ערעור על חיוב בהשבת תשלומי משכנתא לאחר קרע

על פי הנטען בכתב התביעה בשנת 2001 נותר קרע בין בני הזוג והתובע עזב הדירה ועבר להתגורר ברחוב אילנות 10/15 בכרמיאל למשך שנה וחצי.

עוד טוען התובע כי הציע מספר הצעות לסילוק החוב על אף שלא היה חייב לשלם את תשלומי המשכנתא על פי פסק הדין של בית משפט לעינייני מישפחה בקריו תועל אף שלא התגורר הדירה מאז שנת 2001.

חוסר סמכות של בית המשפט הנתבעים טוענים כאחד כי אין לבית משפט סמכות לקבוע כי הכונס פעל שלא כדין שכן הוא אינו יושב כערכאת ערעור על ראש ההוצאה לפועל.

הזכות לפדות את המשכנתה קבועה בסעיף 13(א) לחוק המישכון, תשכ"ז – 1967 הקובע: "החייב וכל אדם שזכותו עלולה להפגע ממתן המישכון או ממימושו, רשאים לפדות את המישכון על ידי קיום החיוב לאחר המועד לקיומו; והוא אף אם יש קביעה אחרת בהסכם המשכון." סעיף 13 (א) לחוק המישכון חל על משכנתה מכח הוראות סעיף 91 לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969.

אישור מכירת הנכס על ידי ראש ההוצאה לפועל תוארה לא אחת כנקודת האל חזור שלאחריה החייב לא יוכל עוד להחזיר את הגלגל לאחור ולבטל את העסקה על ידי שימוש בזכות הפדיון.

...

מכל הטעמים לעיל אני קובע שהתובע לא הוכיח קיום קשר סיבתי בין התרשלות בכל הקשור לאי מתן הודעה על המכירה ושלילת זכות הפדיון לבין נזקיו הנטענים.

סיכום לסיכום אני מורה על דחיית התביעה במלואה: כנגד הבנק בהיעדר יריבות.

אני מחייב את התובע לשאת בשכר טרחת בא כח הבנק בסך של 8,000 ₪ בתוספת מע"מ. באשר לכונס אני פוסק שכר טרחת עו"ד בסך של 4000 ₪ מאחר והאתי בחשבון את העובדה כי נמצאה התרשלות מצדו.

ערעור על שבית הדין קמא לא מינה כונס נכסים למכירת הדירה בשוק החופשי; ערעור נגד החלטת בית הדין קמא לחייב את המערער בתשלום מחצית המשכנתה.

החלק הראשון התייתר עתה כשהאשה קונה מהאיש את חלקו בדירה על פי ההסכם שנחתם ביניהם ושקיבל לעיל תוקף של פסק דין.לעניין העירעור בנושא חיוב מחצית יתרת חוב המשכנתה שחויב האיש בבית הדין האיזורי לשלם: לאחר שבית הדין שמע את טענות הצדדים אכן אין בירור מוחלט אם אכן הייתה התחייבות מצד אבי האשה לשלם את חוב המשכנתה או שאמירתו בנושא זה הייתה על בסיס של נכונות לעזרה לבני הזוג אך לא כהתחייבות.

'מועד הקרע' אין עניינו לכאן שהרי לא באיזון המשאבים דנים אנו אלא בפרוק השתוף של הדירה כאשר הנושא הוא על מי לשחרר את החוב הקיים, הא ותו לא. יתרה מכך: אפילו בא כוחה של האשה לא הגיש כל תביעה להשבת כל תשלומי הלוואת המשכנתה בעבר, שהרי גם לשיטתו שלא הייתה כאן התחייבות ממונית כמשמעותה בהלכה ובחוק, מכל מקום האב רצה לשלם את המשכנתא בתורת 'עזרה' לבני הזוג.

...

במצב זה שבו חתומים שלושה על הלוואת המשכנתה ולא ברור מה דובר ביניהם, היות שבמקרה כגון זה יש להטיל חיוב שבועה, הרי שב'פשרה הקרובה לדין' הגענו למסקנה כי יש לחייב את האיש בתשלום של שליש מיתרת המשכנתה.

נוסיף עוד כי אנו סבורים כי שאלת חבותו של האיש בתשלום הלוואת המשכנתה היא אך ורק ביחס ליתרת המשכנתא הקיימת בפועל בבנק ולא כפי שנקבע בהחלטת בית הדין קמא.

אנו מחייבים את האיש בתשלום של 19,333 ש"ח בעבור יתרת המשכנתה.

בסיכומיו עתר האיש לחיוב האישה בהשבת חיובי המזונות ששילם האיש ביתר מכוח ההחלטה למזונות זמניים בסך כולל של 540,424 ₪, כמפורט להלן: דמי המזונות בסך 3,000 ₪ ששולמו עד לביטולם, מחצית מהוצאות החינוך ששולמו בסך של 5,098 ₪ והשבת מחצית מההחזר החודשי של המשכנתה ששילם האיש, כך שכל צד יישא במחצית מההחזר החודשי.

לעניין זה יוער, כי אין בנימוק האישה, כי נימנעה מהגשת בקשת ערעור על החלטה זו "כדי לא לייתר הליכים נוספים", כדי לפגוע בסופיות ההחלטה.

חרף האמור, לא מצאתי מקום להורות על חיוב האישה בתשלום רטרואקטיבי בגין הפרישי סכום דמי המזונות שנפסקו לעיל לבין סכום המזונות הזמניים, וזאת לנוכח הנסיבות שלהלן: · שיעור חלקו של האיש בהוצאות החריגות השתנה ועתה הוא גבוה יותר מהשיעור שנקבע בהחלטה למזונות זמניים (80% לעומת 70%); · האיש לא הכחיש, לא בעדותו ולא בכתבי טענותיו, כי גם לאחר ביטול מזונות הילדים, המשיכה האישה לשאת בחלק נכבד ומהותי בהוצאותיהם.

משכך יש להורות על סגירת החשבון המשותף, תוך מתן השבת כספים לאיש בסך כולל של 75,865 ₪, ששולמו לאיש בגין עבודתו, עבור ובתקופה שלאחר מועד הקרע (המורכבים מסך של 68,865 ₪ בגין החזרי מס וסך נוסף של 7,000 מהחברה); קזוז סך של 100,000 ₪ שחויב האיש בפסק דינו של בית הדין הרבני האיזורי בתל אביב בתביעת הגירושין, שהגיש מכוח ההלכה (בגין סכום הכתובה), מסכום חלקה של האישה באיזון המשאבים ("אין כפל מבצעים").

...

לפניי ארבע תובענות שהגישו הצדדים, ושבהן אדון במאוחד: תלה"מ 66756-01-18 – תובענה למזונות אשה, מזונות קטינים ומדור שהגישה האשה (להלן – "תביעת המזונות") – עמ' 36-1 לפסק הדין; תלה"מ 63643-01-18 – תובענה לאיזון משאבים, מוניטין ונכסי קריירה שהגישה האשה (להלן – "תביעת הרכוש מטעם האשה") – עמ' 90-36 לפסק הדין; סוגיית מיסוי החברות – עמ' 73-65 לפסק הדין; תלה"מ 25932-06-20 – תובענה למתן פסק דין הצהרתי ואיזון משאבים שהגיש האיש שלפיו גם נכסים הרשומים על שם הנתבעת הם נכסים משותפים (להלן – "התביעה לשיתוף ספציפי"/"תביעת הרכוש מטעם האיש") – עמ' 99-90 לפסק הדין; תלה"מ 60346-12-22 – תובענה לדמי שימוש שהגיש האיש (להלן – "התביעה לדמי שימוש") עמ' 107-99 לפסק הדין; סוף דבר והוראות ביצוע – עמ' 111-107 לפסק הדין.

סוף דבר והוראות ביצוע עתה, משתמה המלאכה וניתנה הכרעה בכל התובענות שלפניי יש להתכנס ולהדרש לשם מתן הוראות כמפורט להלן: אשר לתביעת המזונות התובענה למזונות ולמדור אשה – נדחתה.

חברות ההזנק – מצאתי לאמץ את המלצות המומחה אשר לאופן חלוקת זכויות האיש בחברות ההזנק, ואני מורה על חלוקתן בעין, בחלקים שווים, בין הצדדים.

אשר לתובענה לשיתוף ספציפי תביעת האיש לשיתוף ספציפי נדחית, כקבוע בסעיף 394 לפסק הדין.

השופט נפתלי שילה: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעינייני מישפחה מיום 13.12.22 (כב' השופט יהורם שקד בתלה"מ 16339-10-21) שקבע בין היתר שעל המערערת להשיב מחצית מתשלומי המשכנתא שהמשיב שילם לאחר מועד הקרע, על אף שבהחלטה למזונות זמניים נקבע שהמשיב ימשיך לשלם את כל הוצאות הבית, לרבות המשכנתא.

חיוב המערערת בהשבת תשלומי המשכנתא גורם למצב שהיא "לוקה שלוש פעמים – פעם אחת בקבלת מזונות נמוכים, פעם שנייה באי פסיקת מדור ופעם שלישית בהשבת מזונות שנאכלו". מעולם לא נכתב או הובהר למערערת שחיוב האיש בתשלומי המשכנתא הוא רק בגדר הלוואה.

...

האישה טענה שיש לדחות את התביעה להשבת מחצית מהמשכנתא שהאיש שילם, בין היתר מאחר שתשלומי המשכנתא שהאיש חויב לשלם היו חלק מחיובי המזונות שהושתו עליו ובנוסף, מדובר ב"מזונות שנאכלו".

בית המשפט קמא קיבל את תביעת האיש גם ברכיב המשכנתא וקבע בפסק הדין (להלן: פסק הדין) כי: "למען הסר כל ספק, בשום מקום בהחלטתי לא כיוונתי לכך כי האיש ישלם את תשלומי המשכנתא גם בעבור חלקה של האישה מבלי שיותר לו לקבל את הכספים העודפים ששילם. החלטתי למזונות זמניים נועדה לשמור על סטטוס-קוו ולא נועדה כדי להעשיר קופתה של האישה. מיותר לציין כי החלטה למזונות זמניים תכליתה שימור מצב קיים של תשלום הוצאות שוטפות, ובטח שבטח לא להעשיר את מי מהצדדים בדרך של צמצום חובותיו לצד שלישי. מזונות זמניים או אפילו קבועים נועדו לאפשר צריכה שוטפת של משק בית ותשלום הוצאות שוטפות ויהיה זה בלתי סביר לראות בהחלטה לתשלום מזונות, משום החלטה ולפיה על מי מהצדדים – למשל – לפרוע חובות של תובע. כמובן שבמסגרת החלטה למזונות רשאי בית המשפט לקחת בחשבון את חובותיו של הזכאי או של החייב, אולם כל זאת לצורך פסיקת מזונות שוטפת ולא לצורך פירעון חובות, שכאמור, אך מגדילה את ההון של הצד השני.

סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979, מורה: "בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכייה לא הייתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת". בנסיבותיו של המקרה, לא מצאתי כל נימוק ענייני מדוע ההשבה לא תהא צודקת ואני מורה על השבה מלאה בסך של 244,436 ₪".

לאור כל האמור, יש לדחות את הערעור ולחייב את המערערת בהוצאות.

השוו, לדוגמא, דבריו דלהלן של השופט פורת בעמ"מ 95/97, 98/97 כדורי נ' כדורי (16.12.97): "...גם לגבי מזונות אישה היו לא מעט מקרים בהם קבע בית המשפט כי לא סביר ולא הוגן לחייב אישה להחזיר מזונות שנפסקו לזכותה בעבר, בסכום גבוה מן הראוי... החזר המזונות הוא איפה בשיקול דעת בית המשפט וזה ישקול את כל הנסיבות, לרבות אם מדובר במזונות אישה או ילדים, האם המזונות כבר נאכלו, האם ההחזר לא יפגע בקיום הילדים, או האישה, האם סביר בנסיבות העניין לצוות על ההחזר, האם הוא צודק, האם מדובר בסכומים גדולים ובמקרה כזה האם הם שולמו בפועל או טרם שולמו וכיוצ"ב." קביעה זו של השופט פורת גם משתלבת היטב עם הוראות סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט – 1979, לפיו, גם אילו הייתה קיימת עקרונית עילת השבה לפי החוק האמור, קרי, אילו היה בית משפט מסיק כי האישה קיבלה את טובת ההנאה בדמות המזונות ששולמו לה, "שלא על פי זכות שבדין" (וספק רב אם ניתן כלל להגיע למסקנה כזו במקרה דנן, כל עוד שכספי המזונות שולמו לאישה מכוח חבות הבעל במזונות על פי חוק המדינה ולפי הדין האישי החל עליו), הרי שגם אז, לפי סעיף 2 לחוק האמור, רשאי בית המשפט לפטור את "הזוכה" מחובת השבה, "אם ראה... נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת"".

סיכומו של דבר: אציע לקבל את הערעור (הרכיב היחיד שנותר להכרעה) ולהורות על ביטול חובת ההשבה של תשלומי המשכנתא.

]השופט א' שטיין: סוגייתנו מה דינם של החזרי הלוואה, המובטחת במשכנתא, אשר משולמים על ידי אחד מבני הזוג הפרודים, לאחר מועד הקרע, לבנק המלווה, בעבור חלקה של בת זוגו בהלוואה ובדירת מגורים אשר נרכשה על ידי בני הזוג יחדיו בעזרת ההלוואה (להלן: תשלומי משכנתא) – זאת, כאשר בן הזוג הנושא בתשלומי משכנתא כאמור מחויב לספק מדור לילדיהם הקטינים שלו ושל בת זוגו אשר מתגוררים בדירה (להלן: המדור)? האם מדובר בתשלומים המגדילים את הונה של בת הזוג אשר נשארה להתגורר בדירה עם הילדים, ואשר תהא חייבת, במקרה כזה, להשיבם לבן זוגה לפי ערכם במועד ההשבה, או שמא עסקינן בתשלומים אשר נזקפים לטובת המדור, שלגביהם לא תקום חובת השבה כל אימת שהמשלם חייב לספק את המדור? זוהי הסוגיה בה נדרשים אנו להכריע בגדרי בקשת-רשות-העירעור המונחת לפנינו.

בדנו בעירעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, בית משפט זה קבע כי אכן ניתן היה להיתחשב בתשלומי המשכנתא לצורך קביעת המזונות אשר מכילות בתוכן תשלומים בעד מדור.

...

לצד זאת, סבורני כי תשלומי משכנתא כאמור יכולים להיום משולמים חלף תשלומי המדור בהם נושא המשלם, כאשר הלה מחויב לספק מדור לילדיו או לבן זוגו – כפי שנקבע בפרשת ברזילאי.

מטעמים אלה, סבורני שצדקו בתי המשפט המחוזיים כאשר פסקו, וחזרו ופסקו, כי השתתפות האב בחלק מתשלומי המשכנתא אשר רובצת על דירתם המשותפת של בני הזוג מהווה אמצעי להבטחת מדור לילדיו ולבת זוגו, כאשר דמי המדור ידועים ושקולים לדמי ההשתתפות בתשלומי המשכנתא (ראו: בר"ע (מחוזי ת"א) 20241/99 פלוני נ' פלונית (6.9.1999); עמ"ש (מחוזי חי') 44496-10-20 א. נ' ב., פסקה 25 (11.8.2021); וכן עניין אמינוב, בפסקה 8).

קביעה זו הובילה את בית המשפט למסקנה כי ככל שהמשיבה חבה חובת השבה למבקש, כדברו, חובה זו מקוזזת קיזוז מלא – בשים לב לכך שהמבקש חב גם במדור האישה.