ערעור על חיוב בהוצאות אישיות ואוצר המדינה

הצדדים לא הגישו ערעור על החלטה זו ולא ביקשו שייקבע קדם משפט נוסף.

בתאריך 22.11.22 נתנה החלטת בית הדין לפיה חרף חלוף המועד, התובעת לא פעלה בהתאם להחלטת בית הדין, ומשכך חויבה ב"כ התובעת לשלם הוצאות אישיות לאוצר המדינה בסך 850 ₪.

...

נקבע כי הנתבע ישלם הוצאות התובעת בסך 1,000 ₪.

משכך, חויבה באת כוח המערערת בהוצאות אישיות בסך 500 ש"ח לטובת אוצר המדינה.

מכאן העירעור שלפניי, שבמסגרתו חוזרת המערערת על טענותיה בבקשת הפסלות כי במהלך הדיון מיום 27.9.2023 בית המשפט הפגין כלפיה עוינות, הכפיש אותה, הרים על באת כוחה את קולו וחייבה בהוצאות; ונקט כלפי המערערת בחוסר שויון בכך שמנע מבאת כוחה לטעון וקטע את דבריה.

...

לאחר שעיינתי בערעור על נספחיו, הגעתי לכלל מסקנה כי דינו להידחות.

הערעור נדחה אפוא.

הוגש ערעור על החלטת בית משפט השלום באר שבע (כב' השופט רון סולקין), אשר ניתנה ביום 29.01.19, בת"פ 8820-12-17 ולפיה חויב המערער בהוצאות אישיות לטובת אוצר המדינה בסכום של 5,000 ₪.

...

בהחלטה תוארו מספר אירועים שבגינם מצא בית המשפט טעם לפגם בהתנהלות המערער, ומן הסתם, דברים אלה עמדו ברקע ההחלטה להשית הוצאות אישיות, בסופו של יום, בשל ההתרחשויות הממוקדות שהחלו בדיון של 13.01.19.

המערער החליט, בשיא הפשטות, להתעלם כליל מהדיון המיועד של 23.01.19, באקט של התרסה והבעת מורת רוח מכך, שבית המשפט לא נעתר לבקשתו שלא לקבוע את ישיבת ההוכחות למועד זה, מתוך הקושי שהוא הציף.

לפיכך, הערעור נדחה, פרט לכך, שסכום ההוצאות יופחת ל – 2,000 ₪, אשר יועברו לאוצר המדינה מתוך העירבון שהופקד על ידי המערער, והיתרה על פירותיה תוחזר למערער.

לפנינו ערעור על החלטת הועדה של רשות התעסוקה במחוז ירושלים מיום 20.4.2021 (להלן: הועדה), אשר ישבה בעירעור שהגיש המערער על החלטת הועדה לחייב את בא כוחו בהוצאות אישיות בסך של 1,000 ש"ח. הרקע לערעור: המערער הגיש לועדה ערעור בהתאם לסעיף 23 לחוק חיילים משוחררים (החזרה לעבודה) התש"ט-1949 (להלן: החוק), כאשר לטענתו פוטר מעבודתו בזמן שהיה בשירות מילואים.

ככל שיש לה סמכות - האם היה עליה להזהיר את ב"כ המערער לפני הטלת הוצאות אישיות והאם עשתה כן. ב.      בסעיף 151 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט -2018 נקבע כדלקמן: "חיוב בעל דין בתשלום הוצאות נועד לשפות את בעל הדין שכנגד על הוצאותיו בהליך בהיתחשב בתוצאותיו, במשאבים שנדרשו לניהולו ובהתנהלות בעלי הדין. החלטת בית המשפט בעיניין פסיקת ההוצאות ושיעורן תבטא את האיזון הראוי שבין הבטחת זכות הגישה לערכאות, הגנה על זכות הקניין של הפרט ושמירה על שויון בין בעלי הדין. סבר בית המשפט שבעל דין עשה שימוש לרעה בהליכי משפט או לא מילא אחר תקנות אלה, רשאי הוא לחייבו בהוצאות לטובת הנפגע או לטובת אוצר המדינה ובנסיבות מיוחדות אף את בא כוחו" (ההדגשה לא במקור – י.ש).

...

סוף דבר: הגם שהתבטאויותיו של ב"כ המערער הן אכן חריגות ובלתי מקובלות, משלא ניתן לב"כ המערער זכות הטיעון, טרם חיובו בהוצאות אישיות – ההוצאות מבוטלות.

יחד עם זאת, ובנסיבות העניין, ולאור כל האמור לעיל אין מקום לפסוק לטובת המערער הוצאות.

הרב אברהם שינדלר הוגש לפנינו ערעור על החלטת דיין בית הדין האיזורי בפתח תקווה שהחליט ביום ה' באלול תשע"ט (5.9.19) בדן יחיד לחייב את באת כוח הנתבע בהוצאות אישיות בסך 2,000 ש"ח. העירעור הוא של עו"ד [אלמונית], באת כוח הנתבע, בגין ההוצאות שהוטלו עליה באופן אישי.

בית הדין הסכים ונענה בסופו של דבר לבקשתה, אך הטיל עליה קנס – חיוב בהוצאות אישיות לאוצר המדינה.

...

ואשוב ואבהיר את הברור מאליו בנימוקיי, שגם לדעתי יש לקבל את הערעור ולבטל את הקנס מאחר שהוא ניתן כנגד העורך דין המייצג ולא כנגד בעל הדין, מאחר שנסיבותיו לא הצדיקו את הטלת הקנסות כלל ומאחר שלא קדמה להטלת הקנס התראה כלשהי.

אבל זה ברור שכל הפעלת דין ממוני (או קנס), ובכלל זה חיוב בהוצאות לצד שכנגד, הרי היא בכלל 'דיני ממונות בשלושה', וככל האמור לעיל, בכל שלושת הנימוקים, ולא עלה על דעת לתת תוקף משפטי לפסיקות ממוניות בדיין יחיד וכפי שכתבנו בהרבה פסקי דין לאחרונה, בשימת דגש גם על שפסיקות שכאלה, שיבוטלו בוודאות בערכאת הערעור, גורמות לעינוי דין מיותר ולהוצאות כספיות מיותרות לצדדים בהוספת הליך של ערעור.

הרב ציון לוז־אילוז העולה מכל האמור לעיל: בית הדין מקבל את הערעור.