ערעור על מועד זכאות לתואר שלישי לאחר פרישה

עוד נכתב בהודעת המדינה מפברואר 2013, כי המערערת הייתה זכאית "מ-3/03 ל-ב.א. ללא כפל תואר וצבירת גמולים, וזאת מכיוון שבאשור הועדה להערכת תארים אקדמיים נילקחה בחישוב תעודת המורה הבכיר. החל מ-9/09 את זכאית לחישוב שכרך לפי תואר ראשון, כפל תואר ו- 13 גמולי הישתלמות [תוקן בכתב יד ל- 14; ל.ג.]. לאור האמור לעיל חושבה מחדש דרגתך באופק וזאת החל מהצטרפותך לרפורמה דהיינו, 9/09.". ביום 22.5.2013 היתקיימה ישיבה רבת משתתפים שבה הישתתפו המערערת, בעלה ויועצת מטעמה ובעלי תפקידים שונים במשרד החינוך, במסגרתה נעשה ניסיון להגיע לפשרה לעניין החוב בגין תשלומי היתר נוכח חישוב השכר על יסוד תואר שני בו המערערת לא החזיקה, וגובהו.

לאחר מכן צברה המערערת גמולים נוספים עד שהגיעה ל-17 גמולים, אשר כאמור, שבעה מהם הומרו לבקשתה, בשנת 2009, לצורך קבלת ההטבה של "כפל תואר". בית הדין האיזורי נשען בהקשר זה על מיסמך שצורף לתצהירי המדינה, ואשר כותר בכותרת "דף חשבון", במסגרתו פורטו כלל ההשתלמויות שהמערערת עברה, מועדיהן ומספר הגמולים שנזקפו לזכותה בגינן.

שכן, המערערת פרשה מהעבודה בשנת 2015, אך שלוש שנים בלבד, לאחר ביצוע ההשתלמות האחרונה, ויתכן – כך לשיטת המערערת - כי בית הדין האיזורי סבר בשוגג כי למערערת היו חמש שנים נוספות לבצוע השתלמויות עד למועד פרישתה, וכאמור לא היה זה כך. גם אם יש לראות בחודש פברואר 2013 את המועד שבו הודע למערערת כי אינה זכאית ל- 16 גמולים, הרי שעד לפרישתה לגימלאות בשנת 2015 לא עמד לרשותה פרק זמן מספיק לצבירת גמולים.

על יסוד האמור עתרה המערערת לבטל את פסק דינו של בית הדין האיזורי, לקבוע כי יש לחשב את שכרה של המערערת על יסוד זכאות לתואר ראשון, כפל תואר ו- 16 גמולים כפי שהיו טרם מכתב המדינה מחודש פברואר 2013, ובהתאם לערוך היתחשבנות בנוגע לכל זכויותיה של המערערת (שכר, פדיון ימי מחלה וחודשי היסתגלות ו"המשכורת הקובעת" לגימלה); לקבוע כי אין לחייב את המערערת להשיב למדינה כספים שקבלה בשל תואר שני, ודאי לא בשיעור של 35%.

...

סוף דבר – לו דעתנו תישמע, הערעור יידחה ללא צו להוצאות.

סוף דבר על דעת כל חברי המותב נדחה הערעור בהתייחס לזכאות המערערת לתשלומים ביתר ששולמו לה עקב טעות החל מחודש ינואר 2013 ואילך, לרבות הכללתם ב"משכורת הקובעת" לתשלום הגמלה על פי חוק שירות המדינה (גמלאות)[נוסח משולב], תש"ל – 1970.

על דעת רוב חברי המותב, השופטים אופק –גנדלר ושפיצר ונציג הציבור מר צימרמן, כנגד דעתם החולקת של השופטת גליקסמן ונציג ציבור מר כפיר, נדחה הערעור בהתייחס להשבת תשלומים ששולמו למערערת ביתר, ועל המערערת להשיב סך של 36,796 ₪ בשישים.

השופטת חני אופק גנדלר לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האיזורי ירושלים (השופט **** גולדברג ונציגי הציבור מר יוסף קשי ומר יוסי פריד; סע"ש 58748-12-20) (להלן – ההחלטה) בגדרה נדחתה בקשת המבקשת 1 (להלן – המבקשת) למתן צו מניעה זמני "אשר יורה למשיב להמנע מכפיית פרישה על המבקשת ויורה להותיר אותה במשרתה המלאה לרבות כל הזכויות העומדות לזכותה, זאת בשל כך שמדובר בפרישה כפויה שהנה הפליה כפולה בגין גיל ומגדר האסור על פי חוק יסוד כבוד האדם וחרותו ועל פי חוק שויון הזדמנויות בעבודה". כן הוגשה לפני בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה.

ביום 3.6.19 הודיעה מנהלת אגף משאבי אנוש במשיב למבקשת שבתאריך 31.5.20 היא תגיע לגיל פרישת חובה, ומומלץ לה להתחיל את ההיערכות לפרישה מבעוד מועד, והוצע לה סיוע בקשר לכך.

(ג) ביום 28.1.20 פנתה המבקשת למנכ"ל המשיב, פרופ' עופר מרין, בבקשה לקיום פגישה עימה "כדי לדבר על המשך עבודה לאחר יום הולדת ה-67 במאי". ביום 10.3.20 היתקיימה הפגישה, בה הודע למבקשת כי תקופת העסקת המבקשת תוארך עד לתום שנת 2020, ללא הארכה נוספת.

מרבית הרופאים המועסקים לאחר גיל פרישה הם: 1) מועסקים דרך השר"פ ויתכן ופרשו; (2) תוארים נילקח מהם והם מבצעים רק פעולות מסוימות בהתאם לצורכי בית החולים; (3) מתנדבים בבית החולים או מקיימים התייעצויות כחלק מהשר"פ, והכל לפי צרכי בית החולים והמקרה הספציפי של אותו רופא וללא קשר למגדר.

...

אכן, בעניין וינברג, בו נדונה באריכות סוגיית כפיית פרידה בגיל פרישה, נקבע כי "כנגד זכות העובד לבקש את המשך קשר העבודה, קמה חובה על המעסיק להפעיל שיקול דעת ראוי ופרטני במענה לבקשה זו. חובה זו נובעת מחובות תום הלב וההגינות שחב בהן מעסיק כלפי עובדיו, בשילוב האיסור החוקתי והחוקי על הפליה מטעמי גיל. שילוב זה מחייב לטעמנו את המעסיק להקשיב בנפש חפצה, ולשקול בתום לב, בקשה עניינית של עובד להארכת תקופת עבודתו" (סעיף 65) (בהקשר זה ראו גם עניין גביש סעיפים 59- 60 לחוות דעתה של הנשיאה נאור, סעיף 3 לחוות דעתו של השופט הנדל, הפסקה השנייה בחוות דעתו של השופט פוגלמן, וסעיף 18 לחוות דעתה של השופטת ברק-ארז).

לאור כל האמור לעיל, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטת בית הדין האזורי, אף מבלי להידרש ליתר הטעמים של שיהוי וחוסר תום לב בפרישת התשתית העובדתית.

סוף דבר- דין הבקשה להידחות.

בספטמבר 2008, הגיע המערער לדרגה 20+ בדרוג המשולב ובשנת 2012, בעקבות קבלת תואר אקדמאי במשפטים, הועבר לדרוג המח"ר בדרגה 42+ המקבילה לדרגתו בדרוג המשולב.

עמדת הממונה על השכר מטעם הממונה נטען כי במוקד העירעור עומדת השאלה האם זכאי המערער ליהנות מתנאי פרישה מיטיבים על אף שלא חתם על כתב סילוק במועד הנידרש, והאם זכאי המערער לחתום על כתב זה כעת – לאחר שחלף מועד החתימה הקובע (01.10.2017).

באותו מקרה דן בית משפט זה (כב' השופט ע' שחם) בנפקות כתבי הסילוק וקבע כדלקמן: "כתב הויתור והסילוק אינו מיוחד למערערים. מדובר בדרישה כללית, החלה על כלל העובדים הפורשים, ובכלל זה עובדים נוספים אשר, יש להניח, ניהלו הליכים מול הרשות, או היו עשויים לשקול ניהול הליכים כאמור. אשר לטענה כי חלק מן הזכויות בהן מדובר (הודעה מוקדמת) הן קוגנטיות, ולא ניתן לוותר עליהן, הרי שלא מדובר בויתור על זכות קוגנטית. אדם היוזם הליך, לרבות הליך בו הוא טוען לזכויות קוגנטיות, רשאי בגדרו להגיע להסדר פשרה כזה או אחר, המשקף הערכה של סיכונים וסכויים. בדומה לכך, לא הייתה מניעה כי מי מן המערערים יוותרו על ההליך הערעורי שבכותרת, כנגד קבלת תנאי פרישה משופרים מרשות השידור [...] כי מי מהמבקשים שיבקש לפרוש עד ליום 30.10.2015 ידע את זכויותיו ויוכל להחליט או לחתום על כתב ויתור וסלוק ולקבל את תנאי הפרישה המיטיבים, או לפרוש בהתאם לתנאי הפרישה הרגילים ולשמור על כל טענותיו כלפי הרשות (אלו שלא התקבלו בהכרעת בתביעת החוב)".[הדגשות לא במקור] נושא זה עלה פעם נוספת ונדון על ידי במסגרת תיק זה בערעורו של יראון רופין (פסק דין בפר"ק 11446-08-14 מיום 24.7.19) שם נקבע (פסקה 47)כך: "כדי לקבל את תנאי הפרישה המיטיבים על פי הסכמי הפרישה הקבוציים שנחתמו על רקע הרפורמה ברשות, היה על המערער לחתום על כתב קבלה וסלוק עד ליום 1.10.17. המערער הודיע כי הוא מודע למועד זה ולפני המועד האחרון הייתה בידיו החלטת המפרקת הדוחה את תביעת החוב שהגיש. המערער בחר שלא לחתום על כתב הויתור ולהמשיך ולנהל את עירעורו. אמנם הכרעת החוב התקבלה ביום 27.9.17, כלומר, ימים ספורים לפני יום פקיעת המועד לחתימה על כתב הויתור (1.10.17), אולם לנוכח תפקידו כסמנכ"ל משאבי אנוש, דהיינו, למערער ידע ומומחיות עדיפים על זה של עובדים אחרים, הייתה בידיו אפשרות בחירה ועליו לשאת בתוצאות בחירתו".[הדגשה לא במקור] נושא זה הגיע לפתחו של בית המשפט העליון בעתירת עובד לשעבר של רשות השידור, אשר בדומה למערער, לא חתם על כתב סילוק ועתר לקבלת תנאי הפרישה המיטיבים (בג"צ 649/19 וליד יוסף נ' משרד האוצר ואח' (7.5.19)).

...

המערער אף הדגיש כי לו היה עומד על זכויות שאינן מגיעות לו ותביעת החוב הייתה נדחית, הרי שהיה אז מקום לטענה כי אינו זכאי לתנאים המיטיבים (סעיף 18 לתשובתו לעמדת הממונה).

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הערעור נדחה.

המערער ישלם למפרקת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪ ולממונה על השכר סכום כולל של 4,000 ₪.

השופט רועי פוליאק ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי תל אביב (השופטת הבכירה עידית איצקוביץ ונציגי הציבור מר **** רביץ וגב' יהודית טל; סע"ש 59886-06-17), אשר דחה את תביעתו של המערער להחזרתו למסלול של פנסיה תקציבית בו בוטח בתקופת עבודתו הראשונה בשירות המדינה וממנו הוצא שלא כדין לטענתו בתקופת היתמחות שניה בבית חולים ערוני לאחריה שב לשירות המדינה.

הפסדו של המערער עקב אי שיוכו למסלול הפנסיה התקציבית במהלך תקופת עבודתו באיכילוב הוא איפוא כפול: הפסד וודאי בגין שנות העבודה הראשונות בברזילי בהן לא נצבר חסכון פנסיוני, שכן תקופת עבודה הקצרה מעשר שנים אינה מצמיחה זכויות כלשהן (אלא למקרי פטירה ונכות) בפנסיה תקציבית (ראו: סעיפים 17א ו – 46(ג) לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח חדש], התש"ל – 1970.

לטענת המערער, העובדה כי רק בעיצומה של ההיתמחות השניה נודע לו כי קליטתו באיכילוב חיבלה ברציפות זכויותיו הפנסיוניות ופגעה קשות בגובה התגמולים להם יהיה זכאי בעת פרישה, היא תוצאת היתנהגות רשלנית וחסרת תום לב מצד הערייה המחויבת כגוף צבורי בחובות גילוי רחבות מכוח הדין.

פסק דינו של בית הדין האיזורי בית הדין דחה את טענת ההתיישנות של המשיבות וקבע כי ניתן למנות את מירוץ ההתיישנות של עילת התביעה משלושה מועדים מאוחרים משנת 2008: יולי 2010, לאור גרסת המערער כי סבר שישויך למסלול של פנסיה תקציבית באיכילוב לכל המאוחר שנתיים לאחר תחילת התמחותו השניה (שהחלה ביולי 2008); דצמבר 2010, אז נימסר למערער כי לא ניתן יהיה לשייכו למסלול של פנסיה תקציבית באיכילוב במהלך כל תקופת התמחותו השניה; אפריל 2011, המועד האחרון בו ניתן היה לבצע רציפות זכויות בעיניינו של המערער בהתאם להסכם רציפות הזכויות והוראות התקשי"ר המתנים את תקופת הרציפות באי קיומו של נתק העולה על 3 שנים, בשים לב לכך שהמערער עזב את ברזילי בחודש יולי 2008.

הסכם 1994, אשר אומץ ביום 25.4.1995 על ידי מרכז השילטון המקומי ושלוש הערים הגדולות, כולל היתייחסות ספציפית לשאלת מעמדו של רופא (קבוע ושאינו קבוע) המבצע היתמחות שניה: "4.1 רופא מומחה בהתמחות שנייה לרבות היתמחות-על, בין שהנו רופא ראשי קבוע ובין שאינו רופא ראשי קבוע מתחייב המוסד המעסיק לאפשר לו להשלים את התמחותו השנייה. עם קבלת תואר מומחה בהתמחות שניה לרבות היתמחות-העל יקודם הרופא לדרגה 6. השלים רופא ראשי שאינו קבוע שנה אחת בדרגה 6, ימונה לרופא ראשי קבוע בתחום מומחיותו השנייה ויחולו עליו ההוראות בדבר פיטורים החלות על כלל עובדי המדינה.

...

מסקנתנו היא כי תנאי מוקדם לצירוף המערער למסלול פנסיה תקציבית בתקופת עבודתו הנוכחית בברזילי, הוא היותו עובד קבוע בעירייה או למצער קיומה של זכות (שהופרה) להימנות עם העובדים הקבועים בעירייה.

כעת, משהערעור נדחה והמצב המשפטי הובהר, נמליץ למדינה – מבלי שנידרש לסוגיה שלא הובאה לפתחנו האם למערער עילות תביעה נוספות כלפי המדינה ולהיבטיה הדיוניים (השוו: עניין קבלאן.

סוף דבר – הערעור נדחה.

בבית המשפט העליון בע"ם 961/23 לפני: כבוד השופטת ד' ברק-ארז המבקש: פלוני נ ג ד המשיבה: פלונית בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 4.1.2023 בעמ"ש 23997-09-22 שניתן על-ידי כבוד השופט ח' שרעבי, השופטת א' אלון והשופט א' נאמן בשם המבקש: עו"ד מאיר בר-מוחא ][]החלטה

במאמר מוסגר יצוין כי מועד פרישתו הצפוי של המבקש בזמנו היה יום 31.12.2018, ועל כן המשיבה ביקשה כבר בשלב זה להבטיח את זכויותיה בפנסיה.

עם זאת, בהמשך הוא צימצם את העירעור לסוגיה אחת, והיא מידת ההשפעה של התארים האקדמיים שרכש לאחר מועד הקרע על חלוקת החסכון הפנסיוני בין הצדדים.

...

מנגד, המשיבה טענה כי דין הערעור להידחות וכך גם הבקשה לצירוף ראיה.

ביום 5.3.2023, בהתאם להחלטתי, הגישה המשיבה את תשובתה לבקשת רשות הערעור ובה טענה כי דינה להידחות.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.

סוף דבר: הבקשה נדחית.