ז' בניסן התשפ"ג (29.3.2023) בשם המערער: עו"ד נח אולשה; עו"ד יפעת זינר בשם המשיבה: עו"ד אפרת גלזר ][]פסק-דין ]השופט ד' מינץ: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת ש' רנר) מיום 13.11.2022 בתה"ג 68801-03-22, בו הוכרז המערער בר-הסגרה להונגריה.

לשיטתו, האפשרות שאדם ייכנס בלי סיבה מוצדקת למוסד נעול ויקיים יחסי מין בחצר המוסד עם אחת הקטינות השוהות בו היא בלתי מתקבלת על הדעת.

כך גם נלמד מהעובדה שבתרגום המאושר של הודעותיה של הקטינה ושל הודעת החוקר לשפה האנגלית כוּנה המוסד כ-"Children's Home" (בית ילדים), ולא כ"בית מעצר" או "מוסד נעול" כפי שתיאר אותו המערער.

...

דיון והכרעה לאחר עיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובטענות הצדדים ולאחר שמיעת הצדדים בדיון שהתקיים לפנינו הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות, וכך אציע לחבריי שנעשה.

כך, למשל, שיתף הנתבע מס' 2 את הסירטון בעמוד ה"אינסטגראם" שלו, תוך שהוסיף בכתב את הדברים הבאים: "שי מנדל ישוטר מסריח, מאחל לך ולילדים שלך לעבור את מה שהבחור הזה עבר... מדינת מישטרה חבורת קוקסינלים עם נשק... בושה למשטרת ישראל שב2021 עדיין צריך לראות את השוטר הרע טפי עליך...". הנתבע מס' 3 הגיב כך לפירסום הסירטון בעמוד ה"פייסבוק" של "הרשת הצפונית – חדשות ותקשורת": "לירות לשוטר בראש בן זונה". התגובות האלימות והאגרסיביות הללו מלמדות שלגולשים עבר המסר הגלום בסירטון לפיו התובע הפעיל נגד האזרח כוח בלתי סביר, ורצה "להרוג בן אדם על מסכה", כך סתם, בלא סיבה מוצדקת, כי הוא "חרא של בן אדם". אוסיף כי יום למחרת הארוע, ביום 09.08.21, פורסמה באתר "מאקו" כתבה על הארוע, ובה נכתב כך (נספח 7 לתצהיר התובע): "לאחר שאמש הופץ סירטון בו נראה מעצר אלים של אזרח ללא מסכה שסרב להזדהות בפני שוטרים בקניון בטבריה – המישטרה שיחררה הבוקר את התעוד ממצלמת הגוף של השוטר בו נראים הצדדים מתווכחים במשך דקות ארוכות עד למאבק ביניהם". לכתבה צורפה תגובת משטרת ישראל ביחס לארוע ובה נכתב כך, בין היתר: "לצערנו, שוב אנו עדים לניסיון להכפיש את פעילות השוטרים תוך שימוש בתעוד חלקי ומגמתי שמציג רק את רגעי המעצר ולא את מה שקדם והוביל להם...". אמנם, הנתבעת אינה אחראית על תגובות מתלהמות של אחרים, כפי שהיא טענה.

ראו, בבתי המשפט המחוזיים: ע"א (מחוזי נצ') 36021-10-16 אסולין נ' אלחדד (23.2.2017) (דחיית ערעור על פסק-דין שבו הוטלו בגין שרשרת פרסומים בפייסבוק פיצויים בסך 14,000 ₪ על אחד הנתבעים ובסך 24,000 ₪ על כל אחד מיתר הנתבעים); ע"א (מחוזי נצרת) 17683-01-16 חליוה נ' שטריט (25.4.2016) (דחיית ערעור על פסק-דין שבו נפסק בגין פירסום כתבה במקומון פיצוי בסך 25,000 ₪); ע"א (מחוזי מרכז) 3405-10-08 ברינה נ' אלברט (19.1.2009) (קבלת ערעור בו הוגדל שיעור הפצוי בגין פרסומים בשני עיתונים מקומיים לכדי 30,000 ₪).

...

טענות הנתבעת בכתב ההגנה, טוענת הנתבעת כי דין התביעה נגדה להידחות על הסף וזאת בהעדר יריבות שכן היא לא פרסמה דבר ולא נקטה בכל פעולה שהיא שיש בה להביא לפרסום הסרטון.

בשים לב לכמות האמירות הפוגעניות והמבזות שהשמיעה הנתבעת כלפי התובע בפני כל, לעובדה שהנתבעת פרסמה את הסרטון הכולל את אותן אמירות והעבירה אותו לצדדים שלישיים אשר מי מהם הפיץ את הסרטון ברשתות החברתיות, ובשים לב למספר הצפיות, התגובות והשיתופים של הסרטון, סבורני כי המקרה דנן עולה לכדי חומרה שיש בה כדי להוות לשון הרע.

לאחר שבחנתי את מכלול נסיבות העניין כפי שפורט לעיל ובהתחשב, בין היתר, מחד – במהות, תוכן והיקף הפרסום; בעובדה שהנתבעת צילמה את פניו של התובע ואת תג השם על חולצתו, וציינה את שמו המלא באופן מפורש; בעובדה שהיא העבירה את הסרטון לשני עוברי אורח שהיו במקום האירוע כאשר אחד מהם הזדהה בפניה כאיש תקשורת, מבלי שטרחה לבדוק מה אירע קודם למעצר, דבר שהביא ל"שרשור" הסרטון והפצתו ברשתות החברתיות; וכן בעדות התובע, בה נתתי אמון, בעניין עוגמת הנפש שחווה בעקבות הפרסום, שפגע בשמו; ומאידך – בהתחשב בעדותה של הנתבעת בפני, בה נתתי אמון, כי היא נלחצה מאוד מהסיטואציה, איבדה את עשתונותיה מאחר שחששה לחייו של האזרח, וסברה שיש בידה לסייע לו, להצילו מחנק ואף ממוות, ו"להוציא את הצדק לאור"; ובעובדה כי במעמד הדיון, הנתבעת לקחה אחריות על מעשיה, הביעה חרטה על הפרסום, התנצלה בפני התובע והבהירה כי לא הייתה לה כל כוונה לפגוע בו (עמוד 10 שורות 28-32 לפרוטוקול), סבורני כי פיצוי בסך של 7,000 ₪ יהא הולם בנסיבות העניין.

נוכח הפער שבין סכום התביעה לבין הסכום שנפסק לתובע בסופו של דבר, על הנתבעת לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך של 2,000 ₪ כולל מע"מ וכן סך של 1,000 ₪ בגין הוצאות משפט.