ערעור על חלוקת אחריות בתביעת נזיקין

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' רון) בת"א 4141-08-17 מיום 26.7.2022, שבה נקבע כי המבקשת 1 אחראית לניזקי המשיבים 3-1, וכי יש למנות מומחה מטעם בית המשפט בשאלת הנזק וחלוקת האחריות בין הנתבעים השונים.

כפי שהובהר בפסיקה, כאשר הערכאה הדיונית מפצלת בין שאלת האחריות לשאלת הנזק, דרך המלך היא הגשת ערעור על פסק הדין בתום ההליך, ורק במקרים יוצאי דופן תימצא הצדקה ל"סטייה מעיקרון היסוד שלפיו זמנו של העירעור הכולל השגות על החלטותיו השונות של בית המשפט, הוא בתום הדיון בתובענה כולה, על כל חלקיה" (החלטתו המקיפה של השופט זילברטל ברע"א 2856/12 כהן נ' מע"ץ החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ, פסקה 8 (20.5.2012)).

לבסוף, באשר לקביעתו של בית המשפט המחוזי כי חוות דעתם של המומחים מטעם הצדדים יעמדו לעיונה של המומחית מטעם בית המשפט, הרי שזהו ההסדר הנוהג בתביעות נזיקין שאינן מתנהלות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (רע"א 271/20 שומרה חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני, פסקה 13 (12.3.2020)), ואין בבקורת שמתח בית המשפט על חוות דעתו של המומחה מטעם המשיבים כדי להצדיק סטיה מכך.

...

על רקע האמור, בית המשפט הורה על מינוי מומחה מטעם בית המשפט בשאלת הנזק.

דין הבקשה להידחות אף ללא צורך בתגובה.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7406/22 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט א' שטיין כבוד השופט ח' כבוב המערער: בנימין דרדור נ ג ד המשיב: שלמה לוי ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, מיום 30.5.2022, בת"א 29804-09-20, שניתן על-ידי כבוד השופטת ג' לוין

על רקע זה הגיש המערער תביעה נזיקית נגד המשיב בטענה לרשלנות מקצועית.

אלא שההתייחסות לפרקטיקה הנוהגת בכל הנוגע לחלוקת האחריות בין רואה חשבון ללקוח עצמאי נכתבה בחוות הדעת באופן כללי בהתייחס לסטאנדארט הנהוג ולציפייה הסבירה של הלקוח במערכת יחסים מסוג זה. אציין כי גם בית המשפט קמא קבע כי חוות הדעת עשויה "לשרטט קווים מנחים להתנהלות הרצויה או המיטבית של רואי חשבון", ולא הוגשה מטעם המשיב חוות דעת נגדית בתחום זה. גם אם נושא הביטוח הלאומי לא עלה מפורשות בפגישתם הראשונית של המערער והמשיב, היה על המשיב להעלות את הסוגיה ולברר את סטאטוס הטיפול בנושא.

...

לטענת המערער, מסקנה זו נובעת מחובת הנאמנות של רואה חשבון כלפי לקוחו; מהחובות שהוטלו בפסיקה על ציבור רואי החשבון; והיות רואה החשבון מונע הנזק הטוב והזול ביותר, כמי שמחזיק בכלים ובידע המקצועי הרלוונטיים.

בשים לב לכל אלה, אני סבור כי גם המערער נושא באחריות למצב שנוצר, בשיעור של 30%.

אלא שבית משפט קמא קבע כי המערער לא הוכיח שרווחיו מהתקנת מזגנים יגיעו לכדי 18,000 ש"ח בחודש, כשלמעשה הם עומדים על כשליש מסכום זה; וכך עולה גם מהדיווח למל"ל שהוכן לאחר התאונה בתיאום עם אשת המערער, ובו צוין כי החל מיום 1.5.2013 המערער עובד 40 שעות בשבוע בהכנסה חודשית ממוצעת של 7,000 ש"ח. למרות דחיית טענותיו לעניין השכר הקובע, המערער לא הגיש במסגרת הערעור שלפנינו חוות דעת עדכנית ממנה ניתן ללמוד על ההפרש שבין שווי הקצבאות שקיבל ויקבל לבין שווי קצבאות נכות מעבודה לפי הכנסה חודשית של 7,000 ש"ח. לאור זאת, אני סבור כי יש להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי על מנת שניתן יהיה להשלים את הבירור בסוגיה ולקבוע את שיעור הנזק.

אי לכך, הערעור מתקבל במובן זה שנקבע כי המשיב התרשל כלפי המערער במילוי תפקידו כרואה חשבון, והחיוב בהוצאות בהן חוייב בבית משפט קמא – יבוטל.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת ע' כהן) בת"א 23558-01-17 ובת"א 62604-05-17 שניתנה ביום 11.4.2019, ובגדרה נדחתה בקשת המבקשות לעכב את הדיון בשאלת חבותן הנזיקית עד להכרעות שיתקבלו בהליך הפלילי המתנהל בעיניינן במקביל.

רקע בבית המשפט המחוזי מיתנהלת תביעה נזיקית שהגישו המשיבים 9-1 (להלן: המשיבים), שהם התלויים והיורשים של שלושה אנשים אשר נהרגו ביום 5.9.2016 עקב קריסת תיקרות חניון תת קרקעי בתל-אביב.

המשיבים הוסיפו כי המבקשות הן גופים פינאנסיים עמידים והן יכולות לשאת בשלב זה במימון הנזקים בצוותא, ולהשאיר את חלוקת האחריות ביניהן לשלב מאוחר יותר.

...

אני סבורה כי יש היגיון רב בהצעה זו, והיא נותנת מענה הולם לטענת המשיבים בדבר עיוות הדין שיגרם להם מעיכוב הדיון בשאלת החבות.

לנוכח האמור, אני מורה על פיצול הדיון באופן ששאלת הנזק תתברר לפני שאלת החבות (ראו: תקנה 48 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 512-511 (2015)).

סוף דבר – הערעור מתקבל כאמור לעיל בפסקה 14.

לו הייתה ראייה הנוגעת להטעיות בית המשפט בקנוניה משותפת מוכחת , יתכן שהיה ניתן להגיש ערעור בתיק המקורי, אולם לא הוכחה כזו , ויתכן שנחסכו הוצאות על ידי גישתו של בא כוח התובע 1 ,ואת שראה כבוד בית המשפט שם , ביטא בפסק דין בחלוקת אחריות ובפסיקה כפי שנפסקה.

בית משפט זה אינו ערכאת ערעור על פסק דין של בית המשפט השלום בתיק אחר .

חובת ההוכחה הנה של תובע ל" קנוניה " . בתיק המקורי היה על התובע בעל הרכב באמצעות מי מטעמו , במיוחד כשהיה מיוצג שם, להוכיחה שם . לא נקבע בתיק המקורי כי הייתה שכזו . בית המשפט גם לא הריח שכזו , לתהות על קנקנה , ועל כורחך, ניתן להסיק כי לו היה רואה דבר מה חריג היה יודע להציפו ולדרוש תשובות לגביו . בית המשפט שם ראה לפניו תיק רגיל של טענות מוכרות ככל תיק רכב רגיל. השגה על פסק דין בדרך של תביעה נזיקית היא סוג של ערעור בכסות של טענה נזיקית . לו הייתה מוכחת הייתה משליכה על נכונות פסק הדין המקורי . סוג של ערעור באמצעות תביעת נזיקין קטנה . גם כמדיניות שיפוטית לא נכון לייצר מסלול תקיפה משפטית של ערעור בדרך של ניהול תיק חדש אישי כנגד בעלי התפקידים המעורבים בתיק המקורי .

...

בית המשפט בתיק מושא המחלוקת בחן את המלים " בזמן שאני בכיכר ..וכן לפתע הגיח מאחור ...." ובוודאי אימת הגירסה מול העדויות כתבי הטענות והגיע למסקנה ולא בכדי כי בנו של התובע הוא דובר האמת, ומהימנותו השפיעה וודאי על בית המשפט באופן קביעתו לטובת בנו של התובע 2 , בכל הנוגע לאופן קרות התאונה.

לאור כל האמור , הריני מורה כדלקמן : בתביעות : ת"ק 35495-09-18 ליבל ואח' נ' גטר ת"ק 35425 -09-18 ליבל נגד עומר שרון התביעות הסתיימו בהסכמה במסגרת הדיון בפסק דין ללא צו להוצאות .

בתביעות : ת"ק 5274-03-20 ליבל ואח' נ' אמינוב כך ת"ק 65532-02-20 ליבל ואח' נ' חזן ת"ק 35555-09-18 ליבל ואח' נ' מרום בהתאם להסכמה הדיונית הכתובה בכתב יד מסמך במ/1 מ9.11.20 לפיה יפסוק בית המשפט ההוצאות בהתאם לסעיף 79 א לחוק בתי המשפט בשורה אחת סכום ותו לא , לאחר הסיכומים , ולאחר ששקלתי מכלול השיקולים הרלוונטיים , התובעים ישלמו ביחד ולחוד לכל אחד מהנתבעים אמינוב , חזן ומרום , סכום של 500 ₪ בלבד .

לבסוף, ציין בית המשפט קמא כי החלטתו להורות על חלוקת הנזק בין הנתבעות בחלקים שוים מבוססת על הערכתו כי ככל שהייתה מוגשת תביעת הקטין רק נגד אחת מן הנתבעות, הייתה כל אחת מהן נקלעת לסיכון ממשי כי תוטל עליה מלוא האחריות.

אוסיף, כי הלכה זו תקפה ביתר שאת ועל דרך קל וחומר כאשר מדובר בתביעת נזיקין בסוגיה של חלוקת אחריות בין מעוולים שונים, אשר מסורה ממילא לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית ואין דרכה של ערכאת העירעור להתערב בה אלא במקרים חריגים – אף כאשר מדובר בפסיקה על פי שורת הדין ולא על דרך הפשרה (וראו: ע"א 1423/19 עיזבון המנוחה פלונית נ' שירותי בריאות כללית, פסקה 7 (22.6.2020); ע"א 2167/14 מדינת ישראל משרד הבריאות נ' שירותי בריאות כללית, פסקה 14 (7.12.2015); ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1, 23-22 (2003); ע"א 2906/01 עירית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פסקה 49 (25.5.2006)).

...

מהטעמים שיפורטו להלן, הגעתי, לא בלי לבטים, למסקנה כי הגם שעל פי שורת הדין יש ממש בהשגות המדינה על פסק הדין, אין הן מהוות בסיס מספיק להתערבות ערכאת הערעור בפסק דין שניתן על דרך הפשרה, וזאת גם אם הוא ניתן לפי הסכמת הצדדים עם הנמקות.

סוף דבר: לו תשמע עמדתי נדחה את הערעור, ונותיר את פסק דינו של בית המשפט קמא על כנו.

המקרה שלפנינו מוכיח שוב כי מתן הנמקה במסגרת פסק דין לפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, עלול לסכל את התכליות שבבסיס מוסד זה. חלף סיום מהיר ויעיל של המחלוקת בין הצדדים, נמצאנו נדרשים לגופן של סוגיות משפטיות ועובדתיות, ואם כך, מה הועילו חכמים בתקנתם? הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ע' גרוסקופף.