המהריב"ל ח"ב סימן יח כתב:
"מיסתברא לי דאין כופין אותו [...] לא בשוטים ולא בנדוי ולא בחרמים, דכמה עברו על שבועתם ולא נענשו, ומצינן למימר דהאי גברא לא אסיק אדעתיה כשנשבע שיכפוהו על שבועתו בשוטים או בסילוא דלא מבע דמא, ואדעתא דהכי נשבע, ואי כפינן ליה הוי אונס שלא הביאו הוא עליו".
וכן הסכים בתשובת מוהר"י הלוי, כלל ב', סימן יא.
הרי שמהריב"ל קבע, שגם אם על פי ההלכה ניתן לגבות את הסכום שבו התחייב בהסכם, וזאת בהתאם לשיטת מהרי"ק שהביא הרמ"א, שמימוש החיוב אינו משליך על כשרות הגט, אולם אם לא עלה בידינו לגבות חוב זה מרכושו, אין לנקוט נגדו באמצעי אכיפה שלא התחייב בהן בזמנו כי בזמנו בעת ההסכם לא העלה על דעתו שיאחזו נגדו באמצעים אלו, ולכן אין זה נחשב אונס שהבעל הביא על עצמו.
בביאורו זה סובר בעל ה"אגרות משה" שהביאור בדברי ה"תורת גטין" הוא כך: אכן לפעמים אנשים מעדיפים את כספם יותר מאשר את נשותיהם, ואין בזה משום "גט מעושה", כי אכן רצונו של אדם להציל את ממונו הוא גם נובע מן העובדה שהממון עדיף לו מאשר אישתו, אך כאשר היא זו שהתחילה בהליך הגירושין ומתנה זאת בממון, והוא בעל כורחו נעתר לכך, בזה יש לומר שהגט מעושה, משום שלא הוכח שרצונו בממון עדיף על רצונו באישתו, אלא אפשר שהוא רוצה את אישתו, אך היא שהחליטה להפרד ומשיתה עליו קנס כספי והפסד ממון במידה ולא ייענה לדרישותיה, בזה ייחשב הגט ל"גט מעושה", אך במקרה והוא לא מעונין באישתו והוא זה שרוצה לגרשה אף שסיבת הגירושין היא שהממון חשוב לו, אך אין במקרה זה בעיה שממונו עדיף לו על פני אישתו, שהרי הוא לא מעונין בה, ועל זה התכוון בעל ה"תורת גטין" שמעשים בכל יום הוא שהאשה מצירה לבעלה והוא מחליט לגרשה ובכך להציל את ממונו, אף שאם לא הייתה מציקה לו, ובנסיבות אחרות, אפשר והיה נלחם להמשיך לחיות עימה, אך במצב הנתון כעת שהוא בשלל שיקוליו אכן לא מעונין באשה והיא לא עדיפה לו מהממון אין כאן "גט מעושה".
בשו"ת "בית אפרים" אבן העזר תנינא, סימן ע"ד, ביאר את דברי ה"תורת גטין" ותורף דבריו הוא: פעמים שהריב בין בעל לאישתו הוא בנושא כספי, הוא זה שעומד חוצץ ביניהם ובשל כך נוצר פירוד שבסופו של דבר מביא לגירושין, אלו דברים שמצויים בכל יום – כדברי בעל ה"תורת גטין", אין בכך כל פסול ואין כאן גדר של "גט מעושה", כי הבעיות הכספיות לא הן שהכריחו אותו לגרש כנגד רצונו את אישתו, אלא נושא הריב של בני הזוג שהיו כאמור בשל העניינים הכספיים שבעטים הם נפרדים, ולפיכך אין כאן כל בעיה, וזה לשונו:
ודרך העולם כשאירע להם עסק ביש כזה עושין כל טצדקי להורידה אל עמק המשפט להוציא את שלו, לא לבא בתחבולות כאלה לגרש אותו ולקחת שלו מידה, ואחר כך לערער על הגט בטענת אונס, והדבר ברור שכל עין רואה שהוא נותן גט אף ברצון, אף מי שנפשו יודעת שהיא חטפה ממנו ממונו, אינו שם על לב שזה עושה מעשה רמאות בגירושין אילו כדי להוציא שלו ואחר כך יצעק בבית דין שהיה אנוס על הגט, שהרי לא גילה דעתו, גם לא עשה פלילות עימה וכו' ומשרים ישפטו בני אדם שלפי שמכוערים הדברים שעשתה לו, מאוסה היא בעיניו, ואינו רוצה לטרוח עימה בדינא ודיינא כי קלה בעינו להוציאה, והגט שנותן לה הוא מרצונו הטוב ואין כאן בית מיחוש.
...
יוצא אפוא שהסכום 500 ל"י לחודש שחייב עצמו הבעל במקרה שיתחרט, הוא בתור סנקציה וקנס שהטיל הבעל על עצמו, אם לא ימלא אחרי תנאי ההסכם.
כאמור לעיל - הרמ"א בסימן קל"ד סעיף ד', הביא מחלוקת העוסקת במי שרוצה להבטיח לאישה, שאם היא תרצה - הוא יגרש אותה, ולצורך כך נשבע שיגרש את אשתו, או קנס את עצמו בסכום מסוים אם לא יגרש את אשתו, ובסופו של דבר בגלל השבועה או הקנס הוא אכן מגרש – אם הגט כשר או פסול.
בביאורו זה סובר בעל ה"אגרות משה" שהביאור בדברי ה"תורת גטין" הוא כך: אכן לפעמים אנשים מעדיפים את כספם יותר מאשר את נשותיהם, ואין בזה משום "גט מעושה", כי אכן רצונו של אדם להציל את ממונו הוא גם נובע מן העובדה שהממון עדיף לו מאשר אשתו, אך כאשר היא זו שהתחילה בהליך הגירושין ומתנה זאת בממון, והוא בעל כורחו נעתר לכך, בזה יש לומר שהגט מעושה, משום שלא הוכח שרצונו בממון עדיף על רצונו באשתו, אלא אפשר שהוא רוצה את אשתו, אך היא שהחליטה להיפרד ומשיתה עליו קנס כספי והפסד ממון במידה ולא ייענה לדרישותיה, בזה ייחשב הגט ל"גט מעושה", אך במקרה והוא לא מעונין באשתו והוא זה שרוצה לגרשה אף שסיבת הגירושין היא שהממון חשוב לו, אך אין במקרה זה בעיה שממונו עדיף לו על פני אשתו, שהרי הוא לא מעונין בה, ועל זה התכוון בעל ה"תורת גטין" שמעשים בכל יום הוא שהאישה מצירה לבעלה והוא מחליט לגרשה ובכך להציל את ממונו, אף שאם לא הייתה מציקה לו, ובנסיבות אחרות, אפשר והיה נלחם להמשיך לחיות עמה, אך במצב הנתון כעת שהוא בשלל שיקוליו אכן לא מעונין באישה והיא לא עדיפה לו מהממון אין כאן "גט מעושה".
בשו"ת "בית אפרים" אבן העזר תנינא, סימן ע"ד, ביאר את דברי ה"תורת גטין" ותורף דבריו הוא: פעמים שהריב בין בעל לאשתו הוא בנושא כספי, הוא זה שעומד חוצץ ביניהם ובשל כך נוצר פירוד שבסופו של דבר מביא לגירושין, אלו דברים שמצויים בכל יום – כדברי בעל ה"תורת גטין", אין בכך כל פסול ואין כאן גדר של "גט מעושה", כי הבעיות הכספיות לא הן שהכריחו אותו לגרש כנגד רצונו את אשתו, אלא נושא הריב של בני הזוג שהיו כאמור בשל העניינים הכספיים שבעטים הם נפרדים, ולפיכך אין כאן כל בעיה, וזה לשונו:
ודרך העולם כשאירע להם עסק ביש כזה עושין כל טצדקי להורידה אל עמק המשפט להוציא את שלו, לא לבא בתחבולות כאלה לגרש אותו ולקחת שלו מידה, ואחר כך לערער על הגט בטענת אונס, והדבר ברור שכל עין רואה שהוא נותן גט אף ברצון, אף מי שנפשו יודעת שהיא חטפה ממנו ממונו, אינו שם על לב שזה עושה מעשה רמאות בגירושין אילו כדי להוציא שלו ואחר כך יצעק בבית דין שהיה אנוס על הגט, שהרי לא גילה דעתו, גם לא עשה פלילות עמה וכו' ומשרים ישפטו בני אדם שלפי שמכוערים הדברים שעשתה לו, מאוסה היא בעיניו, ואינו רוצה לטרוח עמה בדינא ודיינא כי קלה בעינו להוציאה, והגט שנותן לה הוא מרצונו הטוב ואין כאן בית מיחוש.
