ערעור על מחיקת תביעה וחיוב בהוצאות בבית הדין לעבודה

דינה של בקשת רשות העירעור על הארכת המועד להגשת כתב ההגנה ודחייתו עד לאחר הפקדת הערובה ועל החיוב בהוצאות משפט להמחק נוכח הוראות סעיפים 1(1) – (3) [הקביעה לפיה מוארך המועד להגשת כתב הגנה עד לאחר הפקדת הערובה] וסעיף 1(7) [חיוב בהוצאות משפט] לצוו בית הדין לעבודה (סוגי החלטות שלא תנתן בהן רשות ערעור), התשע"ח – 2017.

בשולי הדברים אעיר שתי הערות: האחת, היתנהלות דיונית של זניחת תביעה בהמתנה למחיקתה והגשתה מחדש בסמוך לכך בכלל ובנסיבות בהן לא צוין בתביעה החדשה כי הוגש הליך קודם ולא צוינו נסיבות מחיקתו בפרט, עשויה ליגרור בערכאה הדיונית ואף בשלב העירעור הטלת הוצאות לטובת אוצר המדינה ובנסיבות חמורות במיוחד הוצאות משפט על בא כוחו, בכפוף לשמיעת טענותיו, של התובע (השוו: תקנה 151(ג) לתקנות החדשות שאינה חלה בבתי הדין לעבודה; ע"ע (ארצי) 444/08 מיסיוק – מדינת ישראל (27.1.2009); עניין עריית בת ים. פסקות 39 ו – 69).

...

דינה של בקשת רשות הערעור על החיוב בהפקדת ערובה להידחות.

במקרה בו תובע מחק תביעה לאחר מספר ישיבות קדם משפט והגיש תביעה זהה כעבור עשרה ימים לבית משפט במחוז שיפוט אחר, קיבלה הנשיאה מ' נאור ז"ל את הבקשה כי ההליך יתנהל בבית המשפט בו הוגשה התביעה מלכתחילה, וציינה כך: "דין הבקשה להתקבל. שתי התביעות – הן המקורית, הן הנוכחית – עוסקות באותו האירוע. סמיכות הזמנים הרבה בין מחיקת התביעה המקורית לבין הגשתהּ של התביעה הנוכחית בבית-משפט אחר מעוררת את 'החשש שמא הוגשה התובענה השנייה לבית משפט אחר מזה שבפניו תלויה התובענה הראשונה בשל שיקולים בלתי ראויים, כגון בחירה של בית משפט או שופט (Forum Shopping)' ... בתשובתו של המשיב 1 לא נמצא הסבר מספק להגשת התביעה הנוכחית דווקא לבית-משפט השלום בבית-שאן. אם אכן ההחלטה למחוק את התביעה המקורית נבעה, כדבריו, "מתוך כעס רגעי" – לא הייתה כל מניעה בפניו להגיש את התביעה בשנית לבית-משפט השלום בנתניה, שבו נוהלה התביעה המקורית .

סוף דבר – בקשת רשות הערעור נדחית.

ביום 8.8.2021 הגישה הנתבעת את תגובתה לבקשת התובע למחיקת התביעה ללא צו להוצאות, ובמסגרתה טענה כי יש להורות על דחיית התביעה ולחייב את התובע בהוצאותיה.

לפיכך, יש לחייב את התובע בהוצאות ריאליות ובשכר טירחת עו"ד. דיון והכרעה המסגרת הנורמאטיבית תקנה 113 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, קובעת כך: "בכפוף להוראות כל חיקוק, יהיה עניין ההוצאות בכל תובענה, ערעור או הליך אחר, מסור לשיקול דעתו של בית הדין או של הרשם, ואם בבקשה פלונית או בדיון פלוני ניתן צו להוצאות לא ייפגע צו זה על ידי כל צו אחר להוצאות שיינתן לאחר מכן שלא בדרך ערעור על הצוו הראשון". בפסק דינו של בית הדין הארצי, ע"ע 753/05 מרכנתיל ניהול קופות גמל – בית הורים בית אורה בע"מ (2.11.06), נקבע כדלקמן: "... פסיקת הוצאות אינה עניין של שרירות ואינה יכולה להיות מנותקת ממציאות ההליך שהתקיים בבית הדין. בבוא בית הדין לפסוק הוצאות, עליו לתת את הדעת למיגוון של שיקולים הרלבאנטיים לעניין ובהם: גובה הסכום שנפסק; במקרה של דחיית התביעה – הסכום שנתבע; התעריף המומלץ על ידי לישכת עורכי הדין, סוג ההליך (דיון מהיר, ביטוח לאומי, סיכסוך קבוצי וכו'); מורכבות ההליך והתמשכות הדיון; פעולות הצדדים לקידום ההליך; שאלת ייצוג הצדדים על ידי עורכי דין וכיוצאים באלה שיקולים. בפסיקת גובה ההוצאות ישקלל בית הדין את השיקולים השונים, תוך שהוא מביא בחשבון את שיקול העל שעניין לנו בהליכים בבית דין לעבודה והצורך בנגישות קלה וזולה (יחסית) להליכים אלה." לאור האמור, עולה כי סוגיית פסיקת הוצאות משפט ושיעורן הנה סוגיה הנתונה לשיקול דעתו של בית הדין, אשר בבואו לפסוק הוצאות עליו לשקול את מיגוון השיקולים הרלוואנטיים אליהם הפניתה ההלכה הפסוקה.

...

משכך, נדחה ערעורו של המערער על הסף ביום 25.1.2021.

הערעור נדחה על הסף ביום 25.1.2021.

כמו כן, ניתן בזאת תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים לפיה התביעה נדחית.

בית הדין הארצי לעבודה ע"ע 43684-09-21 ניתן ביום 25 מרץ 2022 גיא יעקובי המערער 1.סתיו שוילי 2.יוליה גרייזל 3.דור שמואל מיכאלי 4.אחיאב ישעיהו 5.קפרא איתי 6.שאול נחמיאס 7.מור חזות המשיבים בפני: השופט רועי פוליאק, השופט אילן סופר, השופט מיכאל שפיצר, נציגת ציבור (עובדים) גב' חיה שחר, נציג ציבור (מעסיקים) מר דן בן חיים בשם המערער – עו"ד יוסף ג'ברי בשם המשיבים – עו"ד תמיר שטינוביץ, עו"ד נתן שמולביץ פסק דין

בפסק הדין מחק בית הדין, לבקשת המשיבים, את תביעותיהם וחייבם לשלם למערער הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. נקבע כי המשיבות 1-2 יישאו בהוצאות משפט בסך 2,500 ש"ח כל אחת, והמשיבים 3-7 יישאו בהוצאות משפט בסך של 1,500 ש"ח כל אחד.

בית הדין הורה על מחיקת התביעות אך חייב את המשיבים בהוצאות מכיוון שבקשת המחיקה הוגשה לאחר מספר דיוני הוכחות ולאחר שהמשיבים הגישו תביעות חדשות דומות.

...

עם זאת אף שבתיק מושא ערעור זה ניתן פסק דין, לא ניתן לומר שמהותית ההליך הסתיים ולא ניתן לקבוע עדין מי הוא הצד "המפסיד". כפי שטען המערער, מקובלת עלינו גישת בית הדין האזורי לפיה צו חיוב בהוצאות יינתן לאחר מתן פסק דין המסיים את ההליך.

באשר ליחס בין הסכומים בהם חויבו כל אחד מן המשיבים, גם כאן לא מצאנו כי יש ממש בטענה.

סוף דבר – הערעור נדחה.

סמכות זו עוגנה מאוחר יותר בתקנה 151(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, הקובעת כי - "(ג) סבר בית המשפט שבעל דין עשה שימוש לרעה בהליכי משפט או לא מילא אחר תקנות אלה, רשאי הוא לחייבו בהוצאות לטובת הנפגע או לטובת אוצר המדינה ובנסיבות מיוחדות אף את בא כוחו." (ההדגשה לא במקור) אמנם, תקנה זו אינה חלה במישרין בבית הדין לעבודה, אולם היא משקפת נוהג מקובל [ע"ע (ארצי) 55458-09-22 חוסיין אבו חג'ול - סעיד שיח, ס' 20 לחוות דעתו של השופט פוליאק (02.11.2023)].

יתר על כן, במסגרת העירעור הראשון, שבו נדון ערעור על מחיקת התביעה בשל אי התייצבות באי כוח המשיבה לדיון ההוכחות ביום 9.11.2021, הצדדים הסכימו להצעת בית הדין לבטל את פסק הדין ולהחזיר את ההליך לבית הדין האיזורי לשמיעת עדות המתמלל מבלי שהועלתה בקשה לחיוב באי כוח המשיבה בהוצאות אישיות.

...

המשיבה טענה מנגד כי דין הערעור להידחות, וזאת ממספר טעמים: ראשית, המערערות עצמן נהגו ברשלנות, כיוון ש"בדיון ההוכחות שהתקיים, המערערות לא דאגו לזמן את המתמלל במועד והמשך הדיון נדחה (ביוזמת המערערות)" (ס' 19 לכתב התשובה); אין מקום להכיר ברשלנות מקצועית של באי כוחה של המשיבה, כיון שתוצאת ההליך לא הייתה משתנה אלמלא הרשלנות [בעניין זה הפנו לע"א (חיפה) 887-08 כהן רפאל נ' פרוכט חנה (17.8.2009) וכן לע"א (ת"א) 68465-12-19 יצחק הוד נ' אלי גיל (15.10.2020)]; המערערות לא עמדו בנטל ההוכחה ביחס להוכחת הסיבה לקבלת בקשתן לחיוב בהוצאות אישיות; המערערות הגישו את הערעור "בגלגול רביעי" באופן שמבזבז משאבים שיפוטיים ואת זמנם של באי כוח המשיבה.

לאור זאת, ביקשו לדחות את הערעור ולחייב את המערערות בהוצאות ראויות ובשכר טרחת עו"ד. דיון והכרעה לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק, הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות.

ומן הכלל אל הפרט: בנסיבות המקרה שלפנינו אנו סבורים כי אין הצדקה לחיוב באי כוח המשיבה בתשלום הוצאות אישיות.

סוף דבר: משלא הציגו המערערות נימוק המצדיק חיוב באי כוח המשיבה בהוצאות אישיות - הערעור נדחה.

השופט רועי פוליאק ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי תל אביב (השופטת מירב קליימן; סע"ש 3889-12-20) בגדריו נמחקה לבקשת המשיבה תובענה שהגישה המשיבה, מעסיקתה של המערערת, נגד המערערת שיעבדה כגננת בגן ילדים בבעלותה, והיא חויבה בהוצאות המערערת בסכום של 2,000 ש"ח. העירעור סב על מחיקת התביעה, חלף דחייתה, ועל שיעור ההוצאות שנפסקו לטובת המערערת.

בית הדין קבע כי "בקשתה של התובעת, הלכה למעשה, הנה להפסקת התובענה. עניין זה מוסדר כיום בתקנה 44 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, החלה בבית הדין לעבודה מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התכ"ט-1969". כן נקבע כי בררת המחדל במקרה של הפסקת תביעה היא פסיקת הוצאות, אלא בהתקיימם של טעמים מיוחדים שלא לעשות כן. בית הדין קבע כי שקל את הנימוקים הלגיטימיים שפורטו בבקשת המחיקה, לצד השלב המתקדם בו מצוי ההליך לרבות הזמן השפוטי הרב שהושקע בו והאנטרס הצבורי, וכן ואת החלטות בית הדין לעניין פסיקת הוצאות שניתנו במהלך ההליך.

...

בענייננו קבע בית הדין כי "נקודת המוצא היא כי בקשת התובעת להפסקת התובענה נובעת מהנימוקים הלגיטימיים שפורטו בבקשתה". משכך מקובלת עלינו קביעת בית הדין האזורי כי מצבה הרפואי של המשיבה מהווה נסיבה שיש בה להצדיק פסיקת הוצאות על הצד הנמוך.

בהתחשב במכלול הנסיבות והשיקולים כמפורט לעיל מצאנו להעמיד את הוצאות המשפט בבית הדין האזורי על סכום של 6,000 ש"ח חלף הסכום שנפסק על ידי בית הדין האזורי, תוך הדגשה כי אלמלא נסיבותיה האישיות המצערות של המשיבה היה מקום להעמידו על סכום גבוה יותר.

 סוף דבר - הערעור התקבל בחלקו כאמור בסעיף 20 לעיל.