ביום 29/11/21 ביצעה המשיבה במסגרת הליך חקירתי שניפתח, בדיקה במשרדי מ.ר.מ ובמהלך ההליך אותרו השיקים אותם מסרה המערערת למ.ר.מ.
ביום 6/3/2022 שלחה המשיבה מכתב הודעה למערערת על כוונת חיוב בעיצום כספי בגין הפרת החוק שבוצעה.
טיעוני הצדדים
לטענת המערערת, הן בהודעת העירעור והן בסיכומיה בפני, ההחלטה על הטלת העיצום בנסיבות אינה צודקת אינה מידתית ואינה משקפת את מטרת החוק לצימצום השמוש במזומן ולפיכך דינה להתבטל.
כדי להגביל תופעה זו של מסירת שיקים ללא שם הנפרע נקבע בסעיף 4(א) לחוק צימצום שימוש במזומן כדלקמן:
"לא ייתן עוסק ולא יקבל, במסגרת עסקו, תשלום בשיק בעבור עסקה או כשכר עבודה, כתרומה, כהלוואה או כמתנה, בלי ששם מקבל התשלום בשיק נקוב בשיק כנפרע או כנסב, לפי העניין".
לפיכך, טוענת המשיבה כי קיים איסור על עוסק לתת או לקבל שיקים על החלק בכל סכום.
...
באשר לפן תקינות ההליך, טוענת המשיבה כי למערערת ניתנה האפשרות לטעון טענותיה ולהביא ראיותיה בפני פקיד השומה, אף לאחר שמיעת הטענות בעל פה, ניתנה למערערת הזדמנות נוספת להציג תימוכין לטענותיה בעניין נסיבות מתן השיקים במייל ורק לאחר מכן נדחה הערעור בהחלטה מנומקת.
לפיכך, אני סבורה, הן מלשון החוק והן מן האמור בפסיקה כי עצם נתינת השיק, ללא ציון שם הנפרע מהווה הפרה של סעיף 4(א) לחוק צמצום שימוש במזומן, שכן שיקים אלה עשויים היו לשמש לסחר משניתנו ללא ציון שם הנפרע.
לפיכך, אני מורה על דחיית הערעור.