ערעור על חיוב בהשבת מענק השתלמות בשירות המדינה

לטענת התובע - זכאי להפרשים בגין עבודה בימי חג עצמאות, תשלום בגין ימי חג, תשלום שכר שעתי בחסר לגבי תקופה 9/13-3/15, חלף תוספת הפרשות פנסיוניות וקרן הישתלמות לסכומים שלא שולמו כדין, השלמת דמי הבראה, תשלום מענק חד פעמי בשתי פעימות מכוח צו ההרחבה, חלף הפרשה לקרן הישתלמות - סה"כ תבע סעדים כספיים בסך 22,803 ₪.

עמדותיהם של הצדדים להסכם הקבוצי הרלוואנטי, ההסתדרות והארגון הארצי של מפעלי השמירה הוגשו לתיק, ומעיון בהם עולה, כי הם חלוקים בדעותיהם בשאלת תחולתו של צו ההרחבה על הנתבעת.

עמדת המדינה הוגשה כאמור לאחר שלב ההוכחות, במסגרתה נטען כי בשנים הרלוואנטיות לתביעה שימשה הנתבעת קבלן שירות בתחום השמירה והאבטחה, ומשכך חל עליה צו ההרחבה בענף השמירה על כל המשתמע מכך.

בהמשך נישאלה הגב' הארוש - האם הנתבעת מעסיקה בנוסף לעובדי השמירה גם עובדים נוספים כגון עובדי ניקיון, סייעות גנים וזו השיבה בחיוב ואף הוסיפה: "יש קאנטרי, יש מרכז רפואי, יש מרכז לגיל הרך, סייעות, סייעות צמודות..."(פר' עמ' 14 ש' 13-17).

כך נקבע: "לא כל המנעות של בעל דין מהבאת ראיות, די בה כדי לערער את גירסתו של בעל הדין, ויש לבחון כל מקרה לגופו. ברם, בנסיבות המקרה, כאשר המערער בחר לא להעיד ללא כל הסבר, יחול הכלל לפיו המנעות צד מהבאת ראייה פועלת לחובתו (ראו יעקב קדמי, על הראיות, חלק שלישי, תשס"ד-2003, עמ' 1652; ראו גם ע"ע 380/09 סוזי וסילבסקי – ריביירה ייצור ושיווק רהיטים בע"מ, [פורסם בנבו], 17.10.2010)." אף ההסתדרות בעמדתה, מציינת כי הנתבעת אינה חברה קבלנית ומשזו אינה עונה להגדרת מעסיק בצו ההרחבה ובהסכמים הקבוציים, הרי שככל ולא שולם שכר לפי חוקת העבודה, הרי שיש לשלם לאותם עובדים שעסקו באבטחה, לכל הפחות את מלוא הזכויות חלף תשלום סלקטיבי ששולם.

...

בנוסף, טענות התובע לזכויות עודפות הנובעות מתחשיבים בהתאם לצווי ההרחבה בענף השמירה דינן להידחות מאחר וצווי ההרחבה בענף השמירה ו/או חוק העסקת עובדים ע"י קבלני כוח אדם אינן חלות עליה.

בהתאם לכך, בהיעדר תחשיב נגדי מצד הנתבעת ולאחר שעיינו בתחשיב התובע אשר עולה בקנה אחד עם נתוני שכרו והיקף משרתו, אנו מקבלים את תביעתו בגין רכיב זה וקובעים כי על הנתבעת לשלם לתובע סך של 5,814 ₪ כפי שחושב בכתב התביעה המתוקן ולא כפי שנטען בסיכומי התשובה.

סוף דבר - התביעה מתקבלת בחלקה.

הנתבעת תשלם לתובע תוך 30 יום מקבלת פסק הדין את דמי חגים בסך של 5,814 ₪.

סגן הנשיאה אילן איטח לפנינו בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו (המתוקן) של בית הדין האיזורי תל אביב (סגנית הנשיאה אריאלה גילצר-כץ ונציגת הציבור גב' חנה קפלניקוב; ס"ק 19865-12-10), שבו נקבע כי תביעת המשיבים נגד המערערת (להלן – המדינה) לא היתיישנה ומשכך חויבה האחרונה לשלם להם סכומים שונים.

סעיף 14 להסכם זה קובע כך: "על אף האמור ב[סעיף]-13 לעיל, תקופת שבתון תהיה מוכרת כתקופת שרות לכל דבר, לרבות חובת המעסיק לתשלום ההפרשות כמעסיק לביטוח לאומי ולמס מקביל כולל הפרשה לקרן הישתלמות, תשלום עבור ספרות מקצועית וקצובת הבראה ונופש. פרט לכך שתקופה זו לא תזכה את העובד בימי חופשה בתשלום וכן צבירת מענק שבתון". המדינה, משך שנים רבות, לא צברה ימי מחלה עבור עובדי המחקר בתקופות שבהן שהו בשבתון ובעקבות זאת התנהלו הליכים משפטיים שונים.

העירעור המדינה הגישה ערעור על פסק הדין האיזורי.

בהקשר זה מציינת המדינה שהמשיבים הם גמלאים וכי יש ספק לגבי יכולתם להשיב את הסכומים שנפסקו לטובתם, אם העירעור יתקבל, וזאת גם בלי להדרש למצבם הפינאנסי המדויק, שלמדינה אין ידיעה לגביו.

...

ולפיכך טענות המדינה הנוגעות לפרשנות שגויה של סעיף 8 לחוק דינן להידחות.

לעניין מאזן הנוחות – אנו סבורים כי זה נוטה לטובת המדינה.

שקלול האמור לעיל, הן לעניין סיכויי הערעור והן לעניין מאזן הנוחות, מוביל למסקנה כי יש להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין האזורי עד להכרעה בערעור, וכך אנו מורים.

סוף דבר הבקשה מתקבלת.

נערכה שיחה טלפונית על ידי נציגת מדור גמלאות אשר הבהירה לתובע כי על פי חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב] תש"ל-1970 (להלן: "חוק הגימלאות") אלמן שנישא בשנית אינו זכאי לקבל קצבת שארים.

סעיף 1(א) לחוק עשיית עושר קובע: "מי שקבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן- הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן- המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה". סעיף 2 לחוק עשיית עושר קובע: "בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכייה לא היתה כרוכה בחיסרון המזכה או נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת". סעיף 6(א) לחוק עשיית עושר קובע: "הוראות חוק זה יחול כשאין בחוק אחר הוראות מיוחדות לענין הנידון ואין הסכם בין הצדדים". המדינה טוענת כי שילוב של סעיף 6(א) לחוק עשיית עושר וסעיף 59(3) לחוק הגימלאות מביאה למסקנה כי לא חל סעיף 2 לחוק עשיית עושר ואין מקום לבחון האם קיימות נסיבות העושות את ההשבה לבלתי צודקת.

בע"א 588/87 כהן – צבי שמש, פד"י מה(5) תשנ"א, קבע בית המשפט העליון, כי ישנן נסיבות העושות את ההשבה לבלתי צודקת וכי לעניין זה יש לקחת בחשבון "גורמים רבים ושונים, בכללם גם, ואולי בראש ובראשונה, מוסריות היתנהגותם של הצדדים זה כלפי זה; ורק אם המסקנה המתחייבת הנה, שאכיפת חובת ההשבה (במלואה או בחלקה) על הנתבע הנה יותר בלתי צודקת מאשר אי אכיפתה או מאשר אכיפתה החלקית, פוטרים את הנתבע מן ההשבה, כולה או מקצתה". בפרשת אסרף קבע בית הדין הארצי כי: "במסגרת השיקולים לפי הוראת סעיף 2 לחוק עשיית עושר, יש להביא בחשבון, מחד, את מידת רשלנותה של המשיבה, שבפרק זמן ארוך כל כך, בן עשר שנים, לא גילתה טעותה... מאידך, מבחינתו של המערער - בפני בית הדין האיזורי לא הובאה כל ראיה בדבר חוסר תום לבו בקבלו את התשלום. מטבע הדברים במשך כל אותה תקופה ארוכה, מן הסתם כלכל צעדיו בהתאם לשיעור שכרו". בפרשת אסרף קבע בית הדין הארצי כי אין לחייב את העובד להשיב סכום כלשהוא למעסיק וביטל את פסק דינו של בית הדין האיזורי שחייב את העובד להשיב למעסיקו 20% מן הסכומים שקבל ביתר.

בפסק דין גבריאלה בורשטיין נדון עניינה של עובדת הוראה אשר קיבלה במסגרת שכרה גמולי הישתלמות שלא כדין.

בשקלנו את כל השיקולים ובהתאם להנחיות שבפסיקה אנו סבורים כי על התובע להשיב 90% מסכום הקיצבאות כעולה מתחשיב המדינה (בכפוף לתקופת ההתיישנות ובנכוי המענק כעולה מתצהיר גב' לוין) וזאת ב- 50 תשלומים שוים ורצופים אשר ינוכו מהפנסיה החודשית אותה הוא מקבל.

...

ממסקנה זו עולה ספק גם באשר למידת הסתמכותו של התובע על התשלום ומידת ההגנה הראויה על אינטרס זה. בנוסף באשר למידת ההסתמכות יש לציין כי מצד אחד מדובר אכן בתשלום שוטף ובתקופה ארוכה, אך מאידך מדובר בסכום נמוך ביחס לפנסיה (כ- 1,000 ₪ לחודש).

כמו כן לטעמנו יש לתת משקל גם לאינטרס הציבורי בשמירה על כספי הציבור אשר ניתנו בטעות ושלא כדין.

בשקלנו את כל השיקולים ובהתאם להנחיות שבפסיקה אנו סבורים כי על התובע להשיב 90% מסכום הקצבאות כעולה מתחשיב המדינה (בכפוף לתקופת ההתיישנות ובניכוי המענק כעולה מתצהיר גב' לוין) וזאת ב- 50 תשלומים שווים ורצופים אשר ינוכו מהפנסיה החודשית אותה הוא מקבל.

] במסגרת התביעה העיקרית טענו התובעות להיתנכלות מצד הרשת כלפיהן על רקע פעילותן ב"ארגון הגננות החרדיות", היתנכלות שבאה לידי ביטוי בהפסקת העסקתן בנתבעת בספטמבר 2007 ובהתאם, בהפסקת תשלום שכרן ואי העברת חלק המעסיק לביטוח מנהלים ולקרן הישתלמות – כל זאת חרף החלטות שיפוטיות שבהן חויבה הנתבעת לדאוג לשיבוצן בתפקיד הולם בשירותיה, בשכר התואם את הכללים ותנאי ההעסקה הנהוגים ביחס לעובדי הוראה במוסדות חינוך רישמיים.

התובעות ערערו על פסק הדין של בית הדין האיזורי לבית הדין הארצי לעבודה (ע"ע 30583-07-14 שמחה בוסי ויהודית קליין – רשת הגנים של אגודת ישראל).

העירעור היתקבל ונקבע בפסק הדין מיום 8.5.2018, בין השאר, כי – ניתן למתוח קו רציף בין ההתנהלות הפוגענית של הנתבעת כלפי התובעות – היתנהלות הבאה לביטוי בפיטורי התובעות בסוף 8/2007 ובביזוי החלטות שיפוטיות המורות לנתבעת להחזיר את התובעות לעבודה או לעשות מאמץ להשיבן לעבודה[footnoteRef:5] – לבין מועד תחילת פעילות התובעות להקמת נציגות אותנטית לגננות במקום העבודה ופעילות ארגון זה שהייתה למורת רוחה של הנתבעת.

] בית הדין הארצי החזיר את התיק לבית הדין האיזורי לצורך עריכת חישובים של הפרישי השכר לתקופה מ-1.9.2003 ועד 4/2014 או מועד הגיען לגיל פרישה (לפי המאוחר), וכן של ההפרשים להן התובעות זכאיות בגין הפקדות בחסר לביטוח המנהלים ולקרן ההשתלמות וכן הזכויות הנילוות (ביניהן, דמי הבראה, מענק יובל) בגין התקופה מ-9/2003 ועד 8/2009.

זאת משום שלטענתה על התובעות חל הסכם ההבראה שנחתם בין הנתבעת לבין מדינת ישראל ביום 9.3.2010 במסגרתו הוסכם בינה לבין המדינה על הקפאת השכר של הגננות (לרבות גמולים ודרגות) ותשלום דמי הבראה על פי צו ההרחבה הכללי במשק בתקופת הסכם ההבראה (כאמור בסעיף 11 לנספח ב' לכתב ההגנה) (להלן תכונה: "תכנית ההבראה").

...

סוף דבר התביעה של הגב' בוסי מתקבלת ביחס לרכיבים ולסכומים, כדלקמן: פיצויי פיטורים – 459,245 ₪.

התביעות של התובעות לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים – נדחות.

הנתבעת תשלם הסכומים כאמור תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לידיה.

השופטת חני אופק גנדלר לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי חיפה (השופט הבכיר אלכס קוגן ונציגי הציבור גב' רינה חדד ומר אליהו נקאר; פ"ה 10955-11-19) בגדריו נדחתה תובענה למתן סעד הצהרתי הקובע כי הפרישי תגמולי מילואים שמשלם המוסד לביטוח לאומי (להלן: המוסד) ואשר מקורם בתשלום מענק ההפרטה (להלן: המענק או מענק ההפרטה), ששילמה המערערת (להלן: המעסיקה או החברה) לעובדיה בשנת 2005 שייכים לה, וכי היא זכאית להותירם אצלה.

בסעיף 9.2.2 להסכם הקבוצי נכתב כך: "מוסכם בזאת כי מענק המעבר החד פעמי האמור בסעיף 9.2.1 לעיל, לא יהווה חלק מן השכר לכל דבר וענין, ובכלל זה לא יובא בחשבון לצורך חישוב "המשכורת הקובעת" כמשמעות הדיבור בסעיף 8 לחוק שירות המדינה (גמלאות)(נוסח משולב) התש"ל-1970, דמי חופשה, חישוב ערך שעה וכל תשלום המחושב על בסיס ערך שעה, פרמיות משמרות, גמול עבודה בשעות נוספות, גמול עבור עבודה בשבת וחג, וכן לא יובא בחשבון לצורך פצויי פיטורים והפרשות סוציאליות כלשהן לרבות לקרן פנסיה ולקרן הישתלמות".

כמו כן, מלינה המעסיקה על קביעת בית הדין האיזורי לפיה "המענק אינו תשלום שהנמל שילם לעובדים ששרתו במילואים כתגמול מילואים מכוח סעיף 276(א) לחוק גם לא מדובר בשכר עבודה שהנמל שילם לעובדים ששרתו במילואים בימי העדרותם בשל המילואים". זאת כיוון שהכרעה זו מבוססת על טענות שלא נטענו בהליך על ידי הצדדים; בהתאם להסכמות הצדדים דמי הביטוח שולמו בהיתחשב במענק ההפרטה נוכח תקנה 5 לתקנות הפריסה; אם פסק הדין ישאר על כנו לא יהיה בסיס לגביית דמי ביטוח ויהא מקום להחזיר תשלום זה למעסיקים; לא היה מקום לציטוט סעיפים מההסכם הקבוצי שעה שטענת המערערת היתה כי "כשם שרואים במענק שנפרש שכר עבודה לצורך חישוב דמי הביטוח הלאומי, יש לראות באותה תוספת לחישוב שכר העבודה הרגיל, ששולם בתקופת שירות ומהוה תגמול מילואים כ"מחליף שכר"; סוגית המענק כשכר עבודה לכל דבר וענין נידונה והוכרעה בענין פקיד שומה חיפה, לכן נוצר השתק; הקביעה לפיה המערערת תובעת החזר כספים שלא שילמה שגויה עובדתית וקונספטואלית.

כיוון שהמוסד חייב בתשלום תגמולי המילואים גם בגין המענק, הרי שביחס למשרתי המילואים בזיקה למענק נוצרה תוספת פרוסת עוגה חיצונית להסכם הקבוצי שמקורה בדיני הבטחון הסוצאלי בדמוי הפרש תגמולי מילואים, ומכאן השאלה מי יהנה מתוספת פרוסת עוגה זו. אם ייקבע שמשרת התגמולים זכאי להפרש התגמולים, הרי שמבחינה כלכלית הוא יקבל את סכום המענק וכן תוספת הפרש התגמולים בזיקה אליו (היינו, זכאותו תהיה עוגה ופרוסת עוגה נוספת), אך המעסיק לא יישא בעלויות מעבר לאלה שהתחייב בהן בהסכם הקבוצי בדומה להתחייבותו ביחס לכלל העובדים.

...

" בדברי ההסבר לתיקון החוק נאמר כך (הצ"ח, תשע"א, 360): "חוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה–1995 )להלן – החוק), קובע בפרק י"ב את התגמולים שישולמו למבוטח ששירת במילואים ואת ההוראות לעניין אופן תשלומם: לעובד במשכורת או לעובד בשכר שעבד יותר מ־75 ימים אצל מעבידו, התגמול משולם באמצעות המעביד. המעביד משלם את התגמול לעובד, והמוסד לביטוח לאומי מחזיר למעביד את התגמול ששילם. שיעור התגמול ליום מחושב לפי סכום ההכנסה בעד רבע השנה שקדם ל־1 בחודש שבו החל שירות המילואים, כשהוא מחולק ב־90. ואולם, לפי סעיף 271 לחוק, שתוקן בחוק שירות המילואים, התשס"ח–2008, התגמול האמור משולם בעד כל יום מילואים בשירות רצוף של שבעה ימים, ואם תקופת השירות או יתרתה קצרה מהאמור, משולם תשלום גבוה ממכפלת התגמול ליום במספר ימי המילואים. כך עשוי להיווצר הפרש בין החישוב שעורך המוסד לביטוח לאומי לפי ימי השירות בפועל ולפיו מעביר תגמול למעביד, ובין החישוב שעורך המעביד על בסיס סכום התגמול ליום ולפיו הוא משלם לעובדו. לפי מרכז המחקר והמידע של הכנסת (ניתוח תגמול מילואים לעובדים בשירות המדינה, מיום כ"ז בשבט התש"ע, 11 בפברואר 2010), ההפרש האמור עלול להגיע למאות ואף לאלפים של שקלים חדשים, וזכויות העובדים נפגעות עקב כך. הצעת החוק המתפרסמת בזה נועדה להבטיח שסכום מלוא התגמול שמגיע לעובד בעד שירות המילואים יועבר לידיו בסופו של דבר, על ידי הנחיה ברורה לעניין אופן התשלום בידי המעביד. מוצע לקבוע חובה של המעביד לשלם לעובד ששירת במילואים תשלום על חשבון התגמול בסכום השכר שהיה משולם לעובד אילולא שירת במילואים והוסיף לעבוד. כמו כן, מוצע לקבוע שהמעביד יעביר לעובד את יתרת הסכום המגיעה לו בשל ההפרש שבין התגמול שהועבר למעביד מהמוסד לביטוח לאומי ובין התשלום שהמעביד שילם לעובד על חשבון התגמול. עוד מוצע לקבוע שבחישוב ההפרש האמור המעביד לא יביא בחשבון סכום ששולם לעובד עקב עבודתו וסכום שהיה משולם לעובד בין שהיה מוסיף לעבוד ובין שנעדר מעבודתו, כגון תשלומים בעד ימים כימי המנוחה השבועית שבהם העובד אינו אמור לעבוד או תשלומים שאינם תלויים במספר ימי העבודה בפועל". (ב) הרקע העובדתי בשנת 2004 חוקק חוק רשות הספנות והנמלים, התשס"ד-2004 אשר קבע, בין היתר, שינוי מבני בנמלים הכולל הסמכת שלוש חברות ממשלתיות שהוקמו להפעלת הנמלים חיפה, אשדוד ואילת, במקום הפעלתם על ידי רשות הנמלים כפי שהיה עד אז. בעקבות הפרטת הנמלים נחתם ביום 24.2.2005 הסכם קיבוצי בין החברה לבין הסתדרות העובדים הכללית החדשה שהסדיר את העסקת עובדי רשות הנמלים בחברת נמל חיפה לאחר ההפרטה (להלן: ההסכם הקיבוצי).

מקובלת עלינו טענת המוסד לביטוח לאומי, כי המעסיק לא זכאי לקבל החזר מהמוסד בגין מענק ההפרטה.

עיצוב ההסדרים הכרוכים בהיעדרות משרת המילואים מסור למחוקק, וכאמור שוכנענו כי אין כל דרך לשונית או הצדקה תכליתית לקבוע כי הפרש תגמולי המילואים בגין המענק אמור להגיע לכיסו של המעסיק.

אולם, לא מצאנו להידרש לכל יריעת המחלוקת ביניהן בנוגע למשמעות ההכרעה בפסק דין זה. הטעם לכך הוא שפסק הדין בענין עירית אשדוד עסק בתשלום דמי פגיעה המשולמים מכוח תקנה 22 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח בפני פגיעה בעבודה), התשי"ד-1954 (להלן: תקנות פגיעה בעבודה).

סוף דבר – הערעור נדחה, והמערערת תישא בהוצאות המשיב 1 בסך 12,000 ₪.