ערעור על חיוב בהוצאות פיתוח מעבר לסכום הקבוע בדין

לטענת המבקשת, מעבר לסכום ההוצאות שהוטלו עליה, היא שילמה אגרה בסך 1,503 ₪ בגין הגשת העירעור ועליה להפקיד ערבון על סך 15,000 ₪ ולכן יוצא כי תיאורטית, המבקשת תדרש לשלם סך של 28,250 ₪ וזאת מלבד העובדה כי הפסידה את הרכב מושא העירעור ששוויו 55,542 ₪.

הבקשה לעיכוב ביצוע נושא עיכוב ביצועו של פסק דין מוסדר כיום בתקנה 145 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט- 2018 ועל פיה זכותו של בעל דין שקבל יומו בביהמ"ש וזכה בדינו, לפעול למימוש זכייתו, על אף כל זכות שיש למפסיד לערער על ההחלטה.

ברע"א 6658/20 דוד מזרחי נ' אהרון כהן ( 2.11.20) סוכמה ההלכה כך: "בררת המחדל היא כי הגשת ערעור לא תביא לעיכוב ביצוע פסק דין (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984), ועל המבקש עיכוב ביצוע כאמור מוטל הנטל להוכיח כי סכויי עירעורו להיתקבל גבוהים, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. בין השיקולים הללו מיתקיים יחס של "מקבילית כוחות", אך ככלל נתונה הבכורה לשיקולי מאזן הנוחות (ראו: ע"א 1881/14 שומרז חברה לבניין ופיתוח בע"מ נ' שמריז, פסקה 12 (13.4.2014); ע"א 4225/20 רוזנברג נ' אלדמע, פסקה 10 (8.9.2020); ע"א 1416/20 ספדי נ' פקיד שומה נצרת, פסקה 4 (11.10.2020)).

וכך נפסק בע"א 839/21 חיה הקר נ' חברת קלמטיס אוברסיז בע"מ ואח' (15.2.21): "כידוע, הכלל הבסיסי, הקבוע בתקנה 145(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, הוא כי "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים", וכי לבעל דין עומדת הזכות להנות מפירות זכייתו בסמוך לאחר מתן פסק הדין לטובתו.

ראו לעניין זה ע"א 2408/13 רוטמן נ' פלאפון תיקשורת בע"מ (30.05.2013) שם נפסק כי: "בעניינינו, לא שוכנעתי כי מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובת המבקשים, עד כדי עיכוב ביצוע תשלום סכום ההוצאות שנפסקו לחובתם. המבקשים לא טענו כלל, כי מצבה הכלכלי של המשיבה מוטל בספק, ואף לא הציגו תשתית ראייתית מספקת לטענתם, כי ייגרם להם נזק בלתי הפיך, אם לא יעוכב ביצוע החלטה בעיניינם. הלכה מושרשת היא, כי במקרים מעין אלו, ועל דרך הכלל, מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיב, מאחר שהחיוב הכספי אינו יוצר מצב בלתי הפיך, וכספים ששולמו על-ידי המבקש, ניתן יהיה להשיבם בסופו של יום, במידה שהמבקש יזכה בערעורו (ע"א 5811/09 גאון נ' מעגלות הפקות בע"מ (30.8.2009); ע"א 5217/12 גיטליס נ' עו"ד ארז (15.8.2012); ע"א 5306/12 אדרי נ' פקיד שומה (29.8.2012)).

...

ראו לעניין זה ע"א 2408/13 רוטמן נ' פלאפון תקשורת בע"מ (30.05.2013) שם נפסק כי: "בענייננו, לא שוכנעתי כי מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובת המבקשים, עד כדי עיכוב ביצוע תשלום סכום ההוצאות שנפסקו לחובתם. המבקשים לא טענו כלל, כי מצבה הכלכלי של המשיבה מוטל בספק, ואף לא הציגו תשתית ראייתית מספקת לטענתם, כי ייגרם להם נזק בלתי הפיך, אם לא יעוכב ביצוע החלטה בעניינם. הלכה מושרשת היא, כי במקרים מעין אלו, ועל דרך הכלל, מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיב, מאחר שהחיוב הכספי אינו יוצר מצב בלתי הפיך, וכספים ששולמו על-ידי המבקש, ניתן יהיה להשיבם בסופו של יום, במידה שהמבקש יזכה בערעורו (ע"א 5811/09 גאון נ' מעגלות הפקות בע"מ (30.8.2009); ע"א 5217/12 גיטליס נ' עו"ד ארז (15.8.2012); ע"א 5306/12 אדרי נ' פקיד שומה (29.8.2012)).

לא שוכנעתי כי ביצוע פסק הדין יגרום להתמוטטות כלכלית של המבקשת ובעלה.

לסיכום לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה לעיכוב ביצוע, ואת הבקשה לפטור מערובה.

תביעתו של המערער ביתר רכיביה התקבלה באופן מלא או חלקי, ונפסקו למערער סכומים אלה: גמול עבור עבודה בשעות נוספות בסך 56,153 ש"ח, דמי הבראה בסך 567 ש"ח, פדיון חופשה שנתית בסך 14,225 ש"ח והפרשי הפרשות לפנסיה בסך 3,562 ש"ח. בנוסף, חוייב המשיב בהוצאות המערער ושכר טירחת עו"ד בסך 15,000 ש"ח. המערער הגיש לבית דין זה ביום 24.12.2023 ערעור מטעמו על פסק הדין.

בעירעור העקרי, משיג המערער על עניינים אלה: אי מחיקת סיכומי המשיב בהליך לפני בית הדין האיזורי ואי חיוב המשיב בהוצאות בגין הגשת סיכומיו שלא בהתאם להחלטת בית הדין; דחיית תביעתו של המערער לפצוי לפי חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), התשס"ב-2002; דחיית תביעתו של המערער לתשלום פצויי פיטורים; ואי קבלת מלוא תביעתו של המערער ברכיב הגמול בגין עבודה בשעות נוספות.

זאת על יסוד הטענה, שהועסק בפועל בשעות נוספות מעבר לאלו הנקובות בתלוש השכר.

השאלה אם מדובר 'באותו עניין' נבחנת על-פי אמת מידה מחמירה, כאשר בדרך כלל אין להתיר הצגת עילה חדשה, או עניין שאינו תלוי ועומד בעירעור המקורי (ראו: ע"א 550/01 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשקום ולפיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, פ"ד נה (3) 486; בש"א 9159/04 ניסן חקשורי נ' משה בובליל, 20.10.04).

עם זאת, לנוכח העובדה שערעור המשיב הוגש בתוך המועד הקבוע בדין להגשת ערעור שכנגד, ולא נידרשת הארכת מועד לצורך קבלתו לרישום תחת סיווג זה; בהיתחשב בכך שהערעור שכנגד מתקבל לרישום על כל חלקיו; ובשים לב לכך שבנסיבות העניין אין למעשה משמעות לשאלה, האם ערעור המשיב יתברר כערעור שכנגד או כערעור עצמאי - נראה שמן הנכון הוא להעתר דוקא לבקשה החלופית של המשיב ולקבל את העירעור מטעמו לרישום כערעור שכנגד.

...

למעלה מן הנדרש אוסיף, שאף אם היינו מגיעים למסקנה, שלא מתקיימת זיקה עניינית מספקת בין רכיב פדיון החופשה שבערעור המשיב לבין הערעור העיקרי מטעם המערער, כך שלא ניתן היה לכלול רכיב זה במסגרת של ערעור שכנגד, נראה שהיה מקום להיעתר לבקשתו האחרת של המשיב להארכת מועד להגשת ערעור עצמאי מטעמו.

עם זאת, לאחר עיון בתיק שוכנעתי, שהטענות בערעור המשיב ברכיב פדיון החופשה אינן משוללות יסוד, ויש מקום להביאן לבחינת ערכאת הערעור.

עם זאת, לנוכח העובדה שערעור המשיב הוגש בתוך המועד הקבוע בדין להגשת ערעור שכנגד, ולא נדרשת הארכת מועד לצורך קבלתו לרישום תחת סיווג זה; בהתחשב בכך שהערעור שכנגד מתקבל לרישום על כל חלקיו; ובשים לב לכך שבנסיבות העניין אין למעשה משמעות לשאלה, האם ערעור המשיב יתברר כערעור שכנגד או כערעור עצמאי - נראה שמן הנכון הוא להיעתר דווקא לבקשה החלופית של המשיב ולקבל את הערעור מטעמו לרישום כערעור שכנגד.

הגשת כתבי טענות, פסקי דין, תיקון כתב התביעה, מינוי מומחה והגשת חוות דעת, הגשת ראיות, חקירות והשמעת סיכומים התובעים הגישו כתב תביעה ביום 22.12.20 בו ביקשו לחייב הנתבעים בתשלום בגין הוצאות פיתוח בהן נשאו התובעים.

עוד טענה, שגם אינה חתומה על הסכם השתוף (עליו לא ידעה), וממילא לא נתנה הסכמתה לאמור בו. עוד טענה, שרק לאחר שהפרויקט הסתיים, ולמעשה בחלוף למעלה מ- 3 שנים תמימות מעת סיום עבודות הפיתוח וקבלת טופס 4, החליטו התובעים לפתע להגיש את התובענה דנא וכי לא מן הנמנע כי לו היו התובעים פועלים בזמן אמת לוודא שהיא יודעת על הפרויקט, מעוניינת בו ומסכימה לתנאי הסכם השתוף, היא הייתה מצטרפת אף היא, אלא שהתובעים לא עשו כן, וכעת מנסים לכפות עליה בדיעבד תשלום סכומים הזויים, נעדרי כל קשר למציאות ולהוצאות האמתיות.

הנתבעת הפניתה ביהמ"ש לע"א 3551/17 בן סירא ואח' נ' יורשיו של המנוח ברנהיים ואח' (פורסם בנבו) שם דחה ביהמ"ש העליון ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי (מרכז) בת"א 4433-01-11 (פורסם בנבו) שם קבע ביהמ"ש המחוזי כלהלן: "אין לקבוע כי זכות תביעה לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט הנה בעלת אופי אישי ולפיכך אינה ניתנת להמחאה. ישנם שלושה יסודות להתגבשותה של עילת תביעה בגין עשיית עושר ולא במשפט: התעשרות; שבאה לזוכה מהמזכה; שלא על פי זכות שבדין. במקרה דנן, גרמו פעולותיהם של התובעים לעליית שווי המקרקעין של הנתבעים, ובכך נגרם להם יתרון אובייקטיבי לעומת מצבם הקודם. בין אם הנתבעים מעוניינים לבנות כיום על מקרקעיהם ובין אם לאו, אין בכך כדי לשנות את עצם עובדת התעשרותם. היות שמקרקעי הנתבעים הופשרו בשל התכניות שיזמו התובעים, ולא עלה בידיהם להוכיח כי ההפשרה של המקרקעין הייתה מתבצעת גם ללא פעולותיהם של התובעים – מיתקיים יסוד הקשר הסיבתי. עם זאת, לא מיתקיים היסוד בדבר "התעשרות שלא על פי זכות שבדין", שכן לא נטען כי הנתבעים ביצעו פעולות שליליות וחסרות תום לב כלפיהם, מלבד עצם היתנגדותם ל"השבה".

מכאן שאין להחמיר עם הנתבעת לעניין עתוי התשלום עבור הוצאות הפיתוח, ביחס להוראות הדין הכלליות, רק בגלל שהתובעים ביצעו את עבודות הפיתוח על מנת לקדם במהירות מימוש הזכויות בחלקותיהם ומבקשים לקבל השבה כבר כעת ולא במועד הקבוע בדין לכך.

התובעים זנחו טענה זו בסיכומיהם וטוב שכך שכן לא הוכיחו טענה זו וממילא כפי שהנתבעת לא ביקשה שיבצעו עבורה עבודות פיתוח היא גם לא ביקשה שעבדו עבורה מעבר לתשלום הראשוני.

...

אשר על כן, התובעים ישלמו לנתבעת שכ"ט בא כוחה בסך של 5,000 ₪ בלבד.

סוף דבר ביהמ"ש דוחה התביעה תוך שמסייג ההסתמכות של הנתבעת על פסק דין זה ככל שתממש זכויותיה בעתיד.

התובעים ישלמו לנתבעת שכ"ט בא כוחה בסך של 5,000 ₪ צמוד בתוספת רבית כדין ממועד מתן פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל.

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת ח' זנדברג) מיום 22.1.2023 בת"א 43866-01-23, בה נדחתה בקשת המבקשת, ארז (ג.ז) ייעוץ כלכלי והשקעות בע"מ, למתן צו מניעה זמני לעיכוב הליכי הוצאה לפועל הננקטים ביחס לנכס מקרקעין שעליו 3 שלדי קוטג'ים, המצוי בשכונת מלחה בירושלים (להלן: הנכס).

הרקע לבקשה עניינו של ההליך דנן בשלושה מגרשים, עליהם בנויים 3 שלדי קוטג'ים, בשכונת מלחה שבירושלים, שהיו בבעלות חברת בוני ירושלים חברה קבלנית לתיכנון, פיתוח בנייה והשקעות בע"מ (להלן: בוני ירושלים או החברה), ואשר שועבדו באגרת חוב לטובת בנק ירושלים (להלן: הבנק).

ביום 18.1.2023 הגישה המבקשת כתב תביעה נגד המשיבים ובו עתרה למתן סעד הצהרתי לפיו החוב שהמחתה לפרז מוגבל עד לסכום של 3 מיליון ₪, וכי פרז וכונס הנכסים מנועים מלפעול למימוש השיעבוד מעבר לסכום זה, כך שהם רשאים לממש לכל היותר קוטג' אחד מבין השלושה.

בתוך כך העלו שורה של טענות נגד המבקשת, בהן טענות לשימוש פסול בהליכי משפט; חוסר תום לב קצוני; שהוי קצוני בהגשת התביעה; נקיטה בדרך של "פורום שופינג" לאחר שהליכים רבים בהם נקטה המבקשת לא עלו בידה; השתק מחמת קיומו של הליך מקביל, העוסק באותו עניין; וניסיון לבצע "מחטף במסלול עוקף ערעור" על החלטותיו של רשם ההוצל"פ, שלא במסגרת המסלול הקבוע בדין.

עם זאת צוין כי "[המבקשת] נכנסה בנעליו של הבנק ושל השיעבוד שהיה לו, ולכאורה לבנק לא הייתה נתונה הזכות לפדות את הנכס, שכן הבנק לא היה החייב אלא הנושה, וזכות הפדיון נתונה לחייב ולא לנושה. מכיוון שהתובעת נכנסה בנעלי הבנק, אין לתובעת יותר זכויות משהיו לבנק". מכל מקום הובהר, כי הדברים יתבררו בהרחבה בהליך לגופו, וכי ממילא אין בטענה האמורה כדי לשנות מהמסקנה בדבר דחיית הבקשה לסעד זמני.

...

בענייננו, בית המשפט המחוזי נתן דעתו למכלול השיקולים האמורים וקבע כי הם מוליכים למסקנה שיש לדחות את הבקשה לסעד זמני.

אף אני סבורה כי אין מקום להידרש, בשלב זה, לסיכויי התביעה, וכי בשים לב לשיהוי הניכר בהגשת הבקשה ולמאזן הנוחות, אין באלה כדי להטות את הכף לטובת קבלת הבקשה.

אשר על כן – הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

אשר לטענתה החלופית של המערערת לפיה היא זכאית לשכר ראוי – בית המשפט קמא ציין כי את תביעתה לשכר ראוי ביססה המערערת על סעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים), הקובע כי: "חיוב לתשלום בעד נכס או שירות שלא הוסכם על שיעורו, יש לקיים בתשלום של סכום שהיה ראוי להשתלם לפי הנסיבות בעת כריתת החוזה". העולה מסעיף זה, כך הטעים בית המשפט קמא, הנו כי גם לתוך הסכם שכר טירחה מותנה בהצלחה, הנעדר היתייחסות לגובה שכר הטירחה שישולם בלא השגת התוצאה, ניתן לקרוא תניה המקנה לעורך דין זכות לשכר ראוי כאשר התוצאה שלשמה נכרת ההסכם לא הושגה.

אלא שאת האמור לעיל יש לקרוא בכפוף לשלוש הערות: האחת – קביעתו של בית המשפט, באותו עניין, הייתה שאין מדובר בהסכם שכר טירחה מותנה (ראו שם, בעמ' 123-122); השנייה – בעיניין ביניש-עדיאל פסק בית המשפט למערערת שכר ראוי; השלישית – פסק הדין בעיניין ביניש-עדיאל התבסס גם על ההשקפה לפיה ללקוח שמורה הזכות להפסיק בכל עת את ההיתקשרות עם עורך הדין ולשלם לו שכר ראוי בגין פועלו עד הנתוק ולא מעבר לכך.

יחד עם זאת, בנסיבות העניין (ולרבות לאור הייצוג המשותף עם קבוצת רייכרט והשלכותיו, כמתואר לעיל), אציע לחבריי לקבוע כי החיוב בהוצאותיה של קבוצת מלטיה בבית המשפט קמא יבוטל (וככל שבוצע זה מכבר, יושבו הסכומים בתוספת הפרישי הצמדה וריבית כחוק), וכי לא יהיה חיוב בהוצאות לעניין העירעור בפנינו.

במקרה דנן, השכר עליו הוסכם בחוזה הוא שכר המותנה בתוצאות (Contingent Fee), כאשר התוצאה בה מותנה עיקר התשלום שהוגדר בחוזה היא פירסום למתן תוקף של תוכנית המגדילה את זכויות הבניה בנכס (להלן: התוצאה המבוקשת ו-עיקר השכר המוסכם, בהתאמה), וזאת למעט סך של 8,290 דולר (בתוספת מע"מ), לו זכאית המערערת "במידה ולא ינתנו בגין הנכס זכויות בניה נוספות" (להלן: הסכום הקבוע).

דהיינו, שיקול הדעת הנתון לבית המשפט להעניק את הסעד הראוי בנסיבות המקרה – סעד אשר יביא לתיקון חוסר תום הלב (לשיקול הדעת הרחב השמור לבית המשפט בקביעת הסעד בגין הפרת החובה לקיים חוזה בתום לב ראו עניין שירותי תחבורה ב"ש, בעמ' 839-838; עניין שוחט, בעמ' 120-121; רע"א 1099/21 הרמטיק נאמנות (1975) בע"מ נ' אקסטרה פיתוח וייזום בע"מ, פסקות 32-31 והאסמכתאות שם (17.11.2021)).

...

מאחר שאין חולק כי התוצאה המבוקשת לא הושגה, המסקנה המתבקשת היא שלא קמה למערערת הזכות לעיקר השכר המוסכם, וכי כל שניתן לפסוק לטובתה, הוא הסכום הקבוע, כפי שפסק בית המשפט קמא.

המערערת מבקשת להימנע ממסקנה זו על בסיס הטענה כי התוצאה המבוקשת אומנם לא הושגה מבחינה פורמאלית (שכן אין חולק שתוכנית המגדילה את זכויות הבניה בנכס לא פורסמה), ואולם מבחינה מהותית ניתן היה להשיג את התוצאה המבוקשת, והטעם העיקרי לכך שזו לא הושגה הוא התנהלות המשיבים, ובכללם התנהלות קבוצת מלטיה.

ניתן להבין, ואף לגלות סימפתיה, לעניינו של אדם שטרח והשתדל, אך מסיבות שאינן תלויות בו מאמציו לא עלו יפה – על כן שותף הייתי לניסיון לדרבן את הצדדים לפשרה, ומקובלת עלי גם הצעת חברי לעניין הוצאות המשפט.