ערעור על חיוב בדמי שכירות בדירה משותפת לאחר גירושין

במסגרת התביעה הכספית עותר האיש לסעדים הבאים: להורות לאם לשלם לו עבור מחצית דמי השכירות המתקבלים מדירת האם והקטינות מאז חודש 4/2016 ואילך, בגין חלקן של הבנות בדירה - האב עותר כי האם תחוייב לשלם לו בעבור חלקן של הקטינות סך של 93,400 ₪ בגין חלקן של הקטינות בדמי השכירות שנגבו מהשכרת דירת האם והקטינות ע"י האם החל מחודש 4/2016 ועד להגשת הסיכומים.

להורות על חיובה הכספי של האשה בסך של 138,000 ₪ בגין השארותה בבית המגורים המשותף של הצדדים לאחר הסכם הגירושין בתוספת חיובה בהוצאות אחזקת הבית בהן נשא האיש בתקופה זו – בסיכומיו של האב צומצמה עתירה זו לחיוב הכספי 31 ₪ של האם בגין שימשוה בבית המשותף במשך 5.5 חודשים: בסך של 85,250 המחושבים על פי החישוב הבא: 11,500 ₪ לחודש שכ"ד בגין המשך מגוריה בדירה 4,000 ₪ לחודש אחזקת הדירה (ובסה"כ 22,000 ₪) או בכל סכום 1 + (₪ (ובסה"כ 63,250 אחר לפי שיקול דעתו של בית המשפט.

אני בספק רב אם המצב היה של שהות רבה יותר אצל האם, האם האפוטרופוסיות היו מסכימות למתן פסק דין להפסקת תשלום המזונות ולמשמורת לאב או היו מחליטות שלא לערער על החלטות אלה.

...

אשר על כן ולאור כל הנימוקים לעיל, אני מורה כדלקמן תלה"מ - 06- 17 - התביעה לביטול הסכם – התביעה נדחית.

תלה"מ - 05- 17 – התביעה לביטול המזונות – מתקבלת חלקית בהתאם להכרעה בסעדים שנתבעו.

תלה"מ - 05- 17 - התביעה הכספית – מתקבלת חלקית בהתאם להכרעה בסעדים שנתבעו.

השופט ישעיהו שנלר, סג"נ - אב"ד בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעינייני מישפחה בתל אביב יפו (כב' השופטת תמר סנונית פורר) מיום 8.3.16, אשר עניינו חיוב המערער (להלן: האב) במזונות ומדור שני ילדיהם של הצדדים (להלן: הילדים).

לצדדים דירת מגורים בבעלות משותפת בעיר בני ברק , דירה זו מושכרת לצד ג' ובדמי שכירות זו שכרו הצדדים את דירת המגורים המשותפת.

בית המשפט סקר את טענות הצדדים לעניין יכולת הישתכרות האב והאם, וקבע כי לעת הזו יכולת הישתכרות האם הנה בסך של 5,300 ₪ ובתוספת קצבת נכות של כ - 3,000 ₪, לאחר ההפחתה ממועד הגירושין.

בכל הקשור לעניין המדור האם טענה כי מדובר על חיוב הכרחי וכי מאחר והיא רוכשת את חלקו של האב בדירת המגורים המשותפת יש להביא זאת בחשבון וכך גם חיוב המשכנתא או שכר דירה.

אכן, בית המשפט ציין כי עניינו של פסק הדין במשמורת משותפת, תוך שכב' השופט פוגלמן מציין כבר בפתיחת פסק דינו (פסקה 3) כי "...דיונינו במצב הראשון שבו הילד שוהה בביתו של כל אחד מן ההורים פרקי זמן זהים: 7 לילות ב-14 ימים או 15 לילות ב-30 ימים". עם זאת, מעת שבית המשפט קבע את השינוי בתפיסה העקרונית, אודות מקור החיוב של המזונות לאחר גיל 6, סבורני כי יש להחיל את העקרון בכל מקרה בו דנים אנו בשאלת מזונות ילד מעל גיל 6.

...

וכדברי כב' השופטת נאור (כתוארה אז): "בעניין זה, גם אני סבורה, כמו כל חברי, שראוי להחיל את הלכת אטינגר רטרואקטיבית על תיקים התלויים ועומדים בערכאות השיפוט. הלכת אטינגר לא באה לעולם בחטף ורוחה ריחפה על פני הליכים משפטיים זמן רב לפני שניתנה. צדדים רבים ביקשו לתקן כתבי תביעה ולטעון כי זכאים הם לפיצוי בגין השנים האבודות עוד בטרם באה הלכת אטינגר לעולם. תיקים רבים, בכל הערכאות, המתינו לסיום ההתדיינות בהלכת אטינגר, ואין זה ראוי שעזבון אטינגר יהיה היחיד הזוכה משינוי ההלכה. מעבר לכך, וכפי שציין חברי המשנה לנשיא חשין, להלכת אטינגר עצמה רבה, ובצדק רב קרא חברי השופט ריבלין בפסק דינו בפרשת אטינגר, לפסוק פיצוי בגין "השנים האבודות"" (פסקה 3).

אכן, בית המשפט ציין כי עניינו של פסק הדין במשמורת משותפת, תוך שכב' השופט פוגלמן מציין כבר בפתיחת פסק דינו (פסקה 3) כי "...דיונינו במצב הראשון שבו הילד שוהה בביתו של כל אחד מן ההורים פרקי זמן זהים: 7 לילות ב-14 ימים או 15 לילות ב-30 ימים". עם זאת, מעת שבית המשפט קבע את השינוי בתפיסה העקרונית, אודות מקור החיוב של המזונות לאחר גיל 6, סבורני כי יש להחיל את העיקרון בכל מקרה בו דנים אנו בשאלת מזונות ילד מעל גיל 6.

לאור כל האמור הייתי מציע לחבריי לקבוע כי אשר נקבע על ידי בית המשפט בפסק הדין מושא הערעור, יחול כמזונות זמניים וכי הדיון יוחזר לבית משפט קמא על מנת שייבחן את הנדרש בהתאם לאמור בסעיף 19 לעיל ויוציא מלפניו פסק דין בהתאם.

ההליך לפנינו בדיון הראשון שהתקיים בבית דיננו שב המערער על עקרי טענותיו ושב גם והבהיר כי אין הוא מיתנגד להרחקה הדדית של הצדדים זה מזה, בהיותם גרושים, אך הוא מבקש לנקות את שמו ולקבוע כי צוי ההגנה או ההרחקה שניתנו נגדו ניתנו של כדין וללא בסיס עובדתי, משפטי או הלכתי, והוא מבקש גם לגזור מכך מסקנות בנוגע לזכאותו לדמי שימוש בגין שימושם הבלעדי של המשיבה וילדי הצדדים בנכס המשותף מאז הורחק ממנו.

לעומת זאת אם מדובר בפרק זמן קצר שאי אפשר להשכיר לו את הנכס בדרך כלל, או שהשכרה כזו אינה משתלמת משום שעלולה היא לפגוע באפשרות המכירה המהירה של הנכס, אזי יש שאין בן הזוג הממשיך לגור בנכס חייב בתשלום דמי השכירות לרעהו שכן בכהאי גוונא נחשב הנכס כ"לא עביד לאגורי" והדר בו הוא בבחינת "זה נהנה" בעוד חברו בבחינת "וזה לא חסר", שהרי לא יכול היה לגור בנכס עימו בשל גירושיהם ולא להשכירו לצד ג'.

) מכל מקום בעניינינו תקופת מגורי המשיבה והילדים בנכס לא קצרה הייתה, ואפשר היה אכן להשכיר את הנכס המשותף לתקופה זו. זכאי איפוא המערער לקבל את חלקו היחסי בדמי השמוש בנכס בעבור התקופה שלאחר גירושי הצדדים, אלא שכך יש לנכות את דמי המדור שראוי היה לחייבו בהם בעבור ילדיו.

שעה שיש נכס משותף שאין אפשרות לשימוש משותף בו – בין שאי האפשרות לשימוש המשותף נובעת מגודלו הקטן של הנכס, בין שהיא נובעת מאילוצים אחרים כגון בנוגע לדירה של בני זוג שהתגרשו – על הצדדים לחלוק בנכס, חלוקה שדיניה מבוארים בבבא בתרא ונפסקו להלכה בחושן משפט ושעשויה להיות חלוקה פיזית בנכס שהוא בר הכי, חלוקה בזמני השמוש, מכירה או השכרה לצד ג' וחלוקה בתמורה או מכירה של הנכס או השכרתו לאחד הצדדים – 'גוד או אגוד'.

...

(זאת אף שהאמת ניתנה להיאמר כי גם מי שהורחק כדין בשל חשש לאלימות זכאי בסופו של דבר לתבוע את פירוק השיתוף וזכאי לדמי שימוש בגין התקופה שבה רק רעהו משתמש בנכס המשותף, לפחות מאותה עת שבה אכן היה השימוש המשותף נמנע גם לולי האלימות, בשל הגירושין.

המערער אומנם טען בנושא זה, אך המשיבה לא השיבה – ואף שראוי היה שתשיב גם בנקודה זו למרות הנחתה כי אין מקום לפסיקת דמי השימוש מכל וכול, אין אנו סבורים כי יש לקבל את עמדת המערער כמו שהיא "בהעדר תגובה", שעה שנראה כי מדובר בחוסר שימת לב לצורך להגיב גם בנקודה זו. (ג) ניכוי חיובו של המערער במדור ילדיו בהתאם לאמור מצריך פסיקה של דמי המדור על בסיס טענות הצדדים וההכרעה בתיק מזונות הילדים, שאומנם מונח אף הוא לפנינו אך טרם הוכרע, ושתביא בחשבון כמובן גם את שומת השכירות הראויה.

בשולי הדברים נאמר כי סבורים אנו כי טוב יעשו הצדדים – ולאחר ניקוי שמו של המערער יקל עליו להסכין ולהסכים לכך – אם יגיעו להסכמות בנושאים אלה, ואולי אף בנושאים אחרים התלויים עדיין לפנינו, ויורידו את מפלס האיבה והחשדנות.

פסק דינו של בית דין קמא – מושא העירעור – וטענות המערערת נגדו לפנינו ערעור על החלטת בית הדין האיזורי ירושלים מיום י"ג בסיוון תשע"ט (16.6.2019) שבה הוחלט (בסעיף ה להחלטה) שעל האשה לשלם לבעל דמי שכירות בעבור השמוש בחלקו בדירה המשותפת מהזמן שלאחר מועד הגירושין.

ואם כן יש מקום לומר שכמו כן במקרה שאחד מבני הזוג מנוע מלגור בדירה בגלל הגירושין, ולא בגלל מעשה של בן הזוג השני, אין לחייב בדמי שכירות על מגורים בבית המשותף.

...

שהרי אם תשלם מאי אהנו לה?) לאור זאת נראה לנו שמן הדין היה לדחות את התביעה.

פסק דין הערעור מתקבל.

עילת העירעור המרכזית היא שמאחר שדירה זו עמדה למכירה ולכינוס בהוראת בית הדין, דירה זו אינה עומדת להשכרה בתקופת הכנוס והמכירה, ואין סיבה לחייבו בדמי שימוש – וכי מה הפסידה האשה בפרק זמן זה? כמו כן טוען המערער שלא רק שלא סיכל את מכירת הדירה אלא שהוא שדאג למכירתה ומי שעיכב את מכירת הדירה היא המשיבה.

ומכאן לדיון העקרוני בשאלה: כאשר בן זוג אחד מתגורר בדירה משותפת לאחר הפירוד, ולאחר שהצדדים הסכימו למוכרה, ואף ניתנה על כך הוראה שיפוטית – האם עליו לשלם דמי שימוש למפרע לצד השני על התקופה שעד המכירה בפועל, כאשר הדבר לא סוכם מראש? 'הדר בחצר חברו שלא מדעתו' מאחר ששאלה שכזו היא 'מעשים שבכל יום' – בכל פירוק שתוף בדירה בעקבות גירושין, נרחיב קמעא בבירור הלכה זו. בתחילת דברינו נציין שמאחר שהשאלה מי סיכל או עיכב את מכירת הדירה לא עלתה בפסק הדין נשוא העירעור ולא הוותה את הבסיס לחיובו של המערער בדמי השמוש, אין אנו נכנסים לשאלה זו ואיננו נוקטים בה עמדה.

חיוב במה שלא נכלל בתביעה והכרעה במה שלא נכלל בעירעור – האפשריים הם? מהטעם הנזכר היה מקום אף לדחות את ההבחנה שעשה בית הדין האיזורי בפסק דינו בין התקופה שקדמה לסידור הגט שלגביה קבע בית הדין: "הואיל ועד הגט האשה היא שעזבה את הבית, הבעל אינו חייב במחצית מערך השכירות," לבין התקופה שלאחר סידור הגט שנימנע מהאשה לגור בדירה יחד עם המערער, ולכן חייב בית הדין האיזורי המערער לשלם לה דמי שימוש.

לפי המתואר לעיל, שגם לפני סידור הגט הייתה האשה מנועה בנסיבות העניין מלגור בדירה לאור המלצות לישכת הרווחה, היה ראוי מעיקר הדין לחייב את הבעל לשלם דמי שימוש אף בעבור תקופה זו. ולכאורה אין לומר שמכיוון שהאשה לא הגישה ערעור על חלק זה בהחלטת בית הדין, אתינן למה שכתב השולחן ערוך (חושן משפט סימן יז סעיף יב) שאין לדיין לפסוק מה שלא נתבע, דאי משום הא – הרי טעמא דמילתא הוא משום מחילה וכאן ודאי לא מחלה, דהרי תבעה זכותה בדירה עם הגשת תביעתה למזונות.

...

איננו יכולים לקבל גם את טענתו שהיה שוכר דירה זולה יותר, שהרי ברור שגם כשהאשה ביקשה לגור בדירה עם הבנות, הבעל הוא שמנע ממנה להיכנס, עד שהיה צריך להזמין את המשטרה ומסתברת טענתה שהוא זה שגרם לעזיבתה והתגורר בסופו של דבר בדירה.

פסק דין לאור כל האמור בית הדין קובע: הערעור נדחה.

ב. המערער ישלם למשיבה מחצית מדמי השכירות בהתאם לחוות דעת שמאי או להערכה מוסכמת של הצדדים, החל מיום הגירושין ועד מועד העברת הדירה לקונים בכ' באב תשע"ח (1.8.18).