ערעור על חיוב בכתובה בשל יחס האישה

] לתועלת הדברים אצטט בקצרה מה שכתבתי שם ביחס לבעל דנן בהמשך פסה"ד הנזכר בזה"ל: "כל שכן כשאין לנו כל הוכחה על הבעל שהנו בגדר של 'אין לו גבורת אנשים' וכפי שבא כוח הבעל בעצמו הזכיר לא פעם בפנינו ובסיכומיו. אף הבעל עצמו איננו מסכים להגדרה זו. גם החיוב לגט לא היה רק מטעם זה אלא בצרוף מספר טעמים ולאור העובדה שאין עוררים שלא היה ביניהם 'יחסי אישות' ומרד באישתו. אך בוודאי שאי אפשר להגדיר חופה דנן כחופה שאיננה ראויה לביאה. יש בפנינו חזקה ברורה ופשוטה שהאשה והבעל נשאו זה לזה, הבעל קידש אותה בפני עדים כשרים תחת החופה כדמו"י ואין לערער חלילה על הקידושין שנעשו קבל עם ועדה ואכמ"ל. טענה זו ראויה היתה שלא תיאמר כלל!" נוסיף ונאמר שגם הבעל עצמו טען בפני בית הדין הגדול כי יש לו גבורת אנשים אלא שאינו יכול לבצע בפועל 'מצוות עונה' בגלל שהאשה סירבה וכפי שהוזכר לעיל.

כלומר, שהבעל מוכן להתחייב לאשה 'תוספת כתובתה' וליתן לה מתנה יותר ממה שחייב על פי דין רק מחמת שהוא יקבל הימנה 'חיבת ביאה' ושהיא תסכים להעמיד את עצמה בפניו וליתן לו כביכול את התמורה למתנה שהוא מתחייב לה תחת החופה בדמות 'תוספת הכתובה', אך היכא שהאשה מצידה עשתה את הכל ואכן העמידה את עצמה לפניו אלא שהמניעה היתה מצידו של הבעל ולא משנה מה הסיבה, במצב שכזה בוודאי שהיא לא מפסידה את 'תוספת הכתובה' – אף על גב שבמציאות לא היה לבעל 'חיבת ביאה' כיון שאין הקולר תלוי אלא בו וכפי שמוכח בדברי הרמ"א הכא.

דוגמא לדבר:בעל שלא קיים (כלל) 'יחסי אישות עם אישתו כלל ונימצא לבסוף שהוא ל"ע נמשך אחר בני מינו, האם יעלה על הדעת לפוטרו מחיוב תוספת הכתובה מאחר ולא היתה לו 'חיבת ביאה' והוא יטען 'קים לי' כשיטת הריצב"א דבעינן 'חיבת ביאה' וליכא? דומנני שרובם ככולם יסברו שמאחר והוא לא טיפל בעצמו ואולי להיפך ח"ו,, ואיהו דאזיק אנפשיה ומאחר והאשה העמידה עצמה בפניו אנו נחייבו אף בתוספת הכתובה.

...

בכך עוסק פסק דין זה. טענות הצדדים במהלך הדיונים בפנינו בתביעת הגירושין נוכחנו לראות כי הצדדים חלוקים מן הקצה אל הקצה בכל הנוגע לשאלת האשמה בגירושין.

ומצאתי כן אף בדברי הרשב"א בתשובותיו (החדשות מכתב יד סימן ר"כ) שלמרות שמשמע מדבריו שמסיק כדעת הריצב"א (אע"פ שלא הביאו בשמו) ושהגמרא בכתובות נשארה באיבעיא לגבי נכנסה לחופה ולא נבעלה ושמספק אין לה תוספת כתובה, אך מכל מקום כתב שם בסוף דבריו וזה לשונו: "אבל לענין נדוניא אפשר לומר דאין לה דלא מהימנא לאפוקי ממונא וכן נראה דעת מקצת הראשונים נ"נ. אבל בעיני נראה שנוטלת נדוניא, דכיון שאתה מתירא לינשא כל שכן שאתה מגבה לה מה שהכניסה, דהיאך נתירנה להינשא והממון שלה אצל בעלה. אלא שצריך להתישב בדבר". הרי שנוטה לדינא כדברי הרא"ש הנ"ל שעל אף שלא היה 'חיבת ביאה' כלל מכל מקום אינה מפסידה נדונייתה.

לענ"ד המקרה שלנו גרע טפי לאור ההתעללות של הנתבע באישה וסירובו המתמשך לגרשה וכמו כן אי שיתוף פעולה מצדו בטיפול הבעיה, כל זאת הוי סיבה מוחצת לחייבו בפיצוי מינימלי לאישה בדמות תוספת כתובתה בסך 9,600 ש"ח. לסיכום הדברים אסיים בדברי התומים שכתב בתוך דבריו וזה לשונו: "ועל כל פנים הנכון כמו שכתב הש"ך כי הכל תלוי בראות עיני הדיינין לפי ענין הנדון וצריך ישוב גדול". לאור האמור אני נשאר איתן בדעתי לחייב את הנתבע במקרה קיצוני זה במלא כתובת האישה לרבות תוספתה, בסך 9,600 ש"ח. הרב רפאל זאב גלב – דיין.

סוף דבר משנה ראשונה לא זזה ממקומה.

מדינת ישראל בתי הדין הרבניים תיק 59162/10 בבית הדין הרבני האיזורי אשקלון לפני כבוד הדיינים: הרב ישי בוכריס – אב"ד, הרב בן ציון ציוני, הרב עודד מכמן התובע: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד פנינה יחזקאל כחלון) הנתבעת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד איילת קריספל) הנידון:תביעה לביטול העברת רישום הדירה לאחר קבלת ערעור על חיוב הכתובה פסק דין

הנימוקים לכך הנם: העברת הזכויות בדירה לא היתה רק בשל חיוב הכתובה אלא גם עבור הזכויות הסוציאליות המגיעות לה. את קבלתה את זכויות התובע בדירה יש לראות כאילו אדם שלישי הוא זה שקנה את הבית והתמורה ניתנה לה בגין הכתובה, וכיוון שהתברר שקבלה בגין כתובתה סכום גדול יותר ממה שנפסק על ידי בית הדין הגדול, הרי שצריכה היא להשיב לו את היתרה שגבתה לפי פסק הדין באותה העת.

בודאי שמקרה דנן אינו כנ"ל, שהרי בנידוננו הבעל הקנה את חלקו בבית לאישה בפירוש, אלא שהוא טוען שהיה זה בטעות, ועל כן אפשר שרק לדעת רש"י נידון ארוע זה כשומא בטעות אך לא לדעת הרמב"ן והרמב"ם. מאידך, אפשר שאף לדעת הרמב"ן והרמב"ם שאין זה כשומא בטעות, אך אפשר שעדיין ניתן לומר שתיהדר הקרקע מדין "שומא הדר", שהרי לכאורה אף אם לא היתה טעות, והיתה גביית הקרקע (מחצית מהבית) בשל חוב הכתובה, עדיין יכול לכאורה התובע לידרוש להשיב את חוב הכתובה ולקבל את הקרקע (חלקו בבית) בחזרה כיון שביטול חיוב הכתובה הוי כאילו מצא כסף לבטל את הגביה.

אשר על כן הרי שאף אם איננו מקבלים את ההשוואה שבין מחלוקת הח"מ והב"ש למקרה שבו זינתה האישה לאחר פסק דין לגירושין, כיוון שבטרם הזנות היה ניתן באופן עיקרוני לשקם את היחסים, והזנות החמירה את המצב המשפטי, כך שלאחריה אין אפשרות כלל שהצדדים ישובו לחיים משותפים, בנדון דידן, מעשי הכיעור לא שינו כלל את המצב המשפטי, וכפי שקודם לכן היתה האישה מותרת לבעלה, כך גם לאחר מעשי הכיעור.

...

טענות התובע כיוון שפסק הדין לזכאות האשה בכתובתה בוטל חלקית, ובית הדין הגדול העמיד את הסכום לו זכאית האשה עבור הכתובה על סך של 60,000 ש"ח, יוצא אפוא שלא היה צורך בהעברת זכויות התובע בדירה על שם הנתבעת, ועל אף שהעברה זו היתה מתחילה בהסכמתו, הרי שהיא היתה הסכמה בטעות, כיוון שבאותה העת נקבע שהאשה זכאית לכתובתה.

נגזרות מטענות הצדדים אם נקבל את טענת התובע לביטול העברת הזכויות בדירה, יוצא אפוא שהדירה הינה למעשה עדיין בבעלות שני הצדדים וגם חוב המשכנתא בעצם רובץ בחלקו עליו, וחלק המדור ששילם התובע באופן שוטף עבור מדור הילדים שעולה בדיוק למחצית המשכנתא - יש לראותו כאילו התובע שילם את מחצית המשכנתא מאז הגירושין.

לגבי הטענה של שומא בטעות האריך חברי לעיל ואף הוסיף לדון ולהאריך בדין "שומא הדר" ומדוע אין להחילו בני"ד. גם אני סבור כי אין מקומן של סוגיות אלו בני"ד. בני"ד לא עסקינן בשומת וגביית בי"ד שבאמת מעולם לא נעשתה.

שומא בטעות, אפי' לפי רש"י, היא בסופו של דבר הלכה בהלכות גביית חוב ע"י בי"ד, שלמרות שבי"ד ירדו לגבות ונעשה מעשה גביה ע"י בי"ד, כיון שהוא נעשה על סמך טעות, שהרי באמת הכיפי היו ברשותו וכלל לא אבדו, אמרינן שאין זה מעשה בי"ד וחוזר.

דיין ג הכרעה סופית וההוראות האופראטיביות: לעניין התביעה להשיב את המצב לקדמותו ולהכריז ששני הצדדים הינם בעלים על הבית, קובע בית הדין שהתביעה נדחית, והאשה רשאית להמשיך את ההליכים הפרוצדורליים להעברת זכויות התובע על שמה מיום פסק הדין בתאריך 13.1.2016.

מדינת ישראל בתי הדין הרבניים תיק 1052295/1 בבית הדין הרבני הגדול ירושלים לפני כבוד הדיינים: הרב נחום שמואל גורטלר – אב"ד, הרב יצחק אלמליח, הרב מימון נהרי המערער: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד דן מלכיאלי) המשיבה: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד שמשון דוידי ועו"ד רעיסה מטטוב) הנידון: דחיית ערעור על חיוב כתובה וחיוב בהוצאות פסק דין

לפנינו ערעור הבעל (להלן המערער) על החלטת בית הדין האיזורי מיום ח' בתמוז תשע"ה (25.6.2015) ובה חוייב לשלם סך מאה ועשרים אלף ש"ח בגין כתובה ותוספת.

להלן קטע רלוואנטי מפסק הדין נשוא העירעור: "בעיניין חיוב כתובה, בדרך כלל האשה נחשבת מוחזקת, וכשיש ספק, יש מקום לחייב את האשה שבועה, וכפי שראינו, במקום שבועה, יש לקזז שליש מהכתובה ולחייב את הבעל בשני שליש מסך הכתובה.

להלן מסיכומי המערער: בשנים האחרונות יחסי הצדדים עלו על שרטון בעטיה של התובעת ובשל היתנהגותה.

...

] יתר על כן במקרה דנן לא ראינו ולא מצאנו שהבעל דרש להכריז עליה כמורדת ובית הדין דן בדרישתו והכריז אותה כמורדת.

" לאור הנ"ל הערעור נדחה.

ועל כך נאמר בפסוק (עמוס פרק ג, פסוק ג): "הילכו שניים, יחדיו, בלתי, אם-נועדו". הרב נחום גורטלר לאור האמור לעיל הערעור נדחה.

מדינת ישראל בתי הדין הרבניים תיק 1357812/1 בבית הדין הרבני הגדול ירושלים לפני כבוד הדיינים: הרב אליעזר איגרא, הרב שלמה שפירא, הרב ציון לוז־אילוז המערערת: פלונית (ע"י ב"כ טו"ר אלעד אמסלם) המשיב: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד משה זאב בן דורי) הנידון: אי־חיוב דמי שימוש בגין מגורי האשה עם הבן המשותף בנכס המשותף; שאלת הגורם ל'מרידה ההדדית' בזיקה לכתובה; החובה להכריע בעינייני רכוש שלא נדונו וסמכות בית הדין בעיניינה למרות אישור הסכם בבית המשפט פסק דין

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי[footnoteRef:1] מיום ג' בשבט התשפ"ב (5.1.22) שבמסגרתו נפסקו דברים מספר שעליהם נסוב העירעור – הפסיקות כלהלן: [1: בית הדין הרבני האיזורי תל אביב, הרכב ח] האשה – המערערת חויבה בתשלום דמי שימוש לאיש – המשיב בערך של דמי שכירות מלאים (ולא במחציתם) של הדירה המשותפת והרשומה בשווה על שם שני הצדדים, בעבור התקופה שממועד הקרע והפירוד המוחלט ועד למכירתה (כעשרים וארבעה חודש).

לכן כתבו בהאי לישנא: "אין אנו זקוקים להכריע מי גרם לגירושין כיוון שבסופו של דבר אינם רוצים זה בזה." זאת אומרת: בית הדין לא בירר ולא ראה צורך לברר מי הוביל למרידה ההדדית הזו, מאחר שלדבריו דבר זה לא ישנה את הכרעת הדין ביחס לזכאות האשה בכתובה.

...

אין אנו זקוקים להכריע מי גרם לגירושין כיוון שבסופו של דבר אינם רוצים זה בזה.

לכן כתבו בהאי לישנא: "אין אנו זקוקים להכריע מי גרם לגירושין כיוון שבסופו של דבר אינם רוצים זה בזה." זאת אומרת: בית הדין לא בירר ולא ראה צורך לברר מי הוביל למרידה ההדדית הזו, מאחר שלדבריו דבר זה לא ישנה את הכרעת הדין ביחס לזכאות האישה בכתובה.

נגד מסקנה זו טוענת המערערת שמועד תשלום הכתובה הוא מיידי, ואילו תשלום איזון המשאבים הוא עתידי.

משכך אנו מקבלים הערעור גם בעניין זה. בעניין השלישי כתב בית הדין: האשה טענה שבנם הסתבך בהימורים והובטח לה על ידי האיש כי יחזיר לה סכום של 12,000 ש"ח. האיש השיב כי הבן החזיר את הלוואת אמו וכמעט שהסכום הוחזר במלואו, ובלאו הכי האיש לא התחייב בהתחייבות של ממש לשלם לאשה כסף בגין הימורי הבן.

משכך אנו מקבלים את הערעור גם בעניין זה. מכיוון שלאמור בהחלטת בית הדין המערערת לא הציגה מסמכים – על המערערת להציג את טענותיה ומסמכיה בעניין זה לבית הדין האזורי שישמע גם את תגובת המשיב וייתן את הכרעתו.

העירעור שלפנינו הוא על חיוב הבעל [בבית הדין הרבני האיזורי ירושלים – בהרכב הדיינים: הרב אוריאל לביא – אב"ד, הרב דוד דב לבנון והרב חיים ו' וידאל] לשלם את כתובת האשה בסך 180,000 ש"ח. גילגוליו של תיק זה בקצירת האומר: הבעל חויב בבית הדין קמא לגרש את אישתו ולשלם לה את כתובתה.

והטעם הוא פשוט, שהאשה מוחזקת בזכות לקבל כתובה ועל כן צריך להתרותה על ההפסד אולם האיש הוא בחזקת חיוב בכתובה, וכל שחייב להוציא הרי שחייב גם לשלם כתובה.

סיכומו של דבר: להלכה בבעל רועה זונות – לא מבעיא לדעת הגר"ש אלישיב הקובע כי דברי הבית שמואל שבמוכה שחין וכדומה הפסידה תוספת אבל בדברים שבידו לתקן הוא חייב בכתובתה, אלא אף אם נקבל את סברת הגר"ש ישראלי במוכה שחין אין לה תוספת מדין 'מאיס עלי' הרי ברועה זונות כיוון שכתב האגודה את הטעמים: (א) "דכתיב (בראשית לא) 'אם תקח נשים על בנותי'", שזו פגיעה ישירה באשה ביחסי האישות; (ב) "דאמרינן [...] ובנידון זה כתיב (משלי כט) ורועה זונות יאבד הון'", שזו פגיעה ישירה בפרנסת האשה; (ג) הסברה "גרע מכל הנהו דפרק המדיר", דהיינו שרועה זונות פוגע באשה פגיעה ישירה גדולה הרבה יותר מהמדיר "על מנת שלא תלכי לבית אביך" או "שלא תשאילי לשכנותייך" – יוציא וייתן כתובה.

...

סיכומו של דבר: להלכה בבעל רועה זונות – לא מבעיא לדעת הגר"ש אלישיב הקובע כי דברי הבית שמואל שבמוכה שחין וכדומה הפסידה תוספת אבל בדברים שבידו לתקן הוא חייב בכתובתה, אלא אף אם נקבל את סברת הגר"ש ישראלי במוכה שחין אין לה תוספת מדין 'מאיס עלי' הרי ברועה זונות כיוון שכתב האגודה את הטעמים: (א) "דכתיב (בראשית לא) 'אם תקח נשים על בנותי'", שזו פגיעה ישירה באישה ביחסי האישות; (ב) "דאמרינן [...] ובנדון זה כתיב (משלי כט) ורועה זונות יאבד הון'", שזו פגיעה ישירה בפרנסת האישה; (ג) הסברה "גרע מכל הנהו דפרק המדיר", דהיינו שרועה זונות פוגע באישה פגיעה ישירה גדולה הרבה יותר מהמדיר "על מנת שלא תלכי לבית אביך" או "שלא תשאילי לשכנותייך" – יוציא וייתן כתובה.

לכן: אדרבה, ככל שנקבל יותר את עמדת הבעל בנושא הכפייתיות, הגורסת יותר יכולת של הבעל לשלוט במעשיו, כך יותר האחריות למעשיו גדלה והתוצאה היא שהוא חייב בכתובתה.

לסיכום הערעור נדחה, וחבל שהוגש.