באותו הליך הגישו המערערים הודעת צד ג' כנגד חברת הבנייה וכנגד המנוח, שהיה, לטענתם, נושא משרה בחברה ובעל הפיקוח והשליטה על עבודות הבנייה בה.
בפסק הדין בהליך הראשון, שניתן על ידי כב' השופטת דגן, התקבלה תביעת מישפחת אטיאס, והמערערים חויבו לשלם למשפחת אטיאס פיצויים בסך 63,630 ש"ח בצרוף הוצאות המשפט ושכר טירחת המומחים ששילמה מישפחת אטיאס, לצורך ניהול התביעה.
המשיב טען כי מכיוון שהמנוח הוא זה שנשא בתשלום הכספים למערערים על פי פסק הדין בהליך הראשון לצורך מילוי חיובו האישי, לאחר שניפתח גם נגדו תיק ההוצאה לפועל, ומכיוון שהחיוב האישי של המנוח בוטל בפסק הדין בעירעור על פסק הדין בהליך הראשון, על המערערים להשיב את הכספים שקבלו מהמנוח במסגרת הליך ההוצאה לפועל לידי המשיב.
לכך יש גם להוסיף את דברי כב' השופט כהן בהחלטה שניתנה לאחר מתן פסק הדין בעירעור על פסק הדין בהליך הראשון, בה נקבע ובצדק ביום 13.9.2016 כי:
"בשולי הדברים אוסיף, כי על פי החומר שלפני, לא ניתן לקבוע, כדי הטיית מאזן ההסתברות, שהעברת הכסף על סמך ההעברה הבנקאית שבוצעה, בוצעה על ידי החברה האחרת לטובת המבקש דוקא ולא לטובת החברה החייבת. כדעת קודמי, אף איני סבור שהכרעה בעיניין זה ניתן יהיה לקבל רק לאחר שמיעת ראיות במסגרת תביעה כספית שתוגש".
עינינו הרואות, מספר ערכאות הביעו דעתן כי נידרשת הכרעה בטענות סותרות על סמך נטלי ראיה, כאשר הדברים אינם פשוטים וברורים.
...
במצב עניינים זה ולאור הראיות שהוצגו בבית משפט קמא, לא היה מקום למסקנה כי נטל הראיה הכבד, שאין מחלוקת שמוטל בעניין על המשיב, הורם.
לסיכום
לאור כל האמור לעיל, אני מורה על קבלת הערעור, ביטול פסק הדין של בית המשפט קמא ודחיית תביעת המשיב נגד המערערים.
המשיב ישלם למערערים הוצאות הליך זה בסך כולל של 10,000 ש"ח. סכום זה ישולם בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק דין זה, אחרת יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק הדין ועד התשלום בפועל.
