ערעור על חומרת עונש שהושת על חבר בארגון טרור

באשר להודאות המאוחרות של המבקש עמד בית המשפט המחוזי על הכלל לפיו אין די בפסילתה של הודאה בשל פגמים שנפלו בגבייתה כדי לפסול הודאה מאוחרת, אך בנסיבות העניין ולנוכח הפעלת "אמצעים פסולים ברף הגבוה" על המשיבה מוטל נטל כבד להוכיח מעבר לספק סביר כי ההודאות המאוחרות של המבקש ניתנו באופן חופשי.

לאחר ההכרעה במשפט הזוטא הגיעו הקטין והמדינה להסכמה על הסדר טיעון חלקי והוא הודה במיוחס לו בארבעה אישומים והורשע לאחר שמיעת ראיות באישום נוסף שעניינו חברות באירגון טירור (ערעור הקטין על הרשעה אחרונה זו ועל חומרת עונשו נדחה בע"פ 7482/20 פלוני נ' מדינת ישראל (15.7.2021)).

בשולי הדברים נקבע בפסק הדין כי לא נפל פגם בזכות ההיוועצות של המבקש, ודאי לא פגם בעל משקל ממשי; ונדחתה טענת המבקש בדבר אי-קיומה של "החלטה להמית", תוך שצוין כי "התוצאה הטבעית והטראגית של השלכת בקבוק תבערה לבית מגורים מאויש היא גרימת מותם של יושביו". בסיום פסק הדין, הובהר כי על גופי החקירה לדעת כי אמצעים חריגים כפי שהופעלו בעיניינו של המבקש ייבדקו "בזכוכית מגדלת". כמו כן עמד השופט אלרון על חומרת מעשיו של המבקש בציינו כי מדובר במעשים מזעזעים ומעוררי חלחלה, אשר פוגעים במירקם החיים המשותפים ומנוגדים לכל ערכי המוסר והתרבות היהודית.

...

ביחס לחלופה השנייה נבחנו ההודאות העוקבות בהתאם לאמות המידה שנקבעו בעניין פרחי, הקובעות כי לצורך פסילת ראיות נגזרות יש להגיע למסקנה כי קבלתן תוביל לפגיעה מהותית ובלתי מידתית בזכות הנאשם להליך הוגן; וכי יש להצביע הן על סיבתיות עובדתית בין הראיה הראשית להשגת הראיות הנגזרות, והן על סיבתיות משפטית "הטומנת בחובה שיקול דעת שיפוטי באשר לנסיבות התומכות בפסילת הראיה הנגזרת" (שם, בעמ' 665).

לפני סיום ראיתי להבהיר את המובן מאליו בעיניי, והוא כי פסק הדין אינו קובע כלל לפיו הודאות שנגבו בחלוף פרק זמן מסוים לאחר שהופעלו "אמצעים מיוחדים" נגד נחקר, יהיו בהכרח קבילות ובמילים אחרות, חלוף הזמן לבדו אף שהוא מהווה שיקול שיש לבחון בהקשר זה, אין די בו. במקרה דנן, המסקנה בדבר קבילות ההודאות העוקבות נסמכת על הנסיבות הספציפיות הנוגעות למבקש ועל ממצאי העובדה שנקבעו בהקשר זה. אך אין בה במסקנה זו בשום אופן כדי להכשיר או לעודד שימוש באמצעים פסולים הפוגעים בזכויות היסוד של נחקרים לשם השגת הודאות מפיהם, אף אם מדובר במי שביצעו מעשים מתועבים ומחרידים כמעשים שבביצועם הורשע המבקש.

בשל כל הטעמים המפורטים לעיל, הבקשה נדחית.

בית המשפט העליון מפי כב' השופט י' אלרון ובהסכמת כב' השופטים י' וילנר וי' כשר, דחה את ערעורי הנאשמים על חומרת העונש, וקיבל את ערעור המדינה על קולת העונש.

כב' השופט אלרון ציין כי כתב האישום: "...מצייר תמונה עגומה של חבורת צעירים אשר נקבצו להם יחדיו מתוך מניע לאומני-אידיאולוגי לצורך ארגון התפרעויות ופגיעה בכוחות הבטחון וגורמי האכיפה באמצעות יידוי בקבוקי תבערה והשלכת אבנים. העונש אשר נגזר עליהם מחייב את התערבותנו, הן מאחר שהוא אינו הולם את חומרת מעשיהם כשלעצמם; הן בראי מגמת ההחמרה הנגזרת מחוק המאבק בטרור; הן מפני שאין בנמצא נסיבות משמעותיות לזכות המשיבים המאפשרות הקלה בעונשם" (שם, פס' 16).

(4) מיתחם העונש ההולם בגין האישומים השני עד הרביעי בתיק העקרי כאמור, האישומים השני עד הרביעי בתיק העקרי, עניינם בשלושה אירועים של התפרעויות מאורגנות בשכונת עיסאוויה במהלך חודש ספטמבר 2021, וזאת במסגרת חברותו של הנאשם באירגון הטרור שפעל בשכונה.

העונשים המירביים החמורים הקבועים לצד מרבית העבירות בהן הורשע הנאשם שלפניי (כאשר חלקן הגדול בוצעו יותר מפעם אחת), מלמדים על החומרה הרבה שייחס המחוקק לעבירות הנדונות, במיוחד כאשר מדובר במעשה טירור שאז ראה המחוקק לקבוע כפל ענישה עד תיקרה של 25 שנים (ראו: סעיף 37 לחוק המאבק בטרור).

אשר לתיק פלונים ולתיק י"ע – כמפורט בפס' 13 לדבריי לעיל, מדובר בשני תיקים שדנו בעיניינם של נאשמים קטינים שנטלו חלק פעיל בפרשה הנדונה לפניי: בתיק פלונים הושת על נאשם 1 עונש של 65 חודשי מאסר בפועל וזאת בגין אישום אחד של חברות פעילה באירגון טירור, ארבעה אישומים נוספים בתיק העקרי, ושני תיקים מצורפים, כמפורט בפס' 13(א) לדבריי לעיל.

...

מסקנה דומה מתבקשת בהשוואה לתיק אבו עסב, במסגרתו נגזר עונש של 47 חודשי מאסר בפועל בגין אישום של חברות פעילה בארגון טרור ואישום אחד נוסף, והכל בהתחשב גם בעברו הפלילי המכביד של אבו עסב כמפורט בפס' 12(ב) לדבריי לעיל.

המסקנה המתבקשת מכך היא כי על עונשו של הנאשם שלפניי להיות חמור ביחס לעונש שנגזר בתיק אבו עסב.

סוף דבר נוכח מכלול הטעמים שפורטו, אני גוזרת על הנאשם בגין שני ההליכים שבכותרת יחדיו (התיק העיקרי – ת"פ (מחוזי י-ם) 9979-03-22; והתיק המצורף – ת"פ (שלום לנוער י-ם) 70483-12-20) את העונשים הבאים: (א) 72 חודשי מאסר בפועל, החל מיום מעצרו בתיק העיקרי (וכן בניכוי ימי מעצר בתיק המצורף אם וככל שקיימים לפי רישומי שב"ס. לדברי הסנגור, הנאשם שוחרר בתיק המצורף ללא תנאים).

][]המערער, תושב רצועת עזה, הורשע על פי הודאתו בכתב אישום מתוקן בשנית, במסגרת הסדר טיעון, בשורה של עבירות שבהן הואשם בשלושה אישומים שיוחסו לו בכתב האישום ואלו הן: חברות באירגון טירור, עבירה לפי סעיף 22(ב) לחוק המאבק בטרור התשע"ו-2016 (להלן: חוק המאבק בטרור); פעולה בנשק למטרות טירור, עבירה לפי סעיף 30(א) לחוק המאבק בטרור; חבלה בכוונה מחמירה (ניסיון) בנסיבות מעשה טירור, עבירה לפי סעיף 329 (א)(2) לחוק העונשין תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) בצרוף סעיף 37(א) לחוק המאבק בטרור; אימונים למטרות טירור, עבירה לפי סעיף 29(ב) לחוק המאבק בטרור; הסתננות מזוינת, עבירה לפי סעיף 4 רישא לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט) תשי"ד-1954; הכנה לבצוע מעשה טירור (רצח), עבירה לפי סעיף 28(א)(3) לחוק המאבק בטרור, ביחד עם סעיף 300 לחוק העונשין; וכן היזק בזדון, עבירה לפי סעיף 452 לחוק העונשין.

לפנינו ערעור על חומרת העונש.

בית המשפט דן במפורט בעיקרון אחידות הענישה, לא ראה לקבל את הענישה שהציעה המדינה, וקבע כי יש ליתן משקל ממשי לעונש שהוטל על איסמאעיל.

...

בהינתן מכלול שיקולי הענישה, ומבלי לטעת מסמרות בגבולות המתחמים שנקבעו, לא מצאנו כי העונש שנגזר חורג מרמת הענישה הראויה במידה המצדיקה התערבות ערכאת הערעור.

הערעור נדחה אפוא.

בית המשפט העליון קיבל את ערעור המדינה על חומרת העונש וקבע, כאמור, כי יש להחמיר מדיניות הענישה ביחס לכלל עבירות הנשק ועל כלל הנאשמים הבגירים – ללא סייגים, קבע כי מיתחם העונש שראוי לקבוע לנאשם בגיר בגין נשיאה בלתי חוקית של נשק חם במרחב הצבורי נע בין 30-42 חודשי מאסר בפועל, לצד ענישה נלווית, וכי בהעדר נסיבות מיוחדות לחריגה מהמתחם – סביר להטיל על נאשם כאמור 36 חודשי מאסר בפועל.

בית המשפט העליון דחה את העירעור על חומרת העונש וקבע כי בצדק השית בית משפט קמא על הנאשם עונש שירתיע מפני מעשי הסתננות וכי עונש זה תואם את התכלית ההרתעתית-ביטחונית של החוק למניעת הסתננות, תוך שהתחשב אף בעברו הפלילי של הנאשם ומנגד בנסיבות המקילות במקרה זה, ובכללם העובדה כי הסתנן שלא על מנת לבצע פעילות חבלנית.

אין לי אלא לדחות את טענת ההגנה, תוך הפנייה לדבריו של חברי כב' השופט י.ליבדרו בת"פ 1715-07-22 מדינת ישראל נגד שאני (14/03/22) (סעיף 10 לגזה"ד).

בקצרה אומר כי גם אם פניהם של הנאשמים לא היו לפגע, הרי שבעצם החדירה מאיזור בו שולט ארגון טירור שהגבול עמו נפיץ מבחינה ביטחונית, ישנו סיכון לבטחון החיילים והשוהים במקום, ולו רק מתוך חשש לארוע ירי דו-צדדי ו/או הפעלת הרימון מחמת טעות או שימוש לא זהיר בו. העובדה שתושב רצועת עזה מסתנן לתוך ישראל, מצויד כל פעם בנשק הנידרש לשם העמדתו לדין, רק כדי להיעצר ובכך להביא לקבלת כספים עבור משפחתו - אינה יכולה להפחית מחומרת המעשה ומפוטנציאל הנזק הגלום ממעשיו.

...

[ראו לעניין זה ע"פ 1605/13 פלוני נגד מדינת ישראל (27/08/14) (פסקה 26)] לאור האמור אני קובעת כי מתחם העונש ההולם בגין מכלול מעשיהם של הנאשמים נע בין 33 – 50 חודשי מאסר בפועל.

נוסף על המפורט, לאור הצורך בהרתעת הרבים, ובעניינו של נאשם 1 אף בהרתעת היחיד, ועל אף המצוקה הכלכלית הנטענת בעניינם של הנאשמים יש להפנות לע"פ 6474/08 פרג'אללה ואח' נגד מדינת ישראל (10/06/09) בו נקבע בעניינם של מסתננים מרצועת עזה כי: "עבירת ההסתננות, ובייחוד במצב הביטחוני השורר ברצועת עזה, היא אכן עבירה חמורה, אשר יש לה השלכות ביטחוניות נכבדות ... נוכח האמור, ואל מול הצורך בהרתעה, ברי שלא ניתן לתת משקל נוסף לטענות אודות המצוקה הכלכלית שבה שרויים המערערים ובני משפחותיהם". סוף דבר, לאחר ששקלתי את הנסיבות לקולה ולחומרה במקרה דנן, כמפורט לעיל, באתי לכלל מסקנה כי יש להטיל על נאשם 1 ענישה ברף הבינוני של המתחם, ועל נאשם 2 – ענישה ברף התחתון של המתחם.

סוף דבר, אני גוזרת על הנאשמים את העונשים הבאים: נאשם 1- 41 חודשי מאסר בפועל .

עוד הוסכם, כי המאשימה תבקש להשית על הנאשם עונש של 12 שנות מאסר בפועל במצטבר לתקופת מאסרו הנוכחי, ואילו ההגנה תהיה חופשית בטיעוניה לעניין רכיב המאסר בפועל.

אולם מדובר בפסק דין שאושר בבית המשפט העליון (בע"פ 10111/16 יחיא נ' מדינת ישראל (15.2.2018)), אשר דחה את העירעור שהוגש על חומרת העונש, אשר ממנו לקוח הציטוט שהובא בתחילת פרק זה, בדבר החומרה היתירה שיש בעבירות מסוג זה, שמבוצעות ממניע אידיאולוגי של פגיעה ביהודים.

מהאשום הראשון עולה כי הנאשם התגייס לזרוע הצבאית של וועדות ההיתנגדות העממיות, עבר אימונים צבאיים, הכשרות על אמצעי לחימה שונים ואימוני כושר, ושובץ בחוליית תצפית שחבריה ביצעו תצפיות בגבול בכדי להבחין בתנועות כוחות צה"ל, ולהעביר את המידע לפעיל אחר בזרוע הצבאית.

בגין אישום זה הורשע הנאשם בשתי עבירות של חברות באירגון טירור, עבירה של אימונים או הדרכה למטרות טירור, וכן עבירות בנשק, והכל בנגוד לחוק המאבק בטרור.

בנוסף, אל מול הנסיבות האישיות של הנאשם עומדות נסיבות החומרה שפורטו לעיל, ובמיוחד העובדה שמדובר בעבירות טירור שבוצעו מתוך מניע אידיאולוגי, ובעבירות מסוג זה יש לתת את הבכורה לשיקולי הגמול וההרתעה, ולהעביר מסר חד משמעי לפיו המבצעים פיגועי טירור ייענשו בחומרה רבה, כפי שקבע גם בית המשפט העליון בפסק הדין בעיניין יחיא שציטוט ממנו הובא לעיל: "על בית המשפט לדבר בעיניין זה בקול ברור, צלול ומחמיר". שיקלול הנסיבות שאינן קשורות בבצוע העבירה, היה אמור להביא להצבת עונשו של הנאשם לכל הפחות ברף האמצעי של המיתחם, ובודאי שאין מקום להטיל עליו עונש החורג לקולא מהמתחם האמור.

...

לכן, בקביעת עונשו של הנאשם, יש לתת משקל מסוים לעובדה שבסופו של דבר הנאשם הודה במסגרת הסדר טיעון, וכי הפקיד סכום משמעותי לפיצוי המתלוננים, ובכך ניתן לראות כי הנאשם לקח אחריות על מעשיו.

עם זאת, נוכח הסדר הטיעון ונימוקיו, ובעיקר הודאתו של הנאשם, ונכונותו לפצות את נפגעי העבירה, תוך הפקדת סכומי הפיצוי כתנאי להסדר, מצאנו לכבד את הסדר הטיעון ולהטיל עליו את העונש לו עתרה המאשימה, המצוי למעשה ברף התחתון של מתחם העונש ההולם.

סוף דבר נוכח כל האמור, החלטנו לגזור על הנאשם את העונשים הבאים: 12 שנות מאסר בפועל, אשר ירוצו במצטבר לעונש המאסר אותו מרצה הנאשם, אשר נגזר עליו בתיק אחר.