דדש טענו כי הרישום לא בוצע בשל מחלוקת עם ברעלי בנוגע לשטח חנייה שבין חניית התובעים לקיר הסמוך (טענת דדש כי יש להצמיד שטח זה ליחידה שבבעלותם, ומנגד טענת ברעלי כי השטח צריך להרשם כרכוש משותף המיועד לכלל בעלי היחידות בבניין).
בקשת רשות ערעור שהגישו ברעלי על החלטה זו לבית המשפט העליון נדחתה, תוך שבית המשפט לא קיבל את טענות ברעלי לפיהן העדר הרישום אינו נובע מהמחלוקת בעיניין הסוגיה האקוסטית.
אף אם ממבט ראשון נדמה כי ההפרה ברורה וכי ברור לכאורה מיהו הצד המפר ומיהו הצד הנפגע, בחינה מעמיקה יותר של הדברים מגלה מציאות מורכבת, שבה לא תמיד ברורה התשובה לשאלה זו. ובמה דברים אמורים? כפי שיוסבר להלן, החיוב לרשום בית משותף אינו תלוי אך ורק במוכר, אלא דורש שתוף פעולה מצד הקונה.
ויובהר - אין באמור לעיל כדי לקבוע כי דדש, מצדם, עשו כל שמוטל עליהם או כל שביכולתם כדי לקיים את החיוב, או כי לא היו סיבות נוספות שמנעו את הרישום; ואין בהתנהגות ברעלי כדי לשחרר את דדש מבצוע החיוב על פי ההסכם, וגם כיום מוטל על דדש ליזום ולעשות כל שנידרש על מנת לגרום לקיום החיוב.
משנתבע בעבר פיצוי מוסכם בגין הפרת חובת הרישום במועד, ונוכח לשונו של סעיף 13.1 להסכם המכר (להבדיל מסעיף 13.2 הקובע פיצוי מוסכם בגין כל יום של איחור במסירת החזקה), יש לקבוע כי מוצתה זכותם של ברעלי לתבוע פיצוי מוסכם על פי ההסכם בגין הפרת החיוב לרשום בית משותף, ואין הם רשאים לשוב ולתבוע פיצוי מוסכם מכוח ההסכם בשל אותה הפרה.
השמאי לאופר העריך את שווי הנכס בסכום של 3,977,000 ₪, תוך "שימוש משולב בשיטות ההשוואה והעלות", והעריך כי "אי רישום הנכס כדירה בבית משותף לאורך שנים כה רבות והעדר פיתרון לרישום נראה לעין" יש בו להפחית משווי הדירות, ולהערכתו גרם לירידת ערך בשיעור 15% משווי הנכס, כלומר ירידת ערך בשיעור 596,550 ₪.
כמו כן, מדובר בשתי יחידות בלבד במבנה אחד ובמבנה נוסף הכולל יחידה אחת בלבד, ובשל כך אין, לדעתו, באי רישום הבית כבית משותף בכדי לפגום בייחוד הזכויות ובשוויין.
מכל מקום, ועל פי קביעתי שלעיל, בהעדר שתוף פעולה מספק מצד ברעלי בבצוע החיוב החוזי לרשום בית משותף, מנועים עתה ברעלי מלתבוע פיצוי בשל אי ביצוע הרישום בתקופה שעד להגשת התביעה שבנידון, ובכלל זה פיצוי בגין ירידת ערך.
...
נוכח מסקנתי שלעיל, דינה של התביעה להידחות.
בסיכומו של דבר, העריכה המומחית את שווי הזכויות בנכס בסכום של 3,715,000 ₪ ומסקנתה היתה שלא קיימת פגיעה בשווי השוק של הנכס עקב אי רישומו בפנקס הבתים המשותפים.
טענה זו דינה להידחות, שכן אין מתקיימים בענייננו התנאים הקבועים בסעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979, ובנסיבות בהן קיים הסכם תקף בין הצדדים אין לקבוע כי הנתבעים קיבלו טובת הנאה "שלא על פי זכות שבדין".
סיכום
סיכומו של דבר, התביעה נדחית.
